פרשת וארא - גאות אדם תשפילנו

הרב עובדיה חן | מוסר

ענתה לו אמו: "הסכת ושמע בני, ושנן לקח זה שוב ושוב. אמת, כי השיבולים הזקופות נאות למראה עינים. אבל אם תתבונן, תמצא ותבין, שהן נושאות ראשיהן אל-על, משום שדקות הן ושדופות, והמוץ מכסה על ריקנות וצנימות. ואותן שבולים כפופות ושחות, שלא נשאו חן בעיניך, נכפפו משום שגרעיני החטה הבשילו בהן, והכבידו אותן לארץ.

print
אא

והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה (ט. לב)

הגאון רבי שלמה בכור חוצ'ין זצ"ל (מחכמי בבל) בספרו "מעשה נסים", נשא משל נאה:

מעשה בנער רך שיצא עם אמו לשוח בשדות שמחוץ לעיר. ראה שדה תבואה העומדת בקמותיה, מהן שבולי דגן זקופות, נושאות ראשיהן בגאון ונעות מעדנות לרוח היום, ומהן כפופות וראשיהן שחים לארץ בבושה ובענוה.

אמר לאמו: "מה נאוו השבולים הזקופות והגבוהות. לו הייתי אני האיכר, הייתי מסיר מן השדה את כל השבולים הכפופות המכערות את מראה הנוף...".

ענתה לו אמו: "הסכת ושמע בני, ושנן לקח זה שוב ושוב. אמת, כי השיבולים הזקופות נאות למראה עינים. אבל אם תתבונן, תמצא ותבין, שהן נושאות ראשיהן אל-על, משום שדקות הן ושדופות, והמוץ מכסה על ריקנות וצנימות. ואותן שבולים כפופות ושחות, שלא נשאו חן בעיניך, נכפפו משום שגרעיני החטה הבשילו בהן, והכבידו אותן לארץ.

"מכאן תלמד, בני, להתבונן בכל דבר לעומקו ולתוכנו, ולא ללכת שולל אחר מראי עינים שטחי וכוזב. עוד זאת, בני, השבלים הזקופות דומות לאיש גאה וזחוח דעת, הזוקף ראשו בגאון ובשחץ ואומר: ראו כי גדלתי בחכמה ובינה, מי כמוני בשכל ובדעת! ידוע תדע, כי אדם זה כסיל הוא ובער, וכל חכמתו כמוץ אשר תדפנו רוח. כי החכם באמת, כמוהו כשבולים המלאות הכופפות ראשיהם בפני כל, כמו שאמרו: "איזהו חכם, הלומד מכל אדם".

ענה הנער ואמר: "לא מכל אדם בלבד, אלא אף מן השבלים שבשדה יש ללמוד חכמה ודעת..." (ע"פ "אבותינו ספרו לנו").

בספרו "עקב ענוה", מוצא הגאון רבי רחמים נסים יהודה די שיגורה זצ"ל (מחכמי איזמיר) מצב דומה במה שארע ליבול במכות מצרים:

במכת ברד, ספגה תבואת מצרים מכה אנושה. הפשתה והשעורה, הוכו קשות בברד, והפגיעה בהם היתה מכה קשה לכלכלה המצרית. יחד אתם הוכו גם שאר העצים ועשבי השדה, מלבד תבואת החיטה והכוסמת שניצלו מהמכה הקשה. וזאת כדי שתשאר תבואה להכות בהמשך במכת הארבה. וכך מספרת התורה: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל" (לעיל פסוק ל"א). מפרש רש"י: "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב" כבר ביכרה ועומדת בקשיה ונשתברו ונפלו, וכן הפשתה גדלה כבר והוקשה לעמוד בגבעוליה. "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה", מאוחרות ועדיין היו רכות ויכולות לעמוד בפני קשה".

קרה כאן לכאורה דבר הפוך מן הטבע. במקום שהפשתה והשעורה הקשות ישרדו את הברד הניתך עליהן, דוקא החטה והכוסמת הרכות נותרו ללא דופי. הכיצד? דוקא רכותן היא שהביאה להצלתן. כאשר היכה בהן הברד, הן התקפלו בגמישות ושרדו את המכה הקשה, ואילו הפשתה והשעורה עמדו בקשיותן ונשברו. ללמדך שבעל הענוה לפעמים נראה 'מתקפל' וכנוע, אך בסופו של דבר הוא יוצא המרויח הגדול, לעומת בעל הגאוה שמתקיים בו "לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ" (משלי טז, יח), דהיינו: מי שנשבר ונכשל, בהכרח התגאה לפני-כן. אדם שמרגיל עצמו מקטנות לנהוג בְּרַכּוּת, אז כל גל וגל שיאיים עליו, הוא ירכין ראשו לרגע, המשבר יחלוף מעל ראשו, והוא לא ירגיש בו.

חושב לעצמו בעל הגאוה "ככל שיגדל כבודי - כך תעלה ותרום קרני!", בשעה שלמעשה בדיוק להיפך - במקום לרומם אותו, הגאוה משפילה אותו עד לתהום. כדברי חז"ל בעירובין (י"ג ע"ב): "כל המשפיל עצמו - הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו - הקב"ה משפילו".

משל נאה המשילו על כך:

שני אנשים היו הולכים בדרך בצוותא. האחד גיבור והשני חלש. הראשון גבוה ובריא, ואילו רעהו כפוף וחולה. אך דבר אחד חלקו יחדיו ולא מרצונם הטוב, והוא העניות. הדלות היתה מנת חלקם וליותה אותם בנאמנות בכל דרך אליה פנו...

למרות דרכם המשותפת, מכיון שטבע האדם למצוא בעצמו מעלה טובה משל חברו, היה הגיבור מתאנה לחלש ומתכבד בקלונו, מציק לו ולועג תדירות. יום אחד, העני החלוש כבר לא יכול היה לשאת את חרפתו, והוא נשא ראשו אל הגבוה ושאלו: "איך לא תפחד מהקב"ה? הלא בידו להשפיל גאים ולהגביה שפלים!". פרץ הגיבור בצחוק מלגלג, ולא חדל מהצקותיו...

והנה, הגיעו השניים בדרכם לעיר המלוכה. ובאותה עת, היה המלך מחפש שומר-ראש ורופא, ולפני המלך התייצבו שני אנשים. האחד הציג עצמו כלוחם אמיץ גיבור, והשני ביקש להתקבל כרופא החצר.

"במה יבחנו כישוריכם?" שאל המלך.

"הביאו נא לפני אדם בריא וחזק, חסון וגיבור" הצהיר הלוחם "ואמחצנו בידי האחת ללא תקומה". ואילו האיש שהציג עצמו כרופא מומחה, אמר: "יביאו אלי אדם חלש וידוע חולי, וביום אחד ארפא אותו מכל חולאיו!".

הסכים המלך, ושלח את עבדיו להביא לפניו שני אנשים, האחד גיבור וחסון, והשני חלש וחולה. יצאו העבדים את העיר לא הרחיקו, והנה נתקלו בשני העניים שזה מקרוב באו העירה. השניים התאימו להפליא לבקשת המלך, האחד בריא וחזק, והשני חלש וחולה. שמחו שצדו שני ציפורים במכה אחת, ומיהרו והביאום לפני המלך.

ניגש הלוחם אל העני הגיבור וביד אחת מחצו ארצה, ואילו הרופא נטל את העני ובאותו יום ריפאו מכל מחלותיו.

נמצא, שדוקא גבורת העני הרע היתה לרעתו, ודוקא חולשתו של החולה ורוב מחלותיו היו לטובתו.

לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
למאמר הבא >
< למאמר הקודם

הרב עובדיה חן

2
10
213

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0