הבנת דברי הרמ”א באם אמר המלוה נלך לב”ד הגדול כופין את הלוה ועולה עמו וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלות כופין ב”ד שבעירו את הנטען לעלות עמו

כתוב בשו"ע סימן יד: אם אמר המלוה נלך לב"ד הגדול כופין את הלוה ועולה עמו וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלות כופין ב"ד שבעירו את הנטען לעלות עמו. וכתב רמ"א בהמשך: וי"א דלטענות נלך לב"ד הגדול אין חילוק בין תובע לנתבע וכל א' יכול לכוף חבירו לילך עמו וכו' כל זה מדינא אבל כבר נהגו בזמן הזה שכ"ז שיש ב"ד בעיר אין א' יכול לכוף חבירו שילך עמו לב"ד אחר. אח"כ כתב: וכל זה כשיש ב"ד בעירן אבל אם אין ב"ד שם כל א' יוכל להכריח חבירו שילך עמו לב"ד לדון עמו. ולבסוף כתב: התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת אף ע"פ שבעיר התובע הב"ד יותר גדול. ע"כ. ואם הבנתי נכון אז אם התובע והנתבע הם מאותה העיר, אז י"א שרק התובע יכול לכפות לעלות לב"ד הגדול, וי"א ששניהם יכולים לכפות. והמנהג לא לכפות אם יש ב"ד בעירם. ומה שכתב בסוף שתובע הולך אחר הנתבע, הוא באופן שהם לא מאותה העיר. האם זה נכון לא הבנתי מה הסברא בזה, שאם הם מאותה העיר, יש צד [דעת מרן] שרק התובע יכול לכוף וכו' ואם הם מעיר אחרת רק לנתבע יש זכות לכוף את התובע לבוא לעירו?