נדר
מכיון שהחלק של הנדר שנדרת שהבעל לא ישחק עם ההורים אין בו ממש, כי אדם לא יכול לאסור על חבירו דברים שאינם שלו, גם החלק שנדרת שהוא לא ישחק אתך אינו קיים, וכמבואר כיוצא בזה בשלחן ערוך (יו”ד סי’ רל”ב ס”ז). בקיצור, אין כאן נדר ואין צריך התרת נדרים.
יש חילוק בין נדר לשבועה, שהנדר חל על דבר מצוה כמו שכתוב בשלחן ערוך יורה דעה סימן רט"ו, והשבועה אינה חלה על דבר מצוה, כמו שכתוב בשלחן ערוך שם סימן רל"ט סעיף ד'. והטעם הוא שהשבועה אוסר עצמו בדבר, והוא מושבע ועומד מהר סיני, לקיים המצוות. ואילו הנדר חל על החפץ, שהחפץ ייאסר עליו, וממילא הוא נאסר לקיים המצוה. ועיין שם עוד בדברי מור"ם.
ומכל מקום הלשון שכתבת שנדר שלא יניח תפלין, אינו נדר, משום דהוי נדר בלשון שבועה, שלא אסר החפץ אלא את עצמו, וכיון שלא אמר בלשון שבועה רק לשון נדר, אינו תופס, ומכל מקום כיון שאנשים רגילים לנדור בלשון זו, יש לעשות לו התרה שלא ינהג קלות ראש בנדרים, ויש מחמירים לגמרי. עיין בשלחן ערוך שם סימן ר"ו סעיף ה'.