מה ששמענו ממרן ראש הישיבה בלומדינו לפניו, שמנהגנו הוא שטעם רביע יותר ארוך, וזה מוכח מהקשר המאמרים והמלות בתורה, לדוגמא בפסוק שאומרים בסוף קריאת שמע, החזנים (בשבתות ומועדים) מאריכים מאוד בתיבת "אני" ה' אלהיכם וגו', יותר ממה שמנגנים בתיבת "אלהיכם", ולמנהגנו הוא להיפך שבתיבת "אני" יש שני גרישין והיא נמשכת לפניה אני ה' וגו', וכך מסתבר יותר, ובתיבת "אלהיכם" יותר מסתבר להאריך ולהפסיק. וכן הוא בכל מקום שתמצא שני גרישין ורביע. (ואפשר שהטעות נבעה מכך שבדרך כלל קל יותר לחזן להאריך ולסלסל בפעם הראשונה ואח"כ יורה ופוחת, או מפני שראו שיש בו "שני" גרישין חשבו שהוא ארוך יותר). וראה עוד כאן שיעור בלימוד טעם "רביע".
וכעין זה בטעם "תרי טעמי" שלמנגינו הוא חצי תביר, ויש שמאריכים בו כמו שני תביר, ויש הוכחה למנהגנו מפסוק אחד (שכחתי כעת) שיש בו טעם "תרי טעמי" ומלה אחריו יש בראשה אחת מאותיות בג"ד כפ"ת רפויה, ואם מאריכים בו היתה צריכה להיות דגושה.