לא הכמות אלא המסירות!

הרב עובדיה חן | מוסר

print
אא

על כל אדם להביא קרבן בהתאם ליכולתו הכלכלית: העשיר מביא קרבן מהבקר, בני המעמד הבינוני מביאים קרבנות מהצאן, העני מביא קרבן מהעוף, ודלי הדלים שאין באפשרותם להביא אפילו מן העוף, מביאים קרבן מנחה העשוי מסולת.

ויש להבין, כיצד יתכן שהעשיר יוזיל מממונו כסף רב ויקנה שור גדול ויקר לקרבן, ורק אז יתכפר לו חטאו, ואילו חברו העני, יכול לכפר על אותו חטא בשתי תורים או שני בני יונה או אפילו במנחת סולת פשוטה?

והתשובה פשוטה: מאחר שמטרת הקרבן היא ההתקרבות וההכנעה, אין חפץ לה' במחיר הקרבן, אלא בהשקעה ובטירחה המשיגים את המטרה. אם כן, אדרבא, ההשקעה בקרבנו המועט והזול של העני, בדרך כלל גדולה מההשקעה שמשקיע העשיר בהקרבת בהמתו.

בכמה מקומות מגלה התורה חיבה מיוחדת כלפי העני וקרבנו, וכותבת על קרבנו ביטוי חריג שאינו נמצא בקרבנות אחרים: "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה'" (לעיל ב, א). הסבר לכך ניתן על ידי חז"ל במדרש הגדול (ב', א'): "'ונפש', זה שאמר הכתוב "להחיות רוח שפלים". אמר ר' יצחק: בא וראה, כשהזכיר הקב"ה קרבן בהמה שהיא קרבן עשיר, לא הזכיר נפש בעליה ולא שמם, אלא "אדם כי יקריב". אבל כשהזכיר קרבן מנחה, שהיא קרבנו של עני, חיבבה ופירסמה ואמר: "ונפש כי תקריב", כאילו נפשו הקריב. תדע לך, הרי שלא היה לו אלא סאה חטים למִחְיַת ביתו, נטלה וטחנה ועשאה סולת והביאה קרבן ונשאר בלא כלום, העלה עליו הכתוב כאילו נפשו הוא מקריב, לכך נאמר: 'ונפש כי תקריב'" (וכיו"ב מבואר בגמרא מנחות דף ק"ד ע"ב: "אמר ר' יצחק מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה נפש? אמר הקדוש ברוך הוא מי דרכו להביא מנחה? עני! אמר הקב"ה: "מעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו"').

בקרבן העני גם נאמר: "קודש קדשים מאשי ה'" (לעיל ב, ג), וכתב רבנו האברבנאל שבא הדבר לרמוז שקרבנו הוא החביב מכל אשי ה'.

על הפסוק "זאת התורה לעולה למנחה" (לקמן ז, לז), מקשה מרן רבנו יוסף קארו זצ"ל (הובאו דבריו בספר "מעין השבוע"), מדוע השוה הכתוב את העולה למנחה, והקדימם לכל שאר הקרבנות, לחטאת, לאשם ולזבח השלמים? ומיישב שהעולה היא הקרבן הנעלה ביותר, שכן הוא מוקטר כליל לה', אבל לא פחות ממנו, המנחה, שלמרות שדמיה מועטים ולמרות שלא מוקרב ממנה אלא קומץ זעיר, העני המביא אותה רוחו שפלה ולבו נכנע.

הרב "אורחות צדיקים" (בשער האכזריות) משליך יסוד זה גם לענין צדקה, שאין ערכה נמדד ביחס לסכום, אלא לכוונה ולמסירות, וכה הוא כותב: "תשובה לעניים האומרים: במה נעשה טובה? הלוא אין בידינו מאומה ליתן צדקה לעניים. ואלו דברים של הבל הם, כי יכול ליתן צדקה במעשיו הטובים ובקיום המצוות, אשר יזהר בעבודת הבורא יתברך בכל יכולתו, ובזכות הטובים והצדיקים, הקדוש ברוך הוא מיטיב לעולם ומפרנסם. היש צדקה גדולה מזאת?! גם העני יתן צדקה מעט, ואפילו הוא מתפרנס מן הצדקה; ויהיה שכרו כפול ומכופל, כי המעט משלו חשוב כמו הרבה של העשיר. וכן אמרו רבותינו (מנחות ק"י ע"א): אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לאביו שבשמים". וכן הוא כותב (בשער הענוה) לענין הענוה, שמעשה קטן בענוה, מקובל לפני ה' אלף ידות יותר ממעשה גדול בגאוה.

יש בנותן טעם להביא גם את דברי הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל בספרו "תורה וחיים" (מערכת ק') בשם הרב אש דת, שכמו שבקרבנות, עני שמקריב קרבן עשיר, הרי זה משובח, אבל עשיר שמקריב קרבן עני, לא יצא ידי חובה. כך בתורה. מי שמתקשה ללמוד ובכל אופן דוחק את עצמו, הרי זה משובח, אבל מי שיש בידו יכולת ללמוד ומתרשל בלימודו, אז התביעה עליו גדולה יותר.

על חשיבות קרבנו של העני, ממשיל המגיד מדובנא את המשל הבא:

עשיר אחד עסק לפרנסתו במסחר. שולח היה למדינת הים שני שלוחים עם סחורות בהיקף גדול. הם היו משתדלים במכירתם ושבים אליו עם הרווח.

פעם אחת לקחו השלוחים סחורה רבה בשווי שלושים אלף זהובים. והנה, במהלך נסיעתם פשעו בשמירתה, והסחורה נגנבה מהם.

באו לפני העשיר בבושת פנים ובתחינה שיסלח וימחל להם, ואף הציעו לפצות אותו על הנזק הרב שנגרם לו.

קשה היה לעשיר למחול על ההפסד, אך כיון שידע שעניים הם ואין ביכולתם לשלם את מלוא הסכום, התפשר איתם שישלמו לו אחוז אחד משווי הסחורה שנגנבה. דהיינו: במקום שלושים אלף זהובים - שלוש מאות זהובים בלבד. ומכיון שגם סכום זה היה למעלה מיכולתם, הסכים לפרוס אותו לתשלומים - שלושה זהובים בכל שבוע.

אחד השלוחים שהיה עני מחברו, עשה הכל כדי לשלם בזמן, אך שבוע אחד לא השיגה ידו אלא שני זהובים. ניגש אל העשיר, והתנצל מעומק לב שלא השיג הפעם זהוב נוסף, והתחייב למלא את הסכום בשבוע הבא. התרצה העשיר וקיבל את הכסף.

לעומתו, השליח השני שהיה פחות עני, שילם כל פעם בשמחה ארבעה זהובים. אלא שדוקא את כספו של האחרון קיבל העשיר בפנים זועפות.

קרוביו של העשיר המה ראו כן תמהו והעלו בפניו את התמיהה: "מדוע הנך מחמיץ פנים דוקא לזה שמשלם מעבר למה שהתחייב, ואילו את כספו של זה שמשלם פחות אתה מקבל במאור פנים?!".

השיב להם העשיר: "הלא ידעתם שאת הנזק שהם גרמו לי, הם לא יוכלו להשיב לעולם. כל מטרתי בגביית תשלום זה, היא כדי לעורר אותם על כך שהתרשלו בתפקידם, בתקוה שבעתיד ישתדלו יותר בשליחותם... השליח העני ששילם לי פחות ממה שהתחייב, התאמצותו להשגת הכסף מרובה יותר, ועל כן סמוך ובטוח אני כי את הלקח הוא לומד היטב. ואילו חברו, עוד עלול להתגאות בכך שהוא משלם יותר מכפי שנדרש... הוא לעולם לא יפנים את האחריות שיש לו בגניבה ואת הנזק העצום שגרם".

והנמשל: אדם שעובר עבירה, פוגם בעולמות העליונים ומצער את בוראו. לפי האמת, אין מחיר ותמורה הנחשבת אצל הקב"ה כנגד הפגם. אומר הקב"ה: לפחות שיביא קרבן בלב נשבר ונדכה, ובזה יתעורר לבו ולא ישוב על מעשהו. על כן, עדיפה מנחתו הדלה של העני שמביאה בהכנעה ובחרטה, מהשור הגדול שמביא העשיר, ובלבו מתגאה ואומר: "העשרתי את קוני!". אצל העני, מטרת הקרבן התמלאה ויש סיכוי שלא ישוב לכיסלה, ואילו אצל העשיר, אדרבא, הוא שב מן המזבח בלב שמח כאילו הקב"ה כביכול עוד "הרויח" מכך שהוא חטא... לא זו בלבד שלא יזהר במעשיו מכאן ואילך, אלא דוקא בגלל הקרבן הוא עוד עלול לחזור ולחטוא...

 

 

לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
למאמר הבא >
< למאמר הקודם

הרב עובדיה חן

2
10
233

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0