ניקוד "יכמרו, חפשני" בפיוט איש חסיד היה

לא ראיתי שם שהענין הוא שכולם יהיו באותו “מצב” אלא שישיבה זה קביעות ועמידה זה לא קביעות, וא”כ פשוט שאם יש חלק שעומדים אין להעמיד את כולם, אדרבה יש לנסות להושיב גם את העומדים.

מרן ראש הישיבה שליט”א כתב בזה באריכות ובהרחבה בשו”ת בית נאמן ח”א סי’ כ”ה ואילך תוכל לעיין שם ותרווה צמאונך.

שיטת ר”ת היא להחמיר לגבי מוצאי שבת, ובערב שבת היא להקל.

ולדינא: בערב שבת ודאי אין להקל כר”ת נגד הרמב”ם והגאונים, וכן מנהג הספרדים וכן פסקו כל אחרוני זמנינו. ולגבי מוצאי שבת דעת מרן הרב עובדיה זיע”א להחמיר בזה, ודעת מרן ראש הישיבה דמעיקר הדין רשאים להקל במוצאי שבת כדעת הגאונים, ומ”מ למעשה נוהג להחמיר כדעת מרן הרב עובדיה.

ועיין בקונטרס בין השמשות למרן ראש הישיבה שליט”א (נדפס בתחילת משנה ברורה איש מצליח ח”ג) מ”ש בזה באורך

כמדומה שבגד כפת דגושים בדגש קל רק בראש מילה (חוץ מפיק דחיק ואתי מרחיק) או אפילו באמצע התיבה אחר שוא נח כמו תזכור וזכור. והשאר בדגש

וראה עוד בסולת למנחה (שבסוף לחם הבכורים)פרשת שמות א כא כתב שהדגש למלאת חסרון ביו”ד של המלה בית, ולפ”ז הוא דגש חזק ככל הדגשים שבאו על חסרון אות.

במלה שמרה הקמץ נקרא כמו חולם והשוא הוא שוא נח.

אבל במזמור פ”ו בתהילים תפילה לדוד הטה וכ’ו שם הקמץ נקרא כמו פתח והשוא שוא נע. (אע”פ שלכאורה היה צריך להיות קמץ חטוף ושוא נע)

המילה הָדֵק היא בפסוק “ושחקת ממנה הדק”.

וכך מנקדים מקור בבנין הפעיל כשהוא בגיזרת ע”ע (שורר דק”ק), כמו שכתב הרד”ק בספר מכלול (דף ק”ל ע”ב).

ולגבי הנץ, שם זה אותו דבר רק בגיזרת ע”ו (שורש נו”ף), ומסתבר שגם הוא כמו ע”ע, כמ”ש הרד”ק שם (דף קכ”ז ע”ב) שהם שווים בבנין הפעיל. ע”ש.

מסתבר שיכולות לאכול מהטעם שכתבת, ובפרט שבעיקר הדין נראה שמרן הגרע”י זצ”ל חולק. עיין חזו”ע שבת ח”ב(עמ’ שצ”ד בהערה).

מצד הפיסוק של המשפט כבודו צודק, אך מצד המשקל של הפיוט המלה דתו מחוברת לחצי הראשון של המשפט, ולא רק מצד המנגינה, וזה מצוי מאוד בפיוטים שהמשפטים לא מקבילים למשקל, והמלה שמתחילה את המשפט הבא היא סיום של המשפט הקודם וכיו”ב.

עכ”פ אם יש בעיה של כפירה מתקנים את הדבר, ומתוך דבריכם נראה שיש כאן איזה כפירה, אם תוכלו לשלוח שוב ולבאר את כוונתכם.

באמת היה לנו בלבול בענין הזה, ועורך הסידור הרב אמיר דאדואנד שליט”א אמר לי שמרן שליט”א אמר לו לעשות בשוא פתח, אבל אח”כ שמע שחזר בו. על כל פנים עכשיו (י”ח שבט התשפ”ב) בררנו שוב מפי מרן שליט”א ואמר לומר בשוא, כי יש גירסאות בפסוק “ואחותי באזניכם” (איוב י”ג י”ז) בשוא, וכך מנהג העולם. [ומ”מ ודאי שהאומר בשוא פתח לא משתבש].

יש שפירשו וקניניו אלו בניו עצמם שבניו של גוי רכושו וקניינו הם שהרי יכול הגוי למכור את בניו ואת בנותיו לעבדים ולשפחות ויש לו בהם קנין הגוף, וכפל הפייטן רב בניו אלו בניו הגדולים שהגיעו לגדולה וקניניו אלו בניו הקטנים על העץ תלית. [טעמא דקרא ובסידור תפלה למשה. וכיו”ב בקובץ ישורון חי”א עמ’ תפ”ה]. ויש שפירשו לשון הפייט רב בניו וקניניו על פי מה שאמרו בגמרא וכל זה איננו שווה לי מלמד שכל גנזיו של אותו רשע חקוקים על לבו. וק”ל.

תשובה נוספת על השאלה מהרב חנוך כהן שליט”א: בס’ אוצרותיהם של צדיקים (עמ’ ת”ב) תירץ בשם הרב שך זצ”ל שקניניו אול בניו ג”כ, והביא לזה ראיה שהבנים נקראים קנינו של האדם.