תלמוד תורה חרדי – ספרדי לעולים חדשים

אוי לנו על שברנו כי הגענו בדורנו לשפלות כזאת, ודברים שהיו פשוטים וברורים בכל הדורות, נתהפכו בימינו, ואיסורי תורה חמורים ותועבה, נעשו בימינו מותרים בפרהסיא ובגלוי, ודברים שהיו מתבייישים מהם בעבר ומבינים שמעשה נתעב ובזוי הוא, ואף מי שעשאו מחמת יצרו הרע, הבין שמעשה איסור הוא. נעשה בימינו גאוה וגסות ומשתבחים בזה, דבר שהיה מושכל ראשון ופשוט אצל כל בן דעת שאסור באופן מוחלט, נעשה בימינו מקובל ואפשרי. ומי שמוחה וזועק מכאב לב, בזים ולועגים לו, ובעוה”ר נתקיים בנו הפסוק “וסר מרע משתולל”, כדרשת חז”ל בסנהדרין (צז.). ע”ש.

ולעצם השאלה הנה אע”פ שהם חוטאים בכל מקום, וגם אם לא יבואו אתכם, יחטאו במקומם, ואין אתם מוסיפים להם על עוונם, וחטאם ישאו. מכל מקום הרואה עבירה, פעם אחר פעם, מתקרר לבו לאט לאט. ומה שבפעם הראשונה אומר אוי, וחמור בעיניו, בפעם השניה אינו זועק אותה זעקה, ובשלישית בשקט וברביעית לא נורא, וכן הלאה.

ולכן אף שאין בכחנו למחות בעוה”ר, כי אין דורנו דומה יפה, ומה בכחנו לעשות, מכל מקום להתחבר לזה אין לנו. ואף שאין להרחיק, מכל מקום אין לקרב. ויש להתפלל עליו שיחזור בתשובה, ושה’ יכניס בלבו את הדרך הנכונה והישרה. כנלע”ד.

ובקרוב יקוים בנו הפסוק “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ”.

הרבה פעמים ילדים ששולחים אותם לפנימיות בגיל צעיר הם ילדים שיש להם בעיות בבית, או שהמשפחה חילונית או מקולקלת, (ואני מכיר אישית בחורים תמימים וטובים שנפגעו מזה), לכן לא מומלץ לשלוח ילד לפנימיה בגיל כזה.
לגבי הבעיה שהמורה והמנהל לא ישלחו אותו לישיבה טובה, כמדומה שזה תלוי בכם, תשקיעו בו בשנה הבאה שילמד טוב טוב את החומר, (ואם בכיתה זה לא מספיק תוסיפו לו אברך וכיו”ב), ותבקשו שיבחן בכמה ישיבות ואח”כ נחליט היכן נשים אותו, ואחרי שהדבר יהיה תלוי בידכם תראו איזה ישיבה מתאימה לו.
יתכן שאיני מכיר היטב איך המערכת אצלכם מתנהלת והפתרון שכתבתי אינו מעשי, אך לענ”ד אפשר לחשוב ולמצוא פתרונות טובים לבעיה שהזכרתם בלא לשלוח את הילד לפנימיה, בפרט שאתם מתחילים לחשוב כבר מעכשיו ולא ברגע האחרון…

למרות התיאור המפורט בשאלתך, עדיין חסרים לי פרטים מהותיים הנוגעים לפסק ההלכה בנדון זה, אשמח אם תבאר לי אותם, כדלהלן:

• האם העצים הובאו מן המטע למשתלה כשהם ג”כ בתוך גוש העפר המתואר בשאלה? או שנעקרו מן המטע עם שרשיהם הבסיסיים בלבד, ומיד הכניסום לשקי העפר שבמשתלה? (אמנם הצד השני יותר מסתבר לי, אבל אשמח אם תבדוק זאת שוב מול המשתלה).
• כמה זמן שהו העצים במשתלה בתוך שקי העפר? (בתשובתך כתבת שאי אפשר לדעת בדיוק, אבל אולי יש פרק זמן מינימלי שניתן לדעת בודאות?)
• האם בשקי עפר הנ”ל היו נקבים כלשהם? וא”כ, מה קוטר הנקבים?

תשובותיך לשאלות אלו יעזרו לי לעזור לך.

משעה שהילדים בני הבנה (כל אחד כפי גילו) רגילים להורות להם להמתין מעט, ומוסיפים קצת קצת לפי כחו של הילד ולפי רוב השנים.
עם זאת, במקרים מסויימים אפשר להתגמש ולהפחית מכמות השעות שהילד כבר הורגל אליה, וכפי עיקר הדין (המבואר ביביע אומר ח”א) שהוא פטור מן ההמתנה. ויודע צדיק נפש בהמתו.

הנה גם אם העלים הנ”ל גדלו בשנה השביעית עצמה, מ”מ

• מצד איסור ספיחין אין כאן איסור כמ”ש הרמב”ם (פ”ד מהל’ שמיטה ויובל ה”ג) שעשבים שאין זורעים אותם רוב האדם אין בהם סםיחין ומכללם מנה את הפיגם.
• וכן מצד הסיכה ע”י שרייתם בשמן, הכלל בדברים אלו שכל דבר שדרך שימושו בכך הדבר מותר כמ”ש הרמב”ם (פ”ה מהל’ שמו”י ***). ואף שכאן אין הדבר ברור שכן דרך רוב בני האדם בסיכה זו, ובזה י”ל דאסור וכמשמעות לשון הרמב”ם (ה”ו), מ”מ כיון שהפיגם אינו עשוי ברובו אלא לריח א”כ אינו קדוש בקדושת שביעית כמ”ש בשביתת השדה (פ”ט הט”ז), וכ”פ בס’ קדושת הארץ (פ”ה ה”ח), עש”ב, וא”כ ממ”נ אין לאסור הסיכה כלל בשמן הנ”ל וכן לבשלו ולרחוץ בו. ודו”ק.
• ומצד החפירה גם אין לחוש כיון שניכר שעושה כן לצורך הוצאת העלים ושרשיהם.

בפשטות בשכחה כל הפירות והאילנות חייבים בשכחה מדלא הזכיר בהם כלל, וכן מבואר ברמב”ם (פ”א מה’ מתנות עניים ה”ז) וכן עוד שם (פ”ה הכ”ו), והיינו דווקא שיחולו הפרטים המחייבים בדין שכחה, ע”ש ברמב”ם פ”ה.

מדברי מו”ר הגר”מ לוי זצ”ל שנדפסו בספר “משה ידבר” (עמ’ רכ”ח) נראה שפסק כן הלכה למעשה. וע”ש בהערות הרה”ג המו”ל נר”ו.

– בשום פנים ואופן אל תסטור על פניו! זו השפלה משוועת שאחריתה מי ישורנה.

– גם כשנאלצים להכות ילד קטן, יהיה זה על היד וכיו"ב.

במקרה שלך שהוא כבר גדול כדאי שתתיעץ עם אנשי מקצוע איך להעמיד את ילדך על חומרת מעשיו. ויה"ר שיעלה בידך, ותרווה ממנו נחת דקדושה.

– כדאי שתעיין מ"ש מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בהליכות עולם ח"ח מ' קמ"ט – ק"נ בנוגע לעניין זה.

לכבוד ההורים היקרים הי"ו שלום!

אמנם כתוב במשלי (י"ג כ"ד) "חושך שבטו שונא בנו", אבל אין הכוונה מקל! שהרי גמרא מפורשת (בב"ב כ"א.) אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת (מלמד תינוקות היה, רש"י שם) כאשר תכה לילד לא תכה אלא ברצועות של מנעלים (רש"י מכה קלה) ע"ש. וכך נפסק להלכה בש"ע יו"ד סימן רמ"ה סעיף י' וז"ל: לא יכה אותו המלמד מכת אויב מוסר אכזרי לא בשוטים ולא במקל, אלא ברצועה קטנה ע"ש. מדגיש מרן הש"ע "רצועה קטנה" ובודאי לא חגורה וכדומה, ובפרט בדור הזה הילדים הקטנים מבינים טוב וזוכרים טוב, וישמרו טינא בלב על ההורים, ובעת שיגדלו, ח"ו עלולים לפרוק עול, וגם להתחבר לנערים ריקים, גם כדי להתנקם מהוריהם.

אלא לנהוג כמו שאמר שלמה בחכמתו: תחת גערה במבין (משלי י"ז פסוק י') לגעור בהם ודי בזה, ובפרט בגיל הרך. ואם צריך יותר, להוסיף מכה קלה דוקא ביד, להראות שההורים כועסים ותו לא! ואחר כמה דקות לפתוח שיחה עם הבן, שיחה נעימה וחביבה שלא לעשות כך, עם חיוך ונשיקה, ואולי גם סוכריה, כדי שיראה הילד שההורים אוהבים אותו, וכמו שכתוב במשלי (משלי כ"ה פסוק ט"ו) לשון רכה תשבר גרם, וכ"ש שלא לעשות כן בפני זרים, שזה מבייש את הילד, גם אם הוא בגיל קטן, ועוד יש בזה חילול ה' אשר עונו חמור מאד, רח"ל!

הדבר פשוט מסברא: הפירות של מעשר שני אינם של בעה"ב, אלא יש בהם קדושה, אולם התורה נתנה רשות למי שירצה לאוכלם – שיחלל אותם. ואם בא אחר וחילל – זכה בהם.

וראיה לדבר מסוגיה דבכורות (דף י"א ע"א) לענין הפודה פטר חמור של חבירו, דאי לאו דקני ליה בעה"ב במאי דביני וביני, היה החמור הנפדה שייך למי שפדאו, כדכתיב ונתן הכסף וקם לו. ע"ש.