בין השתדלות לבטחון

הרב עובדיה חן | פרשת השבוע

אף כאן נזקקים אנו למבטו הזך של רבי אברהם בן הרמב"ם: המעפילים לא שמו לב לנקודה שחטאם בפרשת המרגלים לא היה בעצם ההשתדלות, כי אם בכך שהגיעו לזה, ואחר שהגיעו, לא שייך להפכם למאמינים כפייתיים. כרגע הם בדרגת בטחון פחותה יותר וההשתדלות לגביהם היא חיוב. במצב זה, להתנהג כבוטחים הרי זה נחשב כהוללות והסתמכות על נס, לכן אסר עליהם משה לעלות. וכאשר עלו, הכתוב מגדיר את מעשיהם בחריפות "ותזידו ותעלו ההרה" (לקמן יד, מג). וכשם שנענשו על חוסר בטחונם במרגלים, באותה מדה נענשו על בטחונם המופרז במעפילים, כי "לא כל הרוצה לטול את השם, יבוא ויטול" (ברכות פרק ב' משנה ח').

print
אא

בני ישראל עומדים לפני כניסתם לארץ ישראל, והנה מגיע ציווי מהקב"ה למשה: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען". לקורא נדמה כי הציווי לשליחת מרגלים בא מיוזמת הקב"ה. אך לעומת המוזכר בפרשתנו, כאשר משה מספר בהרחבה על חטא המרגלים בחומש דברים (א, כב-כג), הוא מספר שהבקשה באה אליו מצד בני ישראל ונראה שהקב"ה אינו מעורב כלל. וכך הוא אומר: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט". וכותב רש"י שם: "וייטב בעיני הדבר - בעיני ולא בעיני המקום".

ואמנם רש"י הקדוש בתחילת פרשתנו עושה סדר ומיישב את הסתירה בין החומשים, וכך הוא מפרש: "שלח לך - לדעתך. אני איני מצוה לך. אם תרצה - שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו: נשלחה אנשים לפנינו וכו' ומשה נמלך בשכינה. אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה... חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה".

ועדיין לא מובן, האם עצם שליחת המרגלים היתה מעשה חיובי או שלילי? חוסר בטחון או חובת ההשתדלות? ואם שלילית היא ויש בה חוסר בטחון, מדוע הסכים ה' שמשה ישלח ולא מנע זאת? ויותר תמוה על משה עצמו, אחר שראה שאין הדבר טוב בעיני ה', מדוע שלח?

כדי להבין את הדבר, עלינו להקדים כלל יסודי בגדר ההשתדלות המותרת לאדם:

מינון ההשתדלות אינו דבר השוה לכל נפש. הוא משתנה מאדם לאדם בהתאם לדרגת בטחונו באותה שעה. ככל שדרגת הבטחון גבוהה – כך חובת ההשתדלות מצטמצמת. נמצא שיש מצב שלאדם אחד ההשתדלות תיחשב חובה, ולרעהו היא חוסר בטחון. לדוגמא: אדם שאמונתו בעלת ששים אחוזים, זקוק לארבעים אחוזי השתדלות, והשתדלות החורגת מכך – לא תביא תועלת בכנפיה. ואילו אדם שאמונתו נמדדת באפס אחוזים, זקוק למאה אחוזי השתדלות, וכן על זו הדרך.

יתירה מכך, המינון יכול גם להשתנות אצל אותו אדם בעצמו, שבזמנים שבהם הוא חווה קרבת ה' גדולה, ההשתדלות תיחשב לו חוסר בטחון, ובזמנים אחרים של ריחוק, ההשתדלות תיחשב לו כחובה[1].

וכאן יש להבהיר כי ההשתדלות שעל כל אדם לעשות לפי דרגת בטחונו, אינה כהיתר שניתן בדיעבד, אלא היא חיוב. הקב"ה בוחן כליות ולב, ולעזות ייחשב אם יתנהג כבוטח בשעה שאינו כזה.

אנשים שאומרים לעצמם שהם בוטחים, אולם בתוך לבם פנימה בטחונם מעורער עדיין, הרי הם עושים שקר בנפשם. אדם כזה, צריך להיות כֵּן עם עצמו, ואינו רשאי (לדוגמא) להתפלל וללמוד כל היום, מבלי לדאוג ולעשות השתדלות לפרנסתו. וכבר אמרו בגמרא ברכות (ל"ה ע"ב): "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם". רשב"י היה סמוך ובטוח שהפרנסה תבוא, ואם לא, כנראה היא אינה מגיעה לו, ואף אם היה משתדל לא היה מקבלה. ובגלל שהיה בוטח בה' בלב שלם בלא שום נדנוד, הזמין לו הקב"ה את פרנסתו. אולם היו הרבה שרצו לעשות כרשב"י, ישבו בבית בבטחון שיזכו לנס ותבוא הפרנסה לביתם, אולם כיון שבלבם פנימה עדיין חששו, וכל רגע ייחלו וציפו מתי כבר תבוא הפרנסה, היא בוששה מלבוא. הם לא הגיעו לדרגת הבטחון של רשב"י, ולכן לא עלתה בידם.

רבנו אברהם בן הרמב"ם זצ"ל בספרו "המספיק לעובדי ה'" (בפרק הבטחון), מגדיר בטחון כזה כ'חוצפה'. וכך הוא כותב: "כל התולה תקותו בנסים בלבד ללא התכשרות נאותה, ללא התגלות, ללא הרגשה אלוהית לאמיתה וללא סייעתא דשמייא, הריהו מתאוה למה שאיננו מתאים לו, וחוטא בחוצפה המביאה לידי חילול ה', ואין ספק שיבוא על עונשו. וכן להיפך: מי שבטחונו לוקה בחסר למרות שה' יתעלה העלהו למדרגה רמה כזאת, הריהו ראוי לעונש ולחרון אף ה' כמו שנתחייבו דור המדבר, מכוונתם לנסות את ההשגחה כמ''ש 'וינסו אל בלבבם' וכו', היתה נטייתם מן הבטחון הראוי להם, ובשל כך יצא עליהם הקצף...".

שליחת המרגלים לדברי רבי אברהם בן הרמב"ם היתה למעשה פעולה של השתדלות שהעידה על ירידה בבטחון הראוי להם. לגבי עם ישראל שהיו בדרגת בטחון גבוהה בהשפעת יציאת מצרים ומעמד הר סיני, היתה זו השתדלות מיותרת. בדרגתם, כיבוש ארץ ישראל היה צריך להחשב כדבר טבעי, כי לה' המלחמה.

ובאמת, הספורנו (לעיל י, לה) כותב שאילו בני ישראל לא היו שולחים מרגלים, היו נכנסים לארץ ישראל בלא מלחמה, והאומות היו נסים מפניהם ומפנים את הארץ. אך מששלחו מרגלים ובחרו בדרך הטבע, הוצרכו למלחמה וכיבוש הארץ.

ולפי זה, אפשר לומר שברגע שעם ישראל פנו למשה וביקשוהו לשלוח מרגלים, למעשה הם גילו בדעתם כי דרגת בטחונם בקב"ה ירדה, שאם לא כן לא היו מרגישים צורך לשלוח מרגלים. וממילא, כאשר הם נמצאים במצב כזה, חובה עליהם להשתדל, ושוב אינם יכולים לרמות את עצמם ולומר שהם בוטחים בקב"ה, שהרי בתוך תוכם מתגלה שאינם בוטחים.

מעתה, ההקפדה שהיתה לקב"ה עליהם אינה על שליחת המרגלים, שהיא השתדלות ראויה במדרגתם העכשוית, ולכן הסכים שישלחו. ההקפדה היתה על עצם הבקשה לשלוח מרגלים, על כך שהם ירדו בדרגת האמונה, וחשו נזקקים להשתדלות זו.

ונטייתם מהבטחון השלם הראוי להם, גרמה להם שיביאו דיבת הארץ רעה, וכמ"ש רש"י הנ"ל: "אמר אני אמרתי להם שהיא טובה... חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה".

*מיד לאחר פרשת המרגלים מופיעה פרשת המעפילים. לאחר לילה של בכי, ולאחר שהתבשרו בבשורה הקשה שהם עתידים להישאר במדבר עד יום מותם, מפציע יום חדש עם רוח חדשה. קבוצת לוחמים עזי נפש מתארגנת להעפיל לראש ההר כאן ועכשיו, ולפגוש לקרב פנים מול פנים את המסוכנים שבאויביהם – העמלקי והכנעני.

קריאת הקרב החדשה והבהולה היתה מעין רצון לתקן את רפיון הידים של אתמול, כאילו כדי להוכיח שחטא המרגלים חלף עבר, והנה, הם מוכנים למשימה. מתוך חשבון נפש על תגובתם הפחדנית והתבוסתנית בלילה החולף, הם החליטו לשנות באחת את גישתם הנפשית. אם הם מואשמים בפחדנות ובחוסר בטחון, משמע שהם צריכים להתחזק עוד ועוד בהפחתת ההשתדלות, ושומה עליהם לגייס כוחות נפשיים של מסירות נפש: "וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ" (לקמן יד, מ).

משה רבנו מזהיר אותם בצורה ברורה כי אין זו הדרך הנכונה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִיא לֹא תִצְלָח. אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם".

דבריו של משה נופלים על אזנים ערלות: "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר" וגו'. והתוצאה: "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה".

לכאורה הם עשו כאן ממש "תשובת המשקל", ומדוע מורה להם משה בהחלטיות "אל תעלו!", ומדוע משעלו הם נענשים בצורה כה חמורה?

אף כאן נזקקים אנו למבטו הזך של רבי אברהם בן הרמב"ם: המעפילים לא שמו לב לנקודה שחטאם בפרשת המרגלים לא היה בעצם ההשתדלות, כי אם בכך שהגיעו לזה, ואחר שהגיעו, לא שייך להפכם למאמינים כפייתיים. כרגע הם בדרגת בטחון פחותה יותר וההשתדלות לגביהם היא חיוב. במצב זה, להתנהג כבוטחים הרי זה נחשב כהוללות והסתמכות על נס, לכן אסר עליהם משה לעלות. וכאשר עלו, הכתוב מגדיר את מעשיהם בחריפות "ותזידו ותעלו ההרה" (לקמן יד, מג). וכשם שנענשו על חוסר בטחונם במרגלים, באותה מדה נענשו על בטחונם המופרז במעפילים, כי "לא כל הרוצה לטול את השם, יבוא ויטול" (ברכות פרק ב' משנה ח').

*יהודי שהחזיק עצמו כבעל בטחון גמור, בא אצל הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל והתאונן בפניו: "בעל בטחון אני מעודי, ולמה זה אינני זוכה אף פעם בהגרלת הפייס?"... נענה רבי ישראל ואמר: "כנראה שבטחונך בה' אינו בשלמות הראויה...".

יצא האיש מלפניו, רכש כרטיס הגרלה ופעל במוחו שיהיה בבטחון גמור שהוא הזוכה.

לקראת יום ההגרלה, שלח אליו רבי ישראל שליח מיוחד, וזה הציע לו כחמשים אחוזים מהסכום העומד לזכיה, בתנאי שימכור לו את הכרטיס שבידו. האיש סירב להצעה, שכן יש לו בטחון שכרטיסו הוא הזוכה... עמד השליח והעלה את הסכום המוצע, עד שהגיע כבר לתשעים אחוז מסכום הזכיה.

לכזו הצעה מפתה, כבר לא יכול היה האיש לסרב, וניאות למכור לו את הכרטיס.

שלח רבי ישראל וקרא אליו את האיש, באומרו לו: "אילו היית בעל בטחון מוחלט - לא היית מוכר את הכרטיס בשום מחיר. מדת הבטחון פירושה, שיהיה בעיניך כאילו הכסף כבר מונח בכיסך. כשויתרת על עשרה אחוזים, הוכחת שלא היית בטוח שהכסף כבר נמצא ברשותך!...".

[1] בספרו "מכתב מאליהו" (חלק א' עמ' 189) מונה הרב דסלר חמש דרגות של כמות ההשתדלות הנצרכת, בהתאם למדרגת האדם, אך הוא מקדים וכותב: "משקל זה צריך להיות בדקדוק עצום ודיוק רב. כי משני הצדדים היצר יארב עליו, אם ירבה בהשתדלותו מכפי ערך אמונתו - הרי יכפור, ואם ימעט מכפי ערכו, יבוא לתהות על הראשונות, וגם לכפור אחר כך. והיצר לפעמים מסית אותנו להרבות בהשתדלות, בשעת רפיון רוחנו, ולפעמים יסיתנו לקצר בה... ואי אפשר להגיע אל הנקודה האמיתית, אם לא מתוך יראת שמים טהורה"

לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
למאמר הבא >
< למאמר הקודם

הרב עובדיה חן

2
10
190

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0