התלהבות מבוקרת

הרב עובדיה חן |

ואין הדבר פשוט כלל, וכמו שמסופר על רבי זושא מניאפולי שדרכו בקדש היתה לעשות המצוות בשמחה רבה, תוך התרגשות והתלהבות עצומה. במיוחד מחבב היה את מצות נטילת ארבעת המינים והדלקת נרות חנוכה, ובשעת עשייתן היה רוקד, מפזז ומכרכר וכל כולו להבת שלהבת יוקדת אש דת. שנה אחת בליל חנוכה התלהט כל כך בעריכת נרות החנוכיה, עד שמגודל הדבקות נתקלה ידו בחנוכיה, וזו נפלה לארץ ונשפך שמנה.

print
אא

יהודי אחד היה טוען שהוא 'מעל הזמן', בתפלותיו הוא שקוע בעולמות העליונים ואין הוא יכול להיות תלוי במגבלות של זמן. ממילא זמני התפלות היו אצלו בגדר המלצה בלבד: את תפלת מנחה היה מתפלל שעה אחר צאת הכוכבים, וערבית היה מתפלל עם הנץ החמה וכן על זה הדרך.

סיפרו עליו ששנה אחת בליל ל"ג לעומר, הופתעו חבריו לראותו אוחז את לפיד האש בידו וממהר להדליק את המדורה לכבוד רשב"י, מיד עם רדת הלילה.

משהתקרבו אצלו, שמעוהו מלחש בדביקות: כל חמירא וחמיעא...

*על השאלה מה ראה הכתוב בפרשתנו לשבח את אהרן שלא שינה (רש"י על הפסוק "ויעש כן אהרן"), מיישב הגאון רבי יצחק לנייאדו זצ"ל (מחכמי ארם צובה) בספר "מחלב הארץ" שבהעלות אהרן הכהן את הנרות במקום אש שלהבת יה, היו עיניו ולבו נשואים לשמים להשכיל באורות העליונים וסודות המנורה. בנוהג שבעולם, אדם שנגלים אליו כאלו מראות אלוקים, הרי הוא מתקשה לשלוט על גופו: ידיו רועדות, הלב חרד וכל הגוף נאחז ברטט ובזיע. כאשר הוא מגיע לשלב המעשה היבש, נוצר אצלו פער עצום בין המוח ללב. העולמות הרוחניים אליהם הוא נחשף, עלולים לקלקל את השורה ולשבש את כל המעשה הטכני של המצוה. לא פלא אם תרעד ידו וישפך השמן, או שיאריך במעשה המצוה עד שיעבור זמנה.

ובל נשכח, שאהרן בכל פעם התרגש מחדש כאילו זו לו הפעם הראשונה (כמבואר במאמר הקודם). ועוד, שמקום הדלקת הנרות, היה רגיש ביותר אצל אהרן, מקום שבו שני בניו נדב ואביהוא עלו בסערה השמימה.

מעתה, מובן השבח שלא שינה - עם כל הרגש הגדול, הצליח אהרן לכלוא את התלהבותו, ועשה את המצוה בהתלהבות פנימית ובאש עצורה בעצמותיו, "והיתה מחשבתו תופסת שני העניינים - להשכיל את הרוחניות, ולדקדק במעשה המצוה עצמה לעשותה בתכלית הראוי בעריכת הנרות והפתילות באופן היותר נאות".

*ואין הדבר פשוט כלל, וכמו שמסופר על רבי זושא מניאפולי שדרכו בקדש היתה לעשות המצוות בשמחה רבה, תוך התרגשות והתלהבות עצומה. במיוחד מחבב היה את מצות נטילת ארבעת המינים והדלקת נרות חנוכה, ובשעת עשייתן היה רוקד, מפזז ומכרכר וכל כולו להבת שלהבת יוקדת אש דת.

שנה אחת בליל חנוכה התלהט כל כך בעריכת נרות החנוכיה, עד שמגודל הדבקות נתקלה ידו בחנוכיה, וזו נפלה לארץ ונשפך שמנה.

נענה אחיו רבי אלימלך מליז'נסק ואמר: "זושא אחי, כל ימי היה קשה לי פירושו של רש"י בפרשת בהעלותך "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה", מה הרבותא שלא שינה והדליק את המנורה כדת וכדין? עכשיו נתיישב פירוש רש"י יפה יפה, שהרי גם אהרן הכהן הגדול, כשבא להדליק את המנורה, היה מלא רגש קודש והתפעלות עצומה, מכל מקום עשה את העבודה בשובה ונחת, את המנורה לא הפך ואת השמן לא שפך"...

*את אהבתו למשפטי ה', מבטא דוד המלך ע"ה במלים: "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים גם עבדך נזהר בהם" (תהלים יט, יא-יב). וקשה, אחרי כל השבחים שחלק למצוות התורה, מה החידוש שגם הוא נזהר בהם?

ברם, יש כאלה שחשקם והתלהבותם בקיום המצוות פורצת גבולות, והם לא נזהרים בזמני התפלות ובדקדוקי ההלכות. לפיכך מדגיש דוד המלך שעם כל המתיקות והחשק, הוא נשמר ונזהר לתחם את עצמו בגבולות ההלכה.

הגמרא בסוכה (כ"ח ע"א) מספרת שכל עוף שהיה פורח מעל יונתן בן עוזיאל היה נשרף. ושאל כל כך הרבי מקוצק: אם מדרגת קדושתו של יונתן בן עוזיאל היתה כה גבוהה, במה גדול היה כוחו של רבו – הלל הזקן. וביאר, שגדולתו של הלל היתה בזה שעוף הפורח מעליו - לא נשרף, שאש תורתו היתה פנימית ובלתי נראית לחוץ, והיא היא גדולתו.

*מנהג קבוע היה בארם צובה בימים הנוראים שהרב הראשי עובר לפני התיבה בבית הכנסת הגדול העתיק ותוקע בשופר, וכך נהג שנים רבות גם הגאון רבי רפאל שלמה לנייאדו זצ"ל (רבה של ארם צובה ומחבר ספר "בית דינו של שלמה").

בערוב ימיו כשלא היה לו את הכח לתקוע, הורה לגבאים שבנו יחידו רבי אפרים (בעל שו"ת "דגל מחנה אפרים") יהיה שליח ציבור ויתקע בשופר.

ואכן, בנו רבי אפרים תקע בשופר בבית הכנסת, ואילו רבי רפאל שלמה ערך מנין מצומצם בביתו.

לאחר התפלה, הלכו ראשי הקהל לבקר את רבי רפאל שלמה ולקבל ממנו ברכת "שנה טובה". ביקש הרב לדעת: ״איך היו התפלות של בני?״. ״ב״ה הכל היה בסדר גמור״ ענו לו. ״והתקיעות?" שאל. ״גם הן היו כתקנן, רק בתחילה התרגש מעט, עד שהתגבר ותקע בסדר״.

מיד קרא לבנו ושאלו לפשר התרגשותו. הסביר רבי אפרים: ״בעת שקראתי את הבקשות שלפני התקיעות ואמרתי: 'יהי רצון שתשלח מלאכיך הקדושים הממונים על התקיעות', מיד עף אלי אחד מן השרפים ויתייצב מולי, ובראותי המלאך נחרדתי ונתבהלתי ממראהו וקשה היתה עלי התקיעה בתחילה״.

"מתפלא אני עליך אפרים בני", נענה אביו כשבת שחוק על פיו, "וכי מה עלתה על דעתך? הלא אתה הזמנת אותו ולמה תירא מפניו?! וכי לא על מנת שיבוא המלאך הזמנת אותו?!...".

ואם אלו המראות שראה רבי אפרים לנייאדו, אין לשער מה ראה אהרן הכהן... ובכל זאת לא שינה - לא מאופן עשיית המצוה ולא מההתלהבות המחודשת.

לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
< למאמר הקודם

הרב עובדיה חן

2
10
186

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0