הרב הסביר שאומרים שובה במלעיל לפני שמות ה’ (בין היתר), וזה בשביל שלא תיבלע ה-א’.

לכאורה זה נוגד את ההגיון שיש בכלל של נסוג אחור. שהרי שם אנחנו מסיגים את הטעם במילה הראשונה אחור בשביל שלא "נקלקל" את המילה השניה. אתן דוגמה בשביל הקוראים: "אשר בחר (במלעיל מטעם נסוג אחור) בנו (מלעיל מעיקרו)" והסיבה היא שלא נאמר "אשר בחר (במלרע כפי שהיא אמורה להיות)" ואז יצא בלא משים "בנו" במלרע- שמשמעותה בניה. ופה הרב אמר שאדרבה *לא* מסיגים את הטעם אחור בשביל שבמילה שמתחילה באות א'- האות א' לא תיבלע. ולכאורה יש כאן ניגוד *בהיגיון* שבין שני הכללים. אני מקווה שהובנתי כדבעי, ואשמח בתשובת הרב.