טעה בקידוש שחרית
יצא ידי חובה, ואף הוציא אחרים אף שהם עומדים ע”פ הסברות שכתבו הפוסקים לגבי קידוש של ליל שבת, עיין למרן בב”י סי’ רע”א וחזו”ע ח”ב עמ’ ט”ו ואילך.
במקרה של הכוס, לא שייך לומר שאינו מתכוון, הדיון האם מתכוון או לא, מתחיל רק כאשר עושים פעולה אחת, והדבר האסור יתכן שיקרה מאליו, או אםילו וודאי יקרה (פסיק רישא בדבר שאינו מתכוון). וזו המציאות בדין המשקפים, אשר יוצאים בהם לשמש. אך בנדון דידן, האדם שופך חמתו על כוס השתיה, ובידיים עושה את מעשה הצביעה, ואם כן, מדוע נקראו ׳אינו מתכוון׳. וכי אדם החורש בשדה אך ׳אינו מתכוון׳ לכך, שייך לומר בו דין אינו מתכוון, כאותו הגורר מיטה כסא וספסל?
אדם ששופך מתכון למלאות את הכוס ומחמת מילוי זה יוצאת המלאכה.
ומה שהעיר מאדם שחורש בשדה אך אינו מתכוין לכך לא ביאר שיחתיו, שאם עושה פעולה של חרישה כגון שמעביר מיטה שעושה תלם בגינה שנמצא חורש רק שאינו מתכוין לחרישה, הרי זה הנדון שנחלקו בו ר”ש ור”י דלר’ שמעון חשיב אינו מתכוין. ואולי הכונה לאדם שמעביר מחרשה ממקום למקום ומחמת כובד המחרשה ניכנסת באדמה וחורשת והוא אינו מכביד עלעי שאין כוונתו רק להעביר ממקום למקום, היא גופה מנ”ל שאין נחשב אין מתכוין.
ונראה שכוונת השאלה כיון שבדרך צביעת הכוס ע”י מילוי חשיב מילוי הכוס כמתכוין לצייר. אולם באמת אין זה נכון שכוס זו עשויה לשתיה וכוונת הממלא היא להשתמש בה ככוס רק שיצרו אותה באופן שיהיה ציור ע,י המילוי וא”כ עדיין מילוי הכוס למטרה העיקרית אינה נחשבת מלאכה ואין כאן כוונה למלאכה.