הלכות עירוב תבשילין

|

מהו עירוב תבשילין I כיצד עושים עירוב תבשילין I מתי עושים עירוב תבשילין I מתי אוכלים את העירוב I שכח לעשות עירוב תבשילין I איך עושים עירוב לאחרים I עירוב תבשילין לבחורי ישיבה

print
אא

הַקְדָּמָה

הַטַּעַם שֶׁצָּרִיךְ עֵרוּב תַּבְשִׁילִין

כְּשֶׁחָל יוֹם טוֹב בְּיוֹם שִׁשִּׁי, מִדִּין הַתּוֹרָה מֻתָּר לְהָכִין בְּיוֹם טוֹב אֶת כָּל צָרְכֵי הַשַּׁבָּת, כְּגוֹן לְבַשֵּׁל וְלֶאֱפוֹת וּלְהַדְלִיק נֵרוֹת וְכַדּוֹמֶה[1]. אוּלָם מֵאַחַר שֶׁרָאוּ חֲזַ"ל שֶׁעַמֵּי הָאָרֶץ מְזַלְזְלִים בִּמְלֶאכֶת יוֹם טוֹב וּמְבַשְּׁלִים בּוֹ גַּם לְצֹרֶךְ יְמוֹת הַחֹל שֶׁזֶּה וַדַּאי אָסוּר, תִּקְּנוּ שֶׁאֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ שַׁבָּת יִהְיֶה אָסוּר לְבַשֵּׁל אֶלָּא אִם כֵּן יַעֲשֶׂה "עֵרוּב תַּבְשִׁילִין" קֹדֶם יוֹם טוֹב, וּמִזֶּה יִלְמְדוּ אֲנָשִׁים: אִם לְצֹרֶךְ שַׁבָּת אָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּיוֹם טוֹב, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה לְצֹרֶךְ יוֹם חֹל[2].

הַטַּעַם שֶׁנִּקְרָא "עֵרוּב תַּבְשִׁילִין"

עִנְיַן הָעֵרוּב הוּא, שֶׁמַּתְחִיל לְהָכִין אֶת צָרְכֵי הַשַּׁבָּת קֹדֶם יוֹם טוֹב, וּבְיוֹם טוֹב אֵינוֹ מַתְחִיל בִּמְלָאכָה אֶלָּא מְסַיֵּם מַה שֶּׁהִתְחִיל לִפְנֵי כֵן. וּלְפִיכָךְ נִקְרָא "עֵרוּב תַּבְשִׁילִין", שֶׁמְּעָרֵב וּמְחַבֵּר אֶת מַה שֶּׁמְּבַשֵּׁל בְּיוֹם טוֹב עִם מַה שֶּׁהִתְחִיל לְבַשֵּׁל קֹדֶם לָכֵן [3]. (וּמִכָּל מָקוֹם פָּשׁוּט שֶׁאֵין הָעֵרוּב מוֹעִיל אֶלָּא לְבַשֵּׁל לְצֹרֶךְ שַׁבָּת וְלֹא לְצֹרֶךְ יוֹם חֹל). בְּפֶרֶק זֶה יְבֹאֲרוּ דִּינֵי הָעֵרוּב.

 

דִּינֵי עֵרוּב תַּבְשִׁילִין

לְיוֹם טוֹב שֶׁחָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת

 

מָתַי וְכֵיצַד מַנִּיחִים עֵרוּב תַּבְשִׁילִין
 

מָתַי יֵשׁ צֹרֶךְ בְּעֵרוּב תַּבְשִׁילִין

כְּשֶׁחָל יוֹם טוֹב בְּעֶרֶב שַׁבָּת, אָסוּר לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל בּוֹ שׁוּם דָּבָר לְצֹרֶךְ שַׁבָּת, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה "עֵרוּב תַּבְשִׁילִין" קֹדֶם יוֹם טוֹב [4].

כֵּיצַד עוֹשִׂים עֵרוּב תַּבְשִׁילִין

 כֵּיצַד עוֹשִׂים עֵרוּב תַּבְשִׁילִין? יֵשׁ לָקַחַת לְצֹרֶךְ שַׁבָּת מַאֲכָל מְבֻשָּׁל וּפַת אֲפוּיָה, לְמָשָׁל: בֵּיצָה מְבֻשֶּׁלֶת וְלֶחֶם[5], וּלְבָרֵךְ: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב", וְאַחַר כָּךְ יֹאמַר: "בְּהָדֵין עֵירוּבָא, יְהִי שְׁרִי לָן לְאָפוֹיֵי וּלְבַשּׁוֹלֵי וּלְאַטְמוֹנֵי, וּלְתַקּוֹנֵי וּלְאַדְלוֹקֵי שְׁרַגָּא, וּלְמֶעְבַּד כָּל צָרְכָנָא, מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת"[6].  וְצָרִיךְ לְהָבִין אֶת נֻסַּח הָעֵרוּב, וְלָכֵן מִי שֶׁאֵינוֹ מֵבִין אֶת הַנֻּסָּח בַּשָּׂפָה הָאֲרַמִּית, יֹאמַר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: "בְּזֶה הָעֵרוּב, יִהְיֶה מֻתָּר לָנוּ לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל וּלְהַטְמִין, וּלְתַקֵּן וּלְהַדְלִיק הַנֵּר, וְלַעֲשׂוֹת כָּל צְרָכֵינוּ, מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת"[7].

זְמַן עֲשִׂיַּת הָעֵרוּב

לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לַעֲשׂוֹת אֶת הָעֵרוּב בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב קֹדֶם שְׁקִיעַת הַחַמָּה, וּזְרִיזִין מַקְדִּימִין לְמִצְווֹת וְעוֹשִׂים אוֹתוֹ מִיָּד בַּבֹּקֶר[8]. וּמִי שֶׁשָּׁכַח לַעֲשׂוֹת עֵרוּב קֹדֶם הַשְּׁקִיעָה, רַשַּׁאי בְּדִיעֲבַד לַעֲשׂוֹת עֵרוּב עִם בְּרָכָה גַּם לְאַחַר שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה עַד זְמַן צֵאת הַכּוֹכָבִים שֶׁהוּא כְּרֶבַע שָׁעָה לְאַחַר הַשְּׁקִיעָה[9]. אֲבָל לְאַחַר צֵאת הַכּוֹכָבִים, בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא נִתָּן לַעֲשׂוֹת עֵרוּב תַּבְשִׁילִין.

לִשְׁמֹר אֶת הָעֵרוּב עַד שַׁבָּת

יִזָּהֵר לְהַנִּיחַ אֶת הָעֵרוּב בְּמָקוֹם שָׁמוּר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאכְלוּהוּ בְּטָעוּת בְּנֵי הַבַּיִת קֹדֶם הַבִּשּׁוּלִים לְשַׁבָּת[10].

מָתַי אוֹכְלִים אֶת הָעֵרוּב

אֶת הָעֵרוּב יֵשׁ לֶאֱכֹל בְּיוֹם שַׁבַּת קֹדֶשׁ[11]. וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" עַל הַלֶּחֶם שֶׁל הָעֵרוּב, שֶׁמִּכֵּיוָן שֶׁנֶּעֶשְׂתָה בּוֹ מִצְוָה רָאוּי לַעֲשׂוֹת בּוֹ מִצְוָה נוֹסֶפֶת[12].

שְׁאַר הַהֲכָנוֹת לְשַׁבָּת

לְאַחַר שֶׁעָשָׂה עֵרוּב תַּבְשִׁילִין, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בְּיוֹם טוֹב אֶת כָּל הַהֲכָנוֹת הַנִּצְרָכוֹת לְשַׁבָּת, כּוֹלֵל גַּם אֶת הַהֲכָנוֹת שֶׁאֵינָן קְשׁוּרוֹת לַאֲפִיָּה וּלְבִשּׁוּל, כְּגוֹן לְהַצִּיעַ מִטּוֹת, לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן, לְהָדִיחַ כֵּלִים, לְהוֹלִיךְ טַלִּית וְסִדּוּר לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְצֹרֶךְ שַׁבָּת, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה[13].

לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְהַקְדִּים אֶת הַבִּשּׁוּלִים

יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ עֵרוּב תַּבְשִׁילִין, וּמֻתָּר לוֹ לְבַשֵּׁל מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לְסַיֵּם אֶת הַבִּשּׁוּלִים מִבְּעוֹד יוֹם בְּאֹפֶן שֶׁתִּהְיֶה אֶפְשָׁרוּת לֵהָנוֹת מֵהַתַּבְשִׁילִים גַּם בְּיוֹם טוֹב עַצְמוֹ (כְּלוֹמַר שֶׁאִלּוּ הָיוּ מִזְדַּמְּנִים לוֹ אוֹרְחִים שֶׁלֹּא אָכְלוּ הַיּוֹם, הָיוּ יְכוֹלִים לֶאֱכֹל וְלֵהָנוֹת מֵהַתַּבְשִׁילִים בּוֹ בַּיּוֹם קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת)[14]. וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְהִשְׁתַּדֵּל לְהַחְמִיר כְּדֵעָה זוֹ וּלְהַקְדִּים אֶת הַבִּשּׁוּלִים לְשַׁבָּת בְּאֹפֶן שֶׁיִּהְיוּ מְבֻשָּׁלִים כָּל צָרְכָּם לֹא יְאֻחַר מֵחֲצִי שָׁעָה לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה[15]. אוּלָם בִּשְׁעַת הַדְּחָק יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל הַמְּקִלִּים וְרַשַּׁאי לְהַמְשִׁיךְ לְבַשֵּׁל גַּם לְאַחַר מִכֵּן עַד סָמוּךְ לְקַבָּלַת שַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ אִם הַתַּבְשִׁיל יִסְתַּיֵּם לְהִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ, מֻתָּר[16].
 

נִזְכַּר בְּבוֹאוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת

מִי שֶׁשָּׁכַח לְהַנִּיחַ עֵרוּב תַּבְשִׁילִין וְנִזְכַּר בְּבוֹאוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת עֵרוּב בְּעוֹדוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כֵּיצַד? יַחֲשֹׁב עַל אֵיזֶה פַּת וְתַבְשִׁיל שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁנִּמְצָאִים בְּבֵיתוֹ (כְּגוֹן לַחְמָנִיָּה, וּבֵיצָה מְבֻשֶּׁלֶת אוֹ קֻפְסַת טוּנָה וְכַדּוֹמֶה), וְיֹאמַר: "בְּלֶחֶם וּבְתַבְשִׁיל פְּלוֹנִי שֶׁיֵּשׁ לִי בְּבֵיתִי, יִהְיֶה מֻתָּר לָנוּ לְבַשֵּׁל וְלֶאֱפוֹת וּלְהַדְלִיק הַנֵּר וְלַעֲשׂוֹת כָּל צְרָכֵינוּ מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת". וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל דֵּעָה זוֹ בִּשְׁעַת הַדְּחָק, אַךְ לֹא יְבָרֵךְ עַל הָעֵרוּב[17]. וְיִזָּהֵר שֶׁכְּשֶׁיַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ בַּלַּיְלָה, יַנִּיחַ אֶת הָעֵרוּב שֶׁחָשַׁב עָלָיו בְּמָקוֹם שָׁמוּר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאכְלוּהוּ בְּטָעוּת בְּנֵי הַבַּיִת[18].

 

דִּינֵי הַתַּבְשִׁיל שֶׁצָּרִיךְ לָקַחַת לְעֵרוּב

 

סוּג הַתַּבְשִׁיל

הַתַּבְשִׁיל שֶׁלּוֹקֵחַ לְעֵרוּב תַּבְשִׁילִין, אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה דַּוְקָא מְבֻשָּׁל, אֶלָּא גַּם צָלוּי אוֹ מְטֻגָּן אוֹ כָּבוּשׁ נֶחְשָׁב תַּבְשִׁיל לְעִנְיָן זֶה וְכָשֵׁר לְעֵרוּב תַּבְשִׁילִין[19].

רָאוּי לְלַפֵּת אֶת הַפַּת

הַתַּבְשִׁיל שֶׁלּוֹקֵחַ לְעֵרוּב צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לְלַפֵּת בּוֹ אֶת הַפַּת, כְּלוֹמַר שֶׁרָאוּי לְאָכְלוֹ בְּיַחַד עִם לֶחֶם, כְּגוֹן: בֵּיצָה, בָּשָׂר, דָּגִים, יְרָקוֹת מְבֻשָּׁלִים, וְכַדּוֹמֶה. אֲבָל תַּבְשִׁיל שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל בְּיַחַד עִם הַפַּת, כְּגוֹן: אוֹרֵז, כּוּסְכּוּס, אִטְרִיּוֹת, קוֹמְפּוֹט פֵּרוֹת וְכַדּוֹמֶה - אֵינוֹ כָּשֵׁר לְעֵרוּב תַּבְשִׁילִין[20].

קֻפְסַת שִׁמּוּרִים אוֹ סַרְדִּינִים

עַל פִּי הָאָמוּר יוֹצֵא, שֶׁקֻּפְסַת שִׁמּוּרִים שֶׁל מְלָפְפוֹנִים אוֹ זֵיתִים כְּבוּשִׁים, כְּשֵׁרָה לְכַתְּחִלָּה לְעֵרוּב תַּבְשִׁילִין, שֶׁהֲרֵי "כָּבוּשׁ" דִּינוֹ כִּ"מְבֻשָּׁל", וְגַם רְגִילִים לְלַפֵּת בָּהֶם אֶת הַפַּת. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֶפְשָׁר לְעָרֵב בְּקֻפְסַת סַרְדִּינִים אוֹ טוּנָה. וּמִכָּל מָקוֹם, לְהִדּוּר מִצְוָה טוֹב לָקַחַת תַּבְשִׁיל שֶׁבִּשְּׁלוּהוּ בִּמְיֻחָד לְצֹרֶךְ שַׁבָּת[21].

מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר

מִנְהַג רֹב הָעוֹלָם לְעָרֵב בְּבֵיצָה מְבֻשֶּׁלֶת מִכֵּיוָן שֶׁהַבֵּיצָה נִשְׁמֶרֶת בִּקְלִפָּתָהּ וְאֵינָהּ מִתְקַלְקֶלֶת[22]. וּבַזְּמַן הַזֶּה שֶׁיֵּשׁ מְקָרְרִים, טוֹב לָקַחַת לְמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר תַּבְשִׁיל חָשׁוּב כְּגוֹן חֲתִיכַת בָּשָׂר אוֹ דָּג[23]

כַּמּוּת הַתַּבְשִׁיל

הַתַּבְשִׁיל שֶׁלּוֹקֵחַ לְצֹרֶךְ הָעֵרוּב צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לְפָחוֹת כְּזַיִת (דְּהַיְנוּ 26 סֹמֶ"ק, וּבְדִיעֲבַד מַסְפִּיק 13 סָמָ"ק). וְגַם כְּשֶׁבְּנֵי הַבַּיִת מְרֻבִּים, אֵין צָרִיךְ יוֹתֵר מִזֶּה, אֶלָּא דַּי בִּכְזַיִת אֶחָד לְכֻלָּם[24]. וּבְפַת נוֹהֲגִים לְהַחְמִיר לָקַחַת כְּבֵיצָה דְּהַיְנוּ 54 סָמָ"ק, וּלְמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר טוֹב לָקַחַת הַפַּת שְׁלֵמָה[25].

 

מִי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת עֵרוּב

 

דִּין בְּנֵי הַבַּיִת

בַּעַל הַבַּיִת שֶׁעוֹשֶׂה עֵרוּב, מוֹצִיא יְדֵי חוֹבָה אֶת כָּל בְּנֵי בֵּיתוֹ הַסְּמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ (כְּלוֹמַר שֶׁאוֹכְלִים וּמִתְפַּרְנְסִים מִמָּמוֹנוֹ בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַשָּׁנָה)[26]. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ וְלֹא נָכְחוּ שָׁם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וּמֻתָּרִים כֻּלָּם לְבַשֵּׁל מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת[27]. וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה טוֹב שֶׁהָאִשָּׁה תִּשְׁמַע אֶת הַבְּרָכָה וְנֻסַּח הָעֵרוּב מִפִּי בַּעֲלָהּ, כִּי עִקַּר הָעֵרוּב נַעֲשֶׂה בִּשְׁבִילָהּ שֶׁהִיא זֹאת הָעוֹסֶקֶת בָּאֲפִיָּה וּבַבִּשּׁוּל וּבִשְׁאַר הַהֲכָנוֹת לְשַׁבָּת.

בְּנֵי הַבַּיִת הַנִּמְצָאִים בְּעִיר אַחֶרֶת

מִי שֶׁעָשָׂה עֵרוּב בְּבֵיתוֹ וְאִשְׁתּוֹ אוֹ יְלָדָיו מִתְאָרְחִים בֶּחָג בְּמָקוֹם אַחֵר, אִם הֵם נִמְצָאִים בְּאוֹתָהּ הָעִיר אוֹ לְפָחוֹת בָּעִיר הַסְּמוּכָה בְּרֶצֶף בָּתִּים לְעִירוֹ, יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָה בְּעֵרוּבוֹ. אֲבָל אִם הֵם נִמְצָאִים בְּעִיר אַחֶרֶת, שֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה בְּרֶצֶף בָּתִּים לָעִיר שֶּׁהָעֵרוּב בָּהּ, צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת עֵרוּב לְעַצְמָם[28].

בַּחוּרֵי יְשִׁיבָה

עַל פִּי הָאָמוּר, בַּחוּרֵי יְשִׁיבָה הַלָּנִים בִּפְנִימִיָּה שֶׁהִיא מִחוּץ לְעִירָם, אֵינָם יְכוֹלִים לִסְמֹךְ עַל הָעֵרוּב שֶׁעוֹשִׂים הוֹרֵיהֶם, וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁרֹאשׁ הַיְשִׁיבָה אוֹ אַב הַבַּיִת שֶׁל הַיְשִׁיבָה יַעֲשׂוּ עֵרוּב בַּעֲבוּרָם (וְיוֹסִיפוּ בְּסוֹף נֻסַּח הָעֵרוּב: "לָנוּ וּלְכָל בַּחוּרֵי הַיְשִׁיבָה הַזֹּאת"). וְהוּא הַדִּין בָּזֶה לְחַיָּלִים וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם.

מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה

מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שׁוּם מְלָאכָה מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, כְּגוֹן שֶׁסִּיֵּם אֶת כָּל הַבִּשּׁוּלִים לְשַׁבָּת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ לְהַנִּיחַ עֵרוּב תַּבְשִׁילִין כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַדְלִיק נֵרוֹת מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת[29], וּמִכָּל מָקוֹם לֹא יְבָרֵךְ עַל הָעֵרוּב, מִכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ עֵרוּב לְהַדְלָקַת הַנֵּר, וּסְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל[30].

 

הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת עֵרוּב לְצֹרֶךְ אֲחֵרִים

 

זִכּוּי הָרַבִּים בְּעֵרוּב תַּבְשִׁילִין

מִנְהָג קָדוּם הָיָה בִּירוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ, שֶׁגְּדוֹלֵי הָרַבָּנִים הָיוּ שׁוֹלְחִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיַּעַבְרוּ מִבַּיִת לְבַיִת, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת עֵרוּב תַּבְשִׁילִין לְכָל אֵלּוּ שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמָם. וְאַשְׁרֵי הָעוֹשֶׂה כֵּן לְפָחוֹת לִשְׁכֵנָיו וְלִקְרוֹבָיו שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת עֵרוּב, וִילַמְּדֵם לָקַחַת בֵּיצָה מְבֻשֶּׁלֶת וְלֶחֶם וּלְבָרֵךְ "עַל מִצְוַת עֵרוּב" וְלוֹמַר "בְּזֶה הָעֵרוּב" וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְכָל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, זְכוּת הָרַבִּים תְּלוּיָה בּוֹ[31]. וּבִפְרָט יֵשׁ לְזַכּוֹת בָּזֶה נָשִׁים אַלְמָנוֹת, שֶׁהָיוּ רְגִילוֹת לִסְמֹךְ עַל בַּעֲלֵיהֶן וּלְאַחַר פְּטִירַת בַּעֲלֵיהֶן אֵינָן יוֹדְעוֹת לְעָרֵב בְּעַצְמָן, וְהָעוֹשֶׂה כֵּן זוֹכֶה גַּם לְשַׂמֵּחַ לֵב אַלְמָנָה בַּמּוֹעֵד.

לְזַכּוֹת בָּעֵרוּב לַאֲחֵרִים

בִּמְקוֹם הַצֹּרֶךְ, יָכוֹל אָדָם לַעֲשׂוֹת עֵרוּב תַּבְשִׁילִין בִּשְׁבִיל חֲבֵרָיו וּמַכָּרָיו אַף בְּלִי לְהַגִּיעַ כְּלָל לְבֵיתָם, כֵּיצַד? יִתְקַשֵּׁר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם וְיֹאמַר לָהֶם שֶׁהוּא שְׁלוּחָם לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוּרָם עֵרוּב תַּבְשִׁילִין כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מֻתָּר לָהֶם לְבַשֵּׁל מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת[32], וּלְאַחַר מִכֵּן, כְּשֶׁיָּבוֹא לַעֲשׂוֹת עֵרוּב תַּבְשִׁילִין לְעַצְמוֹ יְזַכֶּה גַּם לָהֶם חֵלֶק בַּתַּבְשִׁיל וּבַפַּת כְּמוֹ שֶׁיְּבֹאַר בַּסְּעִיף הַבָּא[33]. (וּמִכָּל מָקוֹם, מִי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת עֵרוּב בְּעַצְמוֹ, עָדִיף יוֹתֵר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, מִפְּנֵי שֶׁ"מִּצְוָה בּוֹ יוֹתֵר מִבִּשְׁלוּחוֹ")[34].

כֵּיצַד מְזַכִּים בָּעֵרוּב לַאֲחֵרִים

הָרוֹצֶה לְזַכּוֹת בְּעֵרוּבוֹ לַאֲחֵרִים, צָרִיךְ שֶׁיְּבַקֵּשׁ מֵאָדָם אַחֵר שֶׁיַּעֲמֹד לְיָדוֹ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה עֵרוּב, וְאַחַר כָּךְ יְבָרֵךְ "עַל מִצְוַת עֵרוּב" וְיֹאמַר: בְּזֶה הָעֵרוּב יִהְיֶה מֻתָּר לָנוּ לְבַשֵּׁל וְכוּ', וְיוֹסִיף בְּסִיּוּם הַנֻּסָּח: "לָנוּ וְלִפְלוֹנִי וְלִפְלוֹנִי". וְאַחַר כָּךְ יֹאמַר לָעוֹמֵד לְיָדוֹ: "זַכֵּה בְּעֵרוּב זֶה לִפְלוֹנִי וְלִפְלוֹנִי"[35], וְהָעוֹמֵד לְיָדוֹ יַגְבִּיהַּ אֶת הָעֵרוּב טֶפַח (שְׁמוֹנָה ס"מ) וְיֹאמַר: "זִכִּיתִי לָהֶם"[36]. (וּבֵין אִישׁ וּבֵין אִשָּׁה יְכוֹלִין לְזַכּוֹת בָּעֵרוּב לְצֹרֶךְ אֲחֵרִים, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ מֵעַל גִּיל מִצְווֹת. וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַזּוֹכֶה מִבְּנֵי בֵּיתוֹ הַסְּמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל בַּעַל הָעֵרוּב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גָּדוֹל)[37].                                   

חוּץ לַתְּחוּם

מַה שֶּׁאָמַרְנוּ שֶׁאֶפְשָׁר לְזַכּוֹת בָּעֵרוּב לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים זֶהוּ דַּוְקָא לַאֲנָשִׁים הַגָּרִים בְּאוֹתָהּ הָעִיר, אוֹ שֶׁגָּרִים בָּעִיר הַסְּמוּכָה בְּרֶצֶף בָּתִּים לְעִירוֹ שֶׁל הַמְעָרֵב (כְּגוֹן בְּנֵי בְּרַק וְרָמַת גַּן וְגִבְעָתַיִם וְתֵל אָבִיב, שֶׁהַכֹּל נֶחְשָׁב כְּעִיר אַחַת)[38], אֲבָל בְּשׁוּם אֹפֶן אִי אֶפְשָׁר לְעָרֵב לְמִי שֶׁגָּר בְּעִיר אַחֶרֶת, שֶׁמִּכֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹ אֶפְשָׁרוּת לְהַגִּיעַ אֶל הָעֵרוּב בְּיוֹם שַׁבָּת (מִפְּנֵי אִסּוּר "תְּחוּמִין"), אֵין הָעֵרוּב יָכוֹל לְהֵחָשֵׁב לְגַבָּיו כְּהַתְחָלַת הַבִּשּׁוּל לְשַׁבָּת[39].

רַב הָעִיר

מִצְוָה עַל כָּל רַב עִיר לְזַכּוֹת בְּעֵרוּבוֹ לְכָל בְּנֵי עִירוֹ, כְּדֵי שֶׁאִם מִישֶׁהוּ מִבְּנֵי הָעִיר יִשְׁכַּח לַעֲשׂוֹת עֵרוּב אוֹ יֹאבַד עֵרוּבוֹ, יוּכַל לִסְמֹךְ עַל עֵרוּבוֹ שֶׁל רַב הָעִיר[40]. וּמִכָּל מָקוֹם אָדָם רָגִיל אָסוּר לוֹ לִסְמֹךְ עַל עֵרוּבוֹ שֶׁל רַב הָעִיר אֶלָּא צָרִיךְ לְהַנִּיחַ עֵרוּב תַּבְשִׁילִין בְּעַצְמוֹ[41].

 

כְּשֶׁחָל יוֹם טוֹב בְּיוֹם חֲמִישִׁי וּבְיוֹם שִׁשִּׁי

 

מָתַי מַנִּיחִים עֵרוּב תַּבְשִׁילִין

כְּשֶׁחָלוּ שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים רְצוּפִים בְּיוֹם חֲמִישִׁי וּבְיוֹם שִׁשִּׁי, כְּגוֹן בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אוֹ בְּחוּץ לָאֶרֶץ שֶׁעוֹשִׂים כָּל יוֹם טוֹב שְׁנֵי יָמִים, יֵשׁ לְהַנִּיחַ עֵרוּב תַּבְשִׁילִין קֹדֶם יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן, כְּלוֹמַר בְּיוֹם רְבִיעִי[42].  

מִמָּתַי מֻתָּר לְהַתְחִיל לְבַשֵּׁל

אַף עַל פִּי שֶׁהִנִּיחַ עֵרוּב תַּבְשִׁילִין בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לְבַשֵּׁל וּלְהָכִין לְשַׁבָּת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן (כְּלוֹמַר בְּיוֹם חֲמִישִׁי) אֶלָּא רַק בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, כִּי אֵין הָעֵרוּב מוֹעִיל אֶלָּא לְיוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לְשַׁבָּת[43].

שָׁכַח לְעָרֵב בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן

מִי שֶׁשָּׁכַח לַעֲשׂוֹת עֵרוּב בְּעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וְנִזְכַּר לְאַחַר שֶׁנִּכְנַס הֶחָג, אִם הָיָה זֶה בִּשְׁנִי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת עֵרוּב בְּיוֹם טוֹב עַצְמוֹ בְּשׁוּם אֹפֶן, אֶלָּא יִסְמֹךְ עַל עֵרוּבוֹ שֶׁל רַב הָעִיר. אָמְנָם אִם הָיָה זֶה בִּשְׁאַר יָמִים טוֹבִים שֶׁעוֹשִׂים בְּחוּץ לָאָרֶץ, יָכוֹל בְּדִיעֲבַד לַעֲשׂוֹת עֵרוּב בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן עַצְמוֹ, אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ עַל "תְּנַאי" (כַּמְבֹאָר בַּהֶעָרָה[44] ) וּלְלֹא בְּרָכָה[45].

 


 

[1] ובטעם ההיתר לבשל ביום טוב לצורך שבת, נחלקו בגמרא רבה ורב חסדא (פסחים מ"ו ע"ב), שלפי רבה הטעם הוא משום "הואיל", כלומר הואיל ואילו היו מזדמנים לו אורחים היה ראוי להגיש לפניהם את התבשיל וליהנות ממנו ביום טוב עצמו, לפיכך הותר לבשלו לכתחילה לצורך שבת. ולפי רב חסדא הטעם הוא משום ששבת ויו"ט הסמוכים זה לזה נחשבים שניהם כקדושה אחת לעניין זה, וכשהתירה התורה לבשל ליום טוב התירה ג"כ לבשל לשבת הסמוכה לה. ולמעשה קי"ל כרבה שאומרים "הואיל", אלא שנחלקו הפוסקים אם גם טעמו של רב חסדא נשאר למסקנא או לא. ונפקא מינה למקום שא"א לומר בו "הואיל" כגון שמבשל סמוך לשקיעת החמה. ועיין לקמן סעיף ז'.

[2] ביצה (ט"ו ע"ב) ורמב"ם (פרק ו' מהלכות יום טוב ה"א).

[3] הרמ"א (סי' תקכ"ז ס"א). ובב"י הביא שלהרמב"ם הוא לשון מושאלת מ"עירובי חצרות", ולהראב"ד פירושו שמערב את הבישולים הנעשים לשבת עם הבישולים הנעשים ליום טוב ששניהם מותרים יחד. ע"ש.

[4] ש"ע (סי' תקכ"ז ס"א).

[5] כך נוהגים לכתחילה לקחת גם פת, כדי לחוש לדעת ר"ת וסיעתו, כמבואר בש"ע (שם ס"ב). אמנם יש לדעת שמעיקר הדין העיקר הוא התבשיל בלבד, שכ"ה דעת הרי"ף והרמב"ם ורוב ככל הראשונים. ולפיכך, מי ששכח לקחת פת, אעפ"כ יצא י"ח ורשאי להכין כל צרכי שבת, ולעומת זאת, מי ששכח לערב בתבשיל, אע"פ שעירב בפת לא יצא ואינו רשאי לבשל לשבת (ש"ע ומשנ"ב שם). ומ"מ במקום שרב העיר מערב לכל בני העיר יכול לסמוך על עירובו כמו שיבואר לקמן סעיף כ"ב (עיין בחזו"ע יו"ט עמ' רצ"ב ובהערה שם אות לז, ובהערות איש מצליח על הש"ע סעיף ז').

[6] ש"ע (שם סעיף ב' וסעיף י"ב).

[7] משנ"ב (שם ס"ק ל"א). ובדיעבד אם הבין את מטרת העירוב ורק לא הבין את הנוסח, יצא ידי חובה (הערות איש מצליח שם).

[8] ויכול גם כן להניח בליל יום חמישי (כלומר יום רביעי בלילה). אבל קודם לכן לא יניח לכתחילה, ואם הניח יחזור ויעשה עירוב בלא ברכה. ואם כבר נכנס החג, רשאי בדיעבד לסמוך על העירוב אפילו אם עשאו כמה ימים קודם לחג (ש"ע סעיף י"ד וחזו"ע עמ' רפ"ב).

[9] הרמ"א (סעיף א'). וכל זה בתנאי שלא ענה "ברכו" של תפלת ערבית, אבל אם כבר ענה "ברכו" יניח בלא ברכה (חזו"ע עמ' רפ"ג).

[10] בן איש חי (ש"א סוף פרשת צו). ואם קרה ואכלו את התבשיל, אסור לו לבשל לשבת אא"כ נשאר ממנו כזית. ומ"מ אם כבר התחיל לבשל ואח"כ נאכל העירוב, רשאי לסיים אותו התבשיל שהתחיל בו (ש"ע שם סעיף י"ז). וי"א שרשאי לסיים אף את כל הבישולים לשבת. וכ"פ בחזו"ע (עמ' רצג). ובזה"ז בלא"ה יכול לסמוך בדיעבד על עירובו של רב העיר כדלקמן בסעיף כב.

[11] שכן מהות העירוב, שמייחדו לשבת. ועכ"פ היינו לכתחילה, אבל אם התחרט ורוצה לאכלו ביו"ט לאחר שסיים להכין כל צרכי השבת, או שרוצה לאכלו לאחר שבת, או שאינו רוצה לאכלו כלל, רשאי (ש"ע סעיף ט"ז).

[12] משנ"ב (ס"ק מ"ח). וכן נהג רבנו האר"י ז"ל בפת של עירובי חצירות (כה"ח סי' שס"ו אות קכ"ד). ויש מהדרין להשתמש בו בכל סעודות השבת, כיצד? בסעודה ראשונה ושניה לוקחים אותו ל"לחם משנה" בלבד ואין בוצעים ממנו, ובסעודה שלישית בוצעים ממנו. וכן נהגו מהר"ם ומהרי"ל (משנ"ב שם).

[13] חזון עובדיה (עמ' ש"ב). ודעת מוה"ר הגר"מ לוי זצ"ל בשו"ת תפלה למשה (ח"ה סי' יט), שכל דבר שאינו מענין אפיה ובישול שאפשר לעשותו בשבת עצמה, אין העירוב מועיל לו, ואין לעשותו ביו"ט בשום אופן. ולהבדיל בין החיים, דעת מו"ר הג"ר אליהו מאדאר שליט"א, שלסדר המטה וכן שאר דברים שאין בהם מלאכה אלא הכנה בלבד, אף בלא עירוב מותר לעשותם לצורך שבת. ואכמ"ל.

[14] כן דעת התוספות והרמב"ן והרשב"א והר"ן והסמ"ג ועוד, שאין צרכי שבת נעשים ביום טוב אלא מטעם "הואיל" בלבד ("הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה, הכי נמי חזי ליה"), אבל כשאינו יכול ליהנות מהתבשיל ביו"ט עצמו, אסור מן התורה להכין מיו"ט לשבת, ואין העירוב מועיל לזה. וכ"פ מהרש"ל ומג"א והגר"ז, והביאם הבה"ל (סעיף א' ד"ה וע"י עירוב). וכ"פ בבא"ח (סוף פרשת צו). וע"ע בהערות איש מצליח (שם) שכן מבואר ג"כ מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (ריש ביצה) שמן התורה אין צרכי שבת נעשים ביו"ט, ושכ"כ בנו בשו"ת ברכת אברהם (סי' ט"ל). ולפ"ז גם להרמב"ם אין מותר לבשל ביו"ט אלא מטעם הואיל.

[15] שכן זו מחלוקת בדאורייתא, ודעת רוב הראשונים להחמיר.

[16] חזון עובדיה (עמ' רע"ח), מפני שמעיקר הדין אנו סומכים על סברת האומרים שמן התורה צרכי שבת נעשים ביום טוב גם בלא "הואיל", שכן פירש מרן את דברי הרמב"ם בהלכות, וכ"פ הרדב"ז והגר"ח בן עטר ושכן המנהג. עש"ב.

[17] חזון עובדיה (עמוד רפ"ז).

[18] כמבואר לעיל סעיף ד'.

[19] ש"ע (סעיף ה'). אבל "מליח" אינו נחשב כתבשיל לענין זה, ולכן לא ניתן לערב בדגים מלוחים אא"כ הם מעושנים או כבושים (משנ"ב ס"ק י"ג).

[20] ש"ע (סעיף ד').

[21] בה"ל (סעיף ו' ד"ה עדשים).

[22] בן איש חי (פרשת צו, הלכות עירוב תבשילין אות א').

[23] משנ"ב (שם סק"ח) וחזו"ע (עמ' רפ"א). ומ"מ אם הוא אנין טעם ועד שבת יפוג טעם הבשר, עדיף שיקח ביצה כנ"ל.

[24] ש"ע (סעיף ג').

[25] משנ"ב (סק"ח). וגם כדי שיוכל לבצוע עליה בסעודת שבת כמו שהתבאר לעיל.

[26] אבל בן נשוי הדר בפני עצמו ובא להתארח בחג אצל הוריו, אינו נחשב סמוך על שלחנם, ולפיכך צריך לעשות עירוב בפני עצמו, או שישתתף עם הוריו בפרוטה (או שיזכו לו בעירוב). וע"ע לקמן הערה 31.

[27] משנ"ב (ס"ק נ"ו).

[28] שמכיון שאינם יכולים לאכול מן העירוב ביום שבת (מפני איסור תחומין) אין העירוב מועיל להם. וע"ע לקמן סעיף כ"א. ומכל מקום אם כמה אחים מתארחים במקום אחד די שאחד מהם יעשה עירוב בעד כולם, ואין צורך ש"יזכה" להם, שהרי התבשיל שעושה בו את העירוב שייך לכולם יחד.

[29] בבית יוסף (סימן תקכ"ז) תלה מרן דין זה במחלוקת שבין הרי"ף והרמב"ם לשאר הראשונים בנוסח העירוב, ובש"ע (סעיף י"ט) כתב: מי שלא עירב, מותר להדליק נר של שבת, ויש אוסרים. עכ"ל. ומשמע שפוסק מעיקר הדין כהרי"ף והרמב"ם שא"צ עירוב להדלקת הנר, ומ"מ משמע מלשונו שלכתחילה יש להניח גם להדלקת הנר, שהרי לא כתב "א"צ עירוב להדלקת הנר", אלא כתב: "מי שלא עירב", דמשמע דיעבד. וכן מוכח ממה שהוסיף בנוסח העירוב (בסעיף י"ב) "ולאדלוקי שרגא", שזהו כנוסחת התוספות והרא"ש וסיעתם, דלא כהרי"ף והרמב"ם. ובחזו"ע (עמ' רע"ז) כתב: היושבים במלון, אינם צריכים לערב רק בשביל להדליק הנרות מיו"ט לשבת, ומ"מ אם מערבים, לא יברכו שסב"ל. ובהערה (אות ט') כתב, דדעת מרן הש"ע שמן הדין א"צ עירוב תבשילין להדלקת נרות, ומ"מ כדי לצאת י"ח אליבא דכ"ע, טוב להניח לכתחילה עירוב תבשילין לצורך הדלקת הנרות. עכת"ד. ולפי האמור, גם דעת מרן הש"ע כן היא, שלכתחילה יש להניח עירוב גם להדלקת הנר. וכל שכן שדעת רוב ככל הראשונים שחייב מן הדין עירוב לצורך הדלקת הנר, ושכן מבואר בתוספתא ובירושלמי, וכ"ש לדעת רוב האחרונים שגם הרי"ף והרמב"ם מודים בזה ולא נחלקו אלא בנוסח העירוב בלבד (עי' בהערות איש מצליח על סעיף כ' באורך). ומלבד כל זה, בדרך כלל צריכים עכ"פ לסדר את המטה וכדומה לכבוד שבת, ולדעת מרן הגרע"י (חזו"ע עמ' ש"ב, והובא לעיל) אין להתיר סדור המיטה ללא עירוב. וא"כ ברור שבכל אופן צריך לעשות עירוב. ומ"מ אם הנהלת המלון או המשגיח עושים עירוב לצורך המלון, רשאי לסמוך על עירובם, שהכסף ששילם על האוכל כולל גם את העירוב.

[30] כה"ח (אות קי"ג) וחזו"ע (שם). ועכ"פ, כיון שדעת רוב ככל הראשונים לברך גם בכה"ג, טוב שיבקש מחבר (שצריך לברך בלא"ה) שיזכה לו בעירוב. או שיעשה עירוב על דעת להרתיח מים או להניח ביצה בקדירת החמין וכדומה לצורך השבת, ואז יוכל לברך לכל הדעות, ויזכה לקיים מצוה יקרה זו כתיקונה. ולעניין זוג צעיר השובתים אצל הוריהם וא"צ לעשות כלום מלבד הדלקת הנר, כתב בחזו"ע (שם בהערה אות ט') שאינם צריכים לעירובי תבשילין. ע"ש. ונראה שעשה בזה כעין ספק ספיקא, שמא הדלקת הנר א"צ עירוב, ושמא מה שסמוכים על שלחן ההורים לאותה שבת נחשב כבני ביתו הסמוכים על שלחנו (וע"ש באות ח' ובסוף אות ט'). ועכ"פ נראה שגם בזה אם אפשר בקלות לזכות להם בעירובו של בעל הבית עדיף טפי, שכן דעת רוב הפוסקים כמ"ש בהערה הקודמת.

[31] חזון עובדיה (עמ' רצט), ומקורו טהור מדברי מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' ע"ד אות נ"ד). ואע"פ שמדברי מרן החיד"א משמע שהשליח עושה את כל העירוב כולל הברכה (וכ"כ הרב בית דוד סי' שצ"ג לענין תקיעת שופר, שלא יהיה אחד עושה ואחד מברך, אלא השליח שעושה המצוה הוא יברך. ע"ש. וכ"ד הרב ערך השלחן באו"ח סי' תקפ"ה סק"ג), מ"מ כתב בחזו"ע שבעה"ב יברך ואח"כ יאמר השליח בדין עירובא וכו', וכמ"ש בשו"ת רב פעלים (ח"ד סי' י"ג). ע"ש. ואע"פ שבהליכות עולם (ח"א עמ' ס') לענין נרות חנוכה, העיר ע"ד הרב פעלים ומסקנתו שנכון יותר שהשליח יברך, ודלא כמ"ש בשו"ת ר"פ ובספר בא"ח, ע"ש. הנה דברי תורתו של הרב זצ"ל עשירים במקום אחר, שבהליכות עולם (שם עמ' שיד) כתב, שלגבי עירוב תבשילין רשאי בעל הבית לברך בעצמו, הואיל והוא אוחז בעירוב, ואע"פ שאינו יודע לומר הנוסח של "בדין עירובא" וכו', יש לסמוך בזה על דעת מהרש"ל וסיעתו שאין אמירת הנוסח מעכבת, ועכ"פ השליח יאמר הנוסח של "בדין עירובא" ויצא בעה"ב מדין שומע כעונה. ע"ש. (ושו"ר שכן מבואר ג"כ בש"ע הגר"ז בקו"א אות ב'). וע"ז סמך הרב כאן שכתב שבעל הבית יברך והשליח יאמר את הנוסח. מכל מקום בזמננו שכמעט כולם יודעים לקרוא עדיף שילמדם לומר גם את הנוסח מתוך המחזור (וילמדם את הנוסח של לשון הקודש) וכמו שכתבנו בהלכה. ועכ"פ חולה וכדומה שקשה ללמדם אפילו לברך יכול השליח גם לברך בשבילם.

[32] ובמקום צורך, יכול לעשות בעבורם עירוב תבשילין אף בלי ידיעתם (מפני שמזכין לאדם אף שלא בפניו ובלא ידיעתו), ובלבד שיודיעם לאחר מכן קודם שיתחילו לבשל לשבת (ש"ע שם סעיף ט').

[33] וגם אם כבר בירך ועירב לעצמו, יכול לחזור ולעשות עירוב ולברך פעם שניה בעבור חבירו (וכאן לכו"ע השליח צריך לברך, שהרי הוא המפריש את העירוב). אלא שבזה יש להסתפק אם יכול לְזַכּוֹת לחבירו באותו תבשיל שכבר עירב בו לעצמו, ולכן נכון שיקח תבשיל אחר (עי' בה"ל בסעיף ז').

[34] כה"ח (שם אות ז"ן).

[35] ואם מזכה להרבה אנשים, אינו צריך לפרט שמותם, אלא יאמר "זכה לכל מי שסומך עלי". וכן יאמר בנוסח העירוב: "לנו ולכל מי שסומך עלי" (ש"ע סעיף ח' ומשנ"ב שם).

[36] כה"ח (שם אות ע"ז) בשם הרב טור ברקת (תלמיד מהרח"ו) שכן נהגו רבותיו (כצ"ל), ושכ"ה מנהג האר"י ז"ל. ע"ש. וכן הורה מרן ראש הישיבה שליט"א. ויש עושים להיפך, שבתחילה מזכים את העירוב ע"י אחר ואח"כ מברכים ואומרים את הנוסח. וכ"ה בש"ע (סעיף יב) ובחזו"ע (עמ' רצ). ובכל אופן יוצא ידי חובה.

[37] ש"ע (שם סעיף י' ובסימן שס"ו סעיף י') ע"ש. ומ"מ אם קשה לו לחפש אדם זר יכול לזכות על יד אחד מילדיו הגדולים או ע"י אשתו (חזו"ע עמ' רצ). ואם זיכה ע"י קטן שאינו סמוך על שלחנו יצא בדיעבד. אבל אם זיכה ע"י אחד מילדיו הקטנים לכו"ע אינו מועיל, וצריך לחזור ולזכות ע"י אחר.

[38] או שלפחות נמצאים בתוך תחום שבת של העיר, כלומר שהבית שנמצאים שם אינו רחוק אלפיים אמה מקצה עירו של עושה העירוב.

[39] משנ"ב (שם ס"ק כ"ט).

[40] ש"ע (סעיפים ז', י', י"ב). ואין השוכח צריך ללכת לשאול את רב העיר אם עירב על כל בני העיר, שמכיון שרגיל לערב על כל העיר סומכים עליו (חזו"ע עמ' רצא).

[41] ואם עבר וסמך במזיד על עירובו של רב העיר נקרא "פושע" ואינו יוצא בו. ש"ע (סעיף ז'). אולם במשנ"ב (ס"ק כ"ו) כתב, שהרבה פוסקים חולקים על זה, ובדיעבד יש לסמוך עליהם ולהתיר. וכ"ה בהערות איש מצליח. ע"ש.

[42] משנ"ב (שם סק"א).

[43] חזון עובדיה (עמ' רצה). ומ"מ אם עבר ובישל ביו"ט ראשון, מותר לאכלו בשבת (שם).

[44] כלומר שיקח את העירוב בידו ויאמר: "אם היום קודש ומחר חול, איני צריך לערב (שהרי מחר חול ומותר לבשל בו), ואם היום חול ומחר קודש, בזה העירוב יהיה מותר לנו לאפות ולבשל" וכו'. ומ"מ בראש השנה אי אפשר לומר כן, לפי ששני ימים טובים של ראש השנה אינם משום 'ספק' כשאר ימים טובים של גלויות, אלא שניהם קדש ונחשבים כיום אחד ארוך.

[45] ש"ע (סעיף כ"ב) וחזו"ע (עמ' רצ"ה).

 

 

לעוד מאמרים של
למאמר הבא >
< למאמר הקודם

קיצור שלחן ערוך

0
0
6

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0