קווים לדמותו של מוה"ר הרב משה לוי זצ"ל - עולם שכולו טוב

הרב עובדיה חן |

והוא מפעיל את 'נשק יום הדין', מנסה את כוחו בדרך מקורית משלו. חדל הוא לרגע מן המאמץ המחשבתי, נעמד בפנת החדר, פונה לחונן לאדם דעת, ובתחנונים מבקש בתפלה נרגשת מעומק לבו: "רבונו של עולם! אנא! התאמצתי בכל כוחי, כל אשר בכוחי עשיתי, חפץ אני בכל מאודי למצוא תשובה לקושיא. בלי יישוב אינני הולך לישון! מוכרח אני למצוא תשובה! עלול אני להפסיד תפלה ביישוב הדעת, אם לא אִישַׁן. אנא ממך, האר את עיני ביישוב אמיתי!".

print
אא

 

השעה שתים אחר חצות. עלטת הליל צובעת את היקום בשחור סמיך. בכל הבתים שמסביב כבר כובו האורות, הכל נמים את שנתם, ואילו בביתו של רבנו, מתמזג לו היום מבלי משים אל תוך הלילה הקצר בלאו הכי.

בגן העדן של מטה, יושב לו רבנו, רכון על אהבת חייו - הספרים הקדושים, טובל הוא ראשו ורובו מוחו ולבו בעומקה של סוגיא קשה הרוחצת את נפשו בעדנים ושוטפת אותה בנהרי אפרסמון. השעות השקטות בהן שולט שר הלילה, הן הזמן הפורה ביותר במשך יומו. עיניו כמעט ואינן משות מתוך הספרים הרבים הפרוסים על שולחנו. שקוע הוא כל כולו בין דעת הרשב"א לסברתו של הרא"ש, בין קושייתו של מהרש"א ליישובו של המשמרות כהונה.

בעיני רוחו מפליג הוא הרחק מכאן, נסחף אל מחוזות אחרים, טמירים ובלתי נתפסים. שם הוא צופה ברבותינו הראשונים והאחרונים כשהם ישובים סביב שלחן ארוך ומהודר, ספרים רבים פתוחים לפניהם, והם דנים בקולות רמים בסוגיא העומדת בפניהם. זה אומר בכה וזה בכה. אח! כמה הנאה היא לו להביט באותם צדיקים היושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה הקדושה.

רואה הוא את בעלי השמועה עומדים כנגדו, חיים ונושמים מול עיניו ממש, וכמו עומד הוא לפניהם, וגומע בצמא את דבריהם.

והנה ניצב הוא לפני שלחן מרהיב אשר בראשו יושב אדם זקן ונשוא פנים, הלא הוא רש"י הקדוש, כאשר לימינו נצבים בעלי התוספותרבנו שלמה יצחקי משמיע פירוש על דברי הגמרא, ובעלי התוספות תמהים "הרי בגמרא פלונית משמע ההיפך מדבריך?". הם מקשים והם מיישבים: "ויש לומר...".

לפתע מתרומם אחד הנוכחים ממקומו, זקן ארוך מעטר את פניו, ובהינף יד מפריך את תירוצם מדיוק אחר בגמרא, מהרש"א נקרא החכם. אך דבריו אינם עוברים בשתיקה, מצדו השני של השלחן מתייצב חכם אחר, רבי אברהם הכהן יצחקי שמו (בעל ה'משמרות כהונה'), ובקול רם וידים מונפות מנסה לדייק להיפך וכדברי התוספות.

הרוחות מסביב לשלחן מתלהטות וסוערות, רועשות וגועשות. חלק מן היושבים קיבלו את תשובתו של בעל משמרות כהונה, וחלקם לא. דיון רחב התפתח ביניהם, זה מביא גמרא פלונית וחברו סותרו, זה מדייק כך ורעהו מוכיח אחרת. עד שקם חכם רביעי ובקול בוטח מרצה את מהלכו הנפלא שסותם את הגולל על הויכוח ומביאו לידי סיום.

כאשר צריך להתקדם הלאה לשלב ההלכתי ולהכרעה המעשית שעולה מן הסוגיא, מתעורר ספק נכבד, וקיים צורך בהכרעה חשובה. רוחו של רבנו מתרוממת אל היכל אחר, שם יושבים בפלטרין של מלך, גדולי רבותינו הראשונים כמלכים בהיכלם: הרי"ף, הרמב"ם, הרמב"ן, הרא"ש, הרשב"א, הריטב"א, הר"ן, וכל קדושים עמם. ניגש הוא ושוטח לפניהם את הדברים. פעמים מלשונותיהם משתמע שהם מסכימים לסברתו ופעמים משתמע אחרת. ורבנו עומד ונפעם, עומד ומשתאה מגאונותם.

כשהסוגיא התבהרה בדברי חכמי הראשונים, פונה רבנו אל שלחנוֹ של מרן רבי יוסף קארו, אשר סביב שלחנו הטהור חונים המגן אברהם והט"ז, הברכי יוסף ושאר אחרונים, והוא עומד לפניהם, דולה ומשקה, מתרץ ומקשה.

לפניו עומד כמו חי בעל "פרי תואר" כשהוא תמה על הרב "פרי חדש". והנה למערכה מצטרף הרב "פרי מפרי" (הגאון רבי יונה נבון זצ"ל) ומיישב את התמיהה. פעמים מנסה אף רבנו את כוחו בהשחלת הערות והארות, חידושים ומהלכים כאשר עם לבבו. וכך הולכת הסוגיא ומתרחבת, הולכת ומתבהרת מתוך ראייה כוללת ומקיפה, וסיור וביקור אישי בהיכלותיהם הטמירים של רבותינו ראשונים ואחרונים.

בשעת ליל זו, כשכל היקום נם את שנתו, ורק האילנות הנעים לקולם החרישי של רוחות הלילה, משמיעים את קולם השקט, מנהל רבנו דו-שיח עֵר עם גדולי הדורות ראשונים ואחרונים, ענקי עולם משנים קדמוניות. הם עולמו, הם בני שיחו, ואת דבריהם הוא חי, נושם, ובגינם אינו ישן.

מדי פעם, לאחר מספר שעות מאומצות של לימוד, ניגש הוא אל חלון ביתו ומביט השמיימה לעבר העננים. פעם הסביר את פשר התנהגותו ואמר: "עושה אני כך כדי להתאוורר מעט, אך בפועל, אין זה עוזר לי כלל, כי גם כאשר אני מביט לעננים, רואה אני מולי את דברי הרמב"ם בהם אני שקוע כרגע..."[1].

מחזה מפעים היה זה לראות את רבנו בעת למודו בשעות אלו. ערימת ספרי פוסקים פתוחים מול עיניו הבולשות, והעט שבידו מתרוצץ על הנייר החלק. שורות שורות נכתבות במהירות, בכתב הפנינים שלו ובלשונו העשירה. עוד תשובה הלכתית נוספת ל'תפלה למשה', יגיעת רוחו ופרי עמלו שרכש בעמל שנים רבות ובמחיר לילות נדודים אין ספור. תשובה עמוקה אך בהירה, נוספת אל ארון הספרים היהודי לדורות עולם. זהו גן העדן שלו - ואין בלתו.

באותה שעת ליל מאוחרת, דומה הוא למי שנצב בפני אוצר שלא יסולא בפז, וגורף חופֶן אחר חופֶן לצקלונו, שגם אם יעצמו שמורות עיניו, לא יעלה על יצועו, אלא ינום מעט על מנת להחליף כח וישוב לאוצרו הטוב.

שעות תלמודו אינן כפופות לשעון ביולוגי, הן חורגות מעבר למסגרות המקובלות. את מאמר חז"ל "אין מוקדם ומאוחר בתורה", הוא גורס במובנו הדרושי.

כבכל יום, גם היום, שב הוא לביתו בשעה הנושקת לחצות הלילה, כשמאחוריו שרשרת ארוכה של הרבצת תורה לרבים, שני שיעורים בישיבה בעיון מעמיק, ושיעור לבעלי בתים באחת מעיירות השדה. השיעור לא היה קל, הנסיעה גם היא מתישה, אך לוותר על זמן נוסף של לימוד, כלל לא בא בחשבון, והוא לומד ולומד, עמל ושוקד.

כשעל פניו נסוכה שלוה נצחית, הוא יושב ליד דף הגמרא שלו, וגומע דף אחר דף, סוגיא אחר סוגיא. מצחו נחרש בקמטי מחשבה, עיניו אדומות מחוסר שינה, והוא יושב ומעמיק בשקידה נוראה, מתייגע בעמלה של תורה, מתוך השראת קודש חרישית ועונג עילאי. גן עדן, כבר אמרנו?

כל פרט וענין בתורתנו הקדושה ולו הקטן ביותר גורם לו לאתגר. יקרים הם דברי התורה בעיניו עד לאין ערוך, והוא מונח בהם כל כולו, חוֹוֶה את הדברים בעצמו. כל פרט בסוגיא נצרב במוחו בכבשן של הגיון, ונצרף כצרף כסף, ורק לאחר מכן מאופסן ב'זכרון' בצורה מסודרת.

כשהוא מצויד במיכל חמצן בעל זמן אויר נשימה רוחני ממושך, הוא יוצא מדי פעם להרפתקת צלילה לילית במימיה העמוקים של סוגיא קשה ב'איזהו נשך'.

כבעל שכרון מעמקים הוא קופץ בחדוה המימה, ומסתער על משברי וגלי ים התורה. בחתירה כלפי מטה, צולל הוא אל עומק תהומות הסוגיא, נבכי הפשט ומרבדי העיון. שם מתחת לפני המים שקט ורגוע, שם הוא שרוי בצלילות מוחין ובריכוז מוחלט, מנותק מכל הסובב אותו, כשכל חושיו טובלים בתהומות ההיגיון של דברי הראשונים.

בזהירות ובמומחיות, הוא מנתב דרכו בין נקיקי אלמוגי התלמוד אל תוככי עולם הדממה, כשבעיונו הוא דולה ושולה מתוך מימיה העמוקים של התורה דגי זהב, פנינים ומרגליות זוהרות שערכן לא יסולא בפז. הוא בוחנם בקפידה, וכשהוא מבחין בפנינה זוהרת ויקרה, הוא שם עליה את ידו, חורז אותה בפלפוליו, ומעמיסה לתוך צקלונו.

במיומנות רבה, הוא מצליח להיחלץ ממערות קרקעיות כשם שחדר עדיהן, כשהוא נעזר במצפן השכל הישר, שהזדכך והתמרק אחר אלפי יְמֵי תורה, המנתב את דרכו בין השוניות והאלמוגים.

כוח הריכוז המופלא ויכולת ההתמדה שלו, מפעמים בו בכל עוז, ואינם מניחים מדרס כף רגל לפיסת היסח הדעת.

ואיזה היסח הדעת יכול להיות?! מה כבר יכול להפריע לו מלמודו?! אם מנותק הוא כליל מכל ענייני העולם הזה! לטלפון? הוא אינו עונה בשום פנים ואופן בשעת למודו, וגם מקפיד הוא שרק מעטים ידעו את מספרו. לאנשים שמתקשרים, עונים בני המשפחה כי להפריע את הרב מלמודו, לא שייך. לפלאפון? מאן דכר שמיה? הוא מעולם לא החזיק מכשיר כזה.

גם כאביו ומחושיו העזים, אינם מצליחים לקרוע ולנתק את חוט המחשבה ועוצמת הריכוז בה הוא נתון. גבורתו הרוחנית מכריעה את חולשת גופו הגשמית. כשחולף כאב עז המרעיד ומצמרר את כל גופו, ומאיים להשביתו מלמודו, הוא מצטייד בכוחות נפש אדירים, מנענע לכל כאב וכאב בראשו, מתאמץ בתמצית דמו ומרכז מוחו יותר, והמכאוב נדחק ונמוג אל מול התענוג הגדול שממלא את כל חלל ישותו.

במאמץ על-אנושי, הוא מתגבר כארי לעבודת הקודש. התנהגותו המלאכית עילאית, פורצת במלוא טהרתה מתוך גופו המרוסק. היתה זו מלחמה יום יומית נחושה בין היסורים לבין התורה. דו-קרב קשה שבמהלכו נקבע מי יגבר על מי, היסורים על התורה, או להיפך. מאבק עיקש שתמיד מי שהכריע בו, היתה התורה.

כוס התה המבוישת שעומדת לפניו בינות לספרים הרבים ככהן בבית הקברות, ממתינה זה כמה שעות ליחס מינימאלי. מוכנה היא בכל עת לשרת בחום את הגאון השוקד על ספריו ביגיעה, אלא שכבר צוננת היא לחלוטין, אם לא מהתקררות אז מחוסר תשומת לב... ומה יעשה לה רבנו, וראשו כבוש בין דפי הגמרא, כשכל מעייניו נתונים במחוזות אחרים לגמרי. אין זו הכוס הראשונה שהוכנסה לחדרו ויצאה נכלמת כשהיא מלאה וקרה. כעת, הרבנית המסורה נכנסת, כוס תה בידה: "אולי בכל זאת תלך לנוח..." היא מפצירה. "אינני יכול לישון" הוא מתנצל "אָגַרְתִּי יותר מדאי חומר בראש... אני לא יכול. לא יכול לשמור את הכל במוח. אני חייב לשבת ולכתוב הכל... רק אז אוכל לישון רגוע יותר". והוא נוטל הקולמוס בידו וממשיך לכתוב ולכתוב, והכתיבה זורמת כמעיין המתגבר וכנחל שאינו פוסק. וכוס התה כשרואה זאת, מחייכת וסולחת.

ולפתע הוא נעצר. דוק של ערפל מתקשר בעיניו הבהירות, ורקיע פניו מתכסה עננים כהים. קושיא עזה עומדת בדרכו כחומה בצורה, אינה נותנת לו עבור.

הוא יושב ומתרכז, מכונס מאמץ את מוחו. הוא לא יתן לה - לתמיהה לחמוק מידיו, הוא לא יתעלם ממנה ויעבור הלאה. כדרכו, חותר הוא תמיד להגיע לעומקה ולאמיתה של הבנה. וכשזו בוששה מלהגיע, או שלא ברור לו ההבדל הדק מן הדק בגדר הדבר, אינו חוסך כל עמל ויגיעה ליישב הדברים על בוריים.

מבלי להרגיש, מסוגל הוא לשבת במשך שעות ארוכות כשעיניו עצומות והוא ללא ניע וזיע, בנסיון למצוא תירוץ על קושיא אחת!

ערימת הספרים הולכת ומתגבהת, מצחו חרוש קמטים, עיניו טרוטות מחוסר שינה, והוא נותר ללא מענה, חש כמגשש באפלה ונלאה למצוא הפתח. עומד הוא בפני קיר אטום, ויודע כי מאחוריו טמון אוצר גנוז.

משחלפה לה שעה תמימה, והוא מסיק כי בדרך חשיבה רגילה לא יצליח להמיס את הקושיא, פונה הוא לנסות בדרך אחרת. בלא שמץ של עצלות, הוא מתחיל ללמוד את הסוגיא מתחילה שלב אחר שלב, פרט אחר פרט, כאילו זו לו הפעם הראשונה שמתחיל ללמוד סוגיא זו. הוא חוזר ומנתח את כל פרטי הסוגיא, מלבנם מראשיתם, ומפרטם אחת לאחת, מנסה לבאר את הסוגיא בכל דרך אפשרית, בנסיון לגלות אפיקים אחרים אשר ישפכו אור על הקושיא החזקה. אולי על ידי ביאור ובירור הדברים מחדש, תפול הקושיא ארצה.

אך הפעם משום מה החליטה הקושיא עזת הפנים לא להיכנע ויהי מה. אדרבה, היא הפכה לקשה עוד יותר, בלא להתחשב כלל בעייפותו הרבה של רבנו. כל דרך שמנסה רבנו אינה צולחת. ההתרכזות לבדה איננה מועילה. כנראה צריך לעשות משהו מעבר לכך. הוא ניגש אל מתג החשמל, מכבה את האור בחדר, וכך כשהחדר אפל וחשוך, חש הוא את הקושיא במלוא עצמתה ועוזה. כעת, רק הוא והקושיא נמצאים בחדר האפלולי. וכך מצליח הוא להתבונן ולהעמיק בתמצית הריכוז האפשרי. להשאיר את העיון למחר, הוא רוצה, אך אינו מסוגל, כי לא ישקוט האיש כי אם כילה הדבר הלילה.

אור ראשון של שחר מפציע ומבצבץ ברקיע, והקושיא עדיין עומדת במרדה, מסרבת לפנות את מקומה. רבנו מסיק שכנראה בדרך טבעית לא שייך להגיע לתירוץ, והוא מפעיל את 'נשק יום הדין', מנסה את כוחו בדרך מקורית משלו. חדל הוא לרגע מן המאמץ המחשבתי, נעמד בפנת החדר, פונה לחונן לאדם דעת, ובתחנונים מבקש בתפלה נרגשת מעומק לבו: "רבונו של עולם! אנא! התאמצתי בכל כוחי, כל אשר בכוחי עשיתי, חפץ אני בכל מאודי למצוא תשובה לקושיא. בלי יישוב אינני הולך לישון! מוכרח אני למצוא תשובה! עלול אני להפסיד תפלה ביישוב הדעת, אם לא אִישַׁן. אנא ממך, האר את עיני ביישוב אמיתי!".

לאחר שהתפלל מעומקא דלבא, שוב ללא ניע וללא זיע שב להתעמק ברעיוניו, מנסה לחשוף את המרגלית הנמצאת מתחת לחרסית.

והנה לפתע בהבזק של רגע מבריקה מאיזשהו מקום עלום במוחו סברא מרנינה, שלכאורה מיישבת את הענין כמין חומר.

באותו רגע, שביב של שמחה מציף את פניו. זיק של אושר ניצת בעיניו הַמְחַשְּׁבוֹת להיעצם מחמת העייפות. אנחת רווחה יצאה מפיו, כאומרת 'הנה יגיעתי לא היתה לשוא!' יגעת ומצאת תאמין!

אך רבנו אינו מסתפק בהברקה בלבד. כיסופיו העזים לעמוד על חקר האמת, אינם באים לידי סיפוקם ותכליתם. כעת, מתכונן הוא לבחון את התירוץ ולצרפו היטב בכור העיון ובאזמל ההיגיון התורתי, אם אכן אמת הוא לחלוטין, ואינו מיוסד על אדני פלפולי שוא, מהם התיירא והתרחק כמטחוי קשת.

הסברא שליטש וחידד ברעיונו אמנם משחדת היא, אפילו משחדת מאוד, יש בה מן הגירוי השכלי ומן ההפתעה הרעיונית, יופי קסמה כובש לבבות, אך לא! לא בשל כך ינהה לבו אחריה, שהרי אין לו ענין אחר בתלמודו, זולת ביקוש האמת לבדה. האמת הצרופה שבתורה, היא ורק היא נקודת מטרתו הסופית והבלעדית.

ושוב עומד הוא ומתבונן בדעתו, בודק ובוחן, חושב ומתבונן, אם יש לתירוץ סימוכין בלשון, האם לא ניתן לסתור תירוץ זה על פי מובאות אחרות, או מתוך קפלי הסוגיא עצמה, והאם מהלך הגמרא ולשונות הראשונים מתיישבים היטב לפי התירוץ.

רק כאשר הכל מתיישב ועולה בקנה אחד עם דברי רבותינו הראשונים, פורצת אנחת רווחה מפיו, והחדווה מלפפת את נימי נשמתו. רק אז נפנה הוא לעלות על יצועו, לשאוב מעט כוחות לעוד יום בעולם הנעים הזה - עולם שכולו טוב!

לא לחנם ראשי התיבות של המלים "מתוקה שנת העובד" יוצרים את השם "משה"!

 

[1] בשולי הדברים מוסיף אחד מתלמידיו: "כמה מוסר השכל זה בעבורנו. לפעמים אנו מעיינים ברמב"ם וראשנו מרחף בעננים, ואילו רבנו אף כשמביט בעננים – רואה את הרמב"ם...".

לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
למאמר הבא >
< למאמר הקודם

הרב עובדיה חן

2
10
242

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0