פרשת תרומה - רחמנא ליבא בעי!

הרב עובדיה חן | פירושים

למעשה אין לקב"ה חפץ בתרומות המשכן, אלא ה' חפץ בנדבת הלב, כמו שאמרו חז"ל "רחמנא לבא בעי" (סנהדרין ק"ו ע"ב), ולכן ערכה של התרומה אינו נמדד בשוויה הממוני, אלא בעמל ובטורח שהושקעו בה.

print
אא

אבני שוהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן (כה. ז)

 

שואל האור החיים הקדוש: למה נכתבו אבני השוהם ואבני המלואים רק לאחר שנמנו כל אחד עשר החומרים האחרים, והלא אבנים אלו הם מהחומרים היקרים ביותר, ומן הראוי היה לכותבם בראש? וכמו שראינו ששילמו חכמים על אבני השוהם שישים ריבוא זהובים מלבד דמי הקרן (קידושין ל"א ע"א)?

 

ומיישב, כי למעשה אין לקב"ה חפץ בתרומות המשכן, אלא ה' חפץ בנדבת הלב, כמו שאמרו חז"ל "רחמנא לבא בעי" (סנהדרין ק"ו ע"ב), ולכן ערכה של התרומה אינו נמדד בשוויה הממוני, אלא בעמל ובטורח שהושקעו בה. והנה אבני השוהם והמילואים לא באו על ידי מאמץ או חסרון כיס, אלא העננים היו מביאים אותם (יומא ע"ה ע"א), "אשר על כן סדר נדבתם אחר כל הנדבות שמביאין מכיסם ועל ידי טורח".

 

למדנו כמה חשיבות מכרעת יש לעמל בעבודת ה'! דבר מצוה הבא על ידי טורח והתאמצות, עולה בחשיבותו אף על הדברים החשובים והמעולים שניתנו כלאחר יד. וכמו שאמרו חז"ל "לפום צערא אגרא" (פרקי אבות ה, כג) - לפי גודל המאמץ והצער, כך גדל השכר. ביהדות, המאמץ הוא שקובע ולא השגת המטרה.

 

ומחדש רבנו יוסף חיים זצ"ל בספרו "אדרת אליהו" (לקמן לה, כה) שלמרות שבכל המצוות יש מעלה כשהן נעשות בלב שלם, בנוגע לבנין המשכן מעלה זו כפולה ומכופלת. ומדוע? כי המשכן נועד לכפר על חטא העגל (שמות רבה נא, ח), ובחטא עבודה זרה מענישים על המחשבה שהיא בלב, כמו שנאמר "למען תפוס את בית ישראל בלבם" (יחזקאל יד, ה), ומעתה התיקון של המשכן צריך להיות במקביל - באופן שמקדשים את הלב והמחשבה גם יחד.

 

ומשל נאה המשילו על שכר היגיעה במצוות:

 

מלך רם ונישא, בנה לו ארמון חדש ורחב ידים, ובו טרקלין גדול ומפואר לקבלת אורחים. חפץ המלך כי טרקלין זה יהיה מהודר ומלכותי, ולכן הזמין ארבעה ציירים אמנים. כל אחד מהם הופקד על קישוט ואיור כותל אחד מארבעת כתלי הטרקלין. נתן המלך כסף לציירים לצורך רכישת כל החומרים הדרושים, והקציב להם שלושים יום למלאכה, אשר בסיומה יקבלו בשכרם שק מטבעות זהב. הדגיש המלך את ענין הזמן המוקצב, והזהירם כי רע ומר יהיה גורלו של מי שלא יסיים בזמן.

 

למחרת, התייצבו ארבעת הציירים בארמון המלך, כשהם מלאי מרץ לקראת העבודה המאתגרת והריווחית. כל אחד בחר לו כותל, ווילונות נפרשו ביניהם לבל יעתיקו איש מרעהו.

 

הצייר הראשון החל מיד בציורים של נופים מרהיבים, שמי תכלת ושקיעה, הרים מושלגים, נהרות, אגמים ומפלי מים. לעומתו, הצייר השני, החל לצייר גינות נוי, עצי פרי ופרחים בצבעים מרהיבים. ואילו הצייר השלישי בחר לצייר ביד אומן את עולם החי, תוכים וצפורים נדירות, השוכנים ביערות העד, על רקע של נפלאות הבריאה.

 

ורק הצייר הרביעי ישב רגל על רגל. בכסף שקיבל על מנת לקנות חומרים, רכש לעצמו אוכל טוב ושתיה כדת.

 

מפעם לפעם דחקו בו חבריו: "מה איתך?...", אך הוא נהג להפטיר באופוריה "עוד חזון למועד, יש עוד הרבה זמן"...

 

כך עבר שבוע ועוד שבוע, שלושת הציירים מתקדמים בעבודתם, והנה הם לקראת סיום, ורק הצייר הרביעי עודנו נח ומטייל...

 

יום לפני תום המועד שהקציב להם המלך, קיבלו הציירים הודעה כי למחרת יבוא המלך ופמלייתו לבחון את עבודתם וליתן להם שכרם.

 

סוף סוף נזכר הצייר הרביעי להתעורר, והבין כי לא נותר לו זמן לעשות את עבודתו, וגם את הכסף לחומרים הוא בזבז. החל לטכס עצה היאך לקדם את פני הרעה, ולפתע קפץ משמחה, במוחו נצנץ רעיון גאוני ומקורי!

 

נמלא הצייר החלמן עזוז ומרץ. אץ רץ לחנות של זגגים, והזמין מראה ענקית בגודל הכותל כולו. "אדביק את המראה על הקיר, וכך אפתור את הבעיה" חשב לעצמו בזחיחות, "ברגע שיבוא המלך, יראה את שלשת הציורים של חבריי משתקפים על הקיר שלי". וכך בעוד שלושת הציירים עורכים את הגימור האחרון לציוריהם, הצייר הרביעי סיים להדביק את המראה הענקית וחזר לנוח.

 

ביום המיועד, היה הטרקלין מבהיק ומצוחצח. שטיחים יקרים נפרשו, ונברשות ענק הפיצו אור בהיר. חצוצרות הריעו והמלך והשרים נכנסו פנימה לבחון את עבודת הציירים ולשלם להם כגמולם.

 

ניגשו אל הכותל הראשון, והצייר קד קידה והסיר את הלוט בפניהם. בהתפעלות רבה התבוננו הנוכחים בציור המושקע. הנוף היה מרהיב ביופיו, הרי השלג כמעט ניתנו למישוש ומפלי המים נראו כעומדים להשתפך אל הטרקלין. פנו אל הכותל השני והוילון הופשל בפניהם. לעיניהם המשתאות נגלו פרחים חיים בשלל גוונים, גינות נוי יפיפיות ועצי פרי נוטפי עסיס. כמעט שהצליחו לחוש בריחם הענוג והמשכר. משם הם פנו אל הכותל השלישי, וכאשר הוסט הפרגוד, התגלה מולם עולם אקזוטי מלא בציפורי שיר נדירות, תוכים צבעוניים ומגוון רחב מעולם החי. הכל היה נראה כה מרשים, והתחושה היתה כאילו הציפורים מזמרות ומצפצפות.

 

כשהם אחוזי התפעלות, פנו בציפיה אל הכותל הרביעי. המראה הנהדר שנגלה לעיניהם, גרר קולות תדהמה והתפעלות רמים. אם חשבו שהם ראו הכל, הרי שבאה יצירה מופלאה זו כמותה לא שזפו עיניהם מעולם, וטפחה על פניהם. עולם המים, הצומח והחי שכל אחד מהם קיבל ביטוי בשלושת הכתלים הקודמים, השתקפו כאן גם יחד בכותל אחד!

 

השתוממו השרים מהמראה, אך המלך החכם הבין את ערמתו של הצייר. הבין, כי בסך הכל לפניהם ניצבת מַרְאָה שממנה משתקפים שלשת הציורים משלושת הקירות, וצייר עצל עומד אחריה. הבין, אך בחר לשמור את הדבר לעת עתה בלבו.

 

הגיעה העת לקצור את פירות העמל. נטל המלך שק עמוס דינרי זהב והניח ליד הקיר שצייר הצייר הראשון, לקח שק שני של דינרי זהב ושם ליד הקיר השני, ועוד שק שלישי כזה שם ליד הקיר השלישי. לאחר מכן עמד והכריז: "תודה לכם אמנים יקרים, שמתי ליד כל קיר את שכרכם כל אחד כפי פעלו ומעשהו"...

 

נבהל הצייר הרביעי מכך שלא הונח ליד הקיר שלו כל תגמול, ושאל: "מה אתי? האין מגיע לי שכר?"...

 

"הבט מולך" הצביע המלך אל הכותל שהיה עליו לקשט "רואה אתה? שם, מונחים שלושה שקים מלאים בדינרי זהב... לך וקח לך אותם!"...

 

הפנה הצייר העצל מבט עצוב אל השתקפות השקים שבכותל הנוצץ שלו, וידע היטב כי חבריו החרוצים קיבלו את שכרם המגיע להם, ואילו הוא נשאר רק עם בבואה מרהיבה ותו לא...

 

שנה אחת, בליל חג השבועות, נכנס הגאון רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל מראדין, בעל ה"חפץ חיים" זצ"ל להיכל הישיבה שלו, וסבב בין השולחנות, לראות את הבחורים כיצד מתענגים הם בלימוד התורה הקדושה. בשורה הראשונה הבחין בשני בחורים היושבים ולומדים ב"חברותא". שניהם שקועים היו באותה סוגיא, אך הבדל תהומי היה בין השניים. האחד - בן עשירים מפונק, אשר מאומה לא חסר לו, ואילו השני – בן עניים, ובנוסף לכך, מלומד בצרות ומלופף ביסורין.

 

ניגש הגאון בעל ה'חפץ חיים' לשני הבחורים, ושאלם: "בניי, כמה הספקתם כבר ללמוד הלילה?". נענו ואמרו לרבם האהוב: "דף אחד". פנה ה'חפץ חיים' לבחור העשיר ואמר לו: "אמנם אתה למדת היום דף גמרא אחד, אבל הבחור הזה שלצידך, למד כבר מאה דפים"...

 

תמה הבחור על דברי הגאון, ושאל: "הכיצד? הרי שנינו לומדים כל הזמן בחברותא?". נענה ה'חפץ חיים' ואמר: "חז"ל אמרו 'טוב אחד בצער, ממאה שלא בצער' (אבות דרבי נתן ג, ו). אם כן, אתה שהינך לומד שלא מתוך צער, למדת אכן דף אחד, אבל חברך, לומד מאה פעמים יותר ממך, כיון שלומד בצער"...

לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
למאמר הבא >
< למאמר הקודם

הרב עובדיה חן

2
10
254

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0