בחירה חכמה

הרב עובדיה חן | השקפה

לפתע הבחין באבן בוהקת. הוא קירבה לעינו והתרשם שמדובר במרגלית יקרה. טמן את המרגלית בחיקו, וניגש נרגש אל סוחר תכשיטים כדי שהלה יאמוד את שוויה. בחן הסוחר את המרגלית בהתפעלות, הפכה מצד לצד ולאחר כמה רגעים הכריז: "אני מוכן לקנותה בחמישים זהובים". האיש לא התמצא במחירי אבנים טובות, אבל ידע שבכל אופן חמישים זהובים זהו סכום עתק. הוא נעתר לעסקה, נטל את חמישים הזהובים ופנה בלב שמח לעבר ביתו.

print
אא

בביזת מצרים, בולט ומאיר המעשה המיוחד של משה רבנו. בשעה שכל ישראל עסוקים בביזה, וכל אחד רץ לצבור לעצמו כמה שיותר מהרכוש, משה רבנו היחיד שמתעלם לחלוטין מהסובב אותו, ומחפש בדבקות אחר ארונו של יוסף, שהשביע את בני ישראל להעלות את עצמותיו לארץ ישראל. הגמרא בסוטה (י"ג ע"א) משבחת את משה רבנו על כך ואומרת: "בא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבנו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצוות, שנאמר "חכם לב יקח מצוות" (משלי י, ח).

ותמה הגאון רבי משה לוי זצ"ל (הובאו דבריו בספר "במצוותיך") מה שונה משה רבנו משאר עם ישראל, הרי כמו שהוא קיים מצוה, גם כל ישראל קיימו מצוה - שה' ציוה אותם לשאול מהמצרים כלי כסף וכלי זהב, ובמה עדיפה מצוותו של משה? ועוד, מדוע מייחסים למשה עבור מצוה זו ״חכמת לב״, הרי מעשהו זה מבטא יותר יראת ה׳ וצדקות מאשר חכמה?

כדי להשיב על כך, הביא הגר"מ את הגמרא במסכת בבא מציעא (ל"ב ע"ב) הפוסקת שאם עומדים בפני אדם שתי אפשרויות, או לעזור לאוהבו לפרוק משא מהחמור או לעזור לשונאו לטעון משא על החמור - עליו לעזור דוקא לשונאו, וזאת כדי לכוף יצרו. למדים אנו מכך, כי מצוה שאין ממנה הנאה גשמית, והיא נעשית לשם שמים, נגד השפעתו של היצר - חשובה יותר לפני הקב"ה, וממילא שכרה גדול יותר.

אם כן, באותה שעה עמדו בפני בני ישראל שתי מצוות: האחת לנצל את מצרים, והשניה להעלות את עצמות יוסף. כולם באופן טבעי בחרו במצוה הראשונה שאין מי שאינו נהנה ממנה. מי לא ירצה לקבל זהב וכסף?! לעומתם, משה רבנו ידע שאת השכר הגדול והאמיתי מקבלים דוקא על מצוה שאין בה הנאה ונגיעה. אמנם מסתמא גם הוא לקח מעט מהמצרים, כדי לקיים מצות ה', אך לא התעסק בכך כל היום. ועל כן קרוי הוא ״חכם לב״, שלא פעל לפי מה שנראה במבט שטחי ששם הריוח, אלא בחר בחכמה ובתבונה לקחת דוקא את המצוה הגדולה והמובחרת יותר.

ואם חשבנו שמשה רבנו הפסיד ממון מזה, כלל וכלל לא! לא רק שלא הפסיד מכך, אלא הרויח פי כמה וכמה, והתעשר בלי טורח ומאמץ מפסולת לוחות הברית. וכמו שכתב רש"י על הפסוק "פסל לך" (לקמן לד, א): "הראהו מחצב סנפירינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, ומשם נתעשר משה הרבה".

*בימי רבנו יוסף חיים זצ''ל, היו בבגדד שני יהודים שהתפרנסו מקניית גרוטאות וחפצים משומשים ומכירתם. יום אחד, נודע להם על ערבי שמתגורר בקרבת מקום, שיש לו מבחר חפצים ישנים למכור, והחליטו ללכת לשם יחדיו.

בדרכם, עברו בסמוך לבית כנסת, ואחד המתפללים יצא לקראתם. "אנא, יהודים טובים", פנה ואמר, "יש לנו תשעה מתפללים בבית הכנסת, היכנסו נא והשלימו מנין, כדי שנוכל לומר חצי קדיש ולהתפלל".

האחד משך בכתפיו, התנצל שהוא ממהר לקנות סחורה, ותיכף המשיך בדרכו. השני, התלבט אם ללכת עם חברו או להיעתר ליהודי המחזר אחרי מנין. אם אתעכב בבית הכנסת, חשב לעצמו, אפסיד את העסקה הקורצת. אם חברי היה נשאר עמי לא היתה בעיה, אבל אם ילך לבדו, בודאי יקנה את חפצי הערך וישאיר לי את הפסולת. לבסוף, נשאר במקום והצטרף למנין, כשהוא שם בטחונו בה' ומחזק עצמו באומרו "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה''.

לאחר שהסתיימה התפלה, מיהר אל מקום המכירה. כפי שתיאר לעצמו, כל החפצים בעלי הערך נקנו כבר על ידי חברו. כדי לא לשוב בידים ריקות, ניסה לבדוק אולי נשאר בכל זאת דבר-מה, והנה מצא בפינה ערימת פריטים בלויים וחסרי ערך כמעט. קנה אותה ופנה לביתו.

בביתו, מיין את החבילה, ומצא בין הדברים כר בלוי. "נו, איזו מציאה", גיחך לעצמו בצער, "מי שיקנה ממני את הכרית הזו צריך להיות חסר דעת...". הוא חשב להשליך את הכר לאשפה, אלא שאז עלה בדעתו שיהיה ניתן להשתמש בנוצותיו. נטל סכין והחל לחתוך את הבד. נוצות לבנות פרצו מהכר ונפלו על השולחן. לאחר שסיים להוציא את הנוצות, חפן אותן בכף ידו כדי להניחן בשקית מיוחדת.

לפתע הבחין באבן בוהקת. הוא קירבה לעינו והתרשם שמדובר במרגלית יקרה. טמן את המרגלית בחיקו, וניגש נרגש אל סוחר תכשיטים כדי שהלה יאמוד את שוויה. בחן הסוחר את המרגלית בהתפעלות, הפכה מצד לצד ולאחר כמה רגעים הכריז: "אני מוכן לקנותה בחמישים זהובים". האיש לא התמצא במחירי אבנים טובות, אבל ידע שבכל אופן חמישים זהובים זהו סכום עתק. הוא נעתר לעסקה, נטל את חמישים הזהובים ופנה בלב שמח לעבר ביתו.

כאשר נכנס לביתו, קרא לאשתו וליתר בני ביתו וסיפר להם על ההשגחה העליונה שזימנה לו מרגלית בזכות שהשלים מניין במקום למהר לעסקה, והוסיף כי קיבל חמישים זהובים תמורתה.

"מה?!", קראה אשתו, "מכרת את המרגלית תמורת חמישים זהובים בלבד?! ואולי היא שוה הרבה יותר?! הרי אינך מתמצא בתחום הזה כלל!". "אבל מה אעשה?", אמר, "העסקה כבר בוצעה!". "לך אל הסוחר", פקדה אשתו, "ואמור לו כי אתה מתחרט על העסקה. אמור לו שהיית נחפז ולא הלכת למביני דבר כפי שראוי לעשות".

האיש היה נבוך. מצד אחד ידע כי אמנם הצדק עם אשתו וכי היה נחפז מדי בעסקה, ומאידך תיאר לעצמו שהסוחר לא יהיה מוכן לשמוע את דבריו. הלה יטען ובצדק שמאוחר כעת להתחרט.

התלבטותו גברה ולבסוף החליט לסור לביתו של רבנו יוסף חיים, בעל הבן איש חי, כדי לשאול בעצתו, ביודעו שכל מה שיגיד לו יהיה מקובל גם על אשתו.

כששמע הגאון את כל המעשה, חייך ואמר: "חמשים הזהובים שקיבלת הם ממש מתנה משמים! והחשבון פשוט: אתה ענית חמשה אמנים של חצי קדיש, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו ששכר אמן בעולם הזה הוא עשרה זהובים (עיין בתוספות בבא קמא צ"א סע"ב). כְּפוֹל חמישה אמנים בעשרה זהובים, והרי לך בדיוק חמישים זהובים, המחיר שקיבלת בעבור המרגלית. בורא העולם שלח לך בדרך נפלאה את השכר המובטח לך בעולם הזה, אבל עליך לדעת שהשכר בעולם הבא גדול לאין ערוך".

האיש הודה לרבנו יוסף חיים, וכשסיפר את הדברים לאשתו, התפייסה מיד ולא חשה שום צער על החפזון של בעלה.

לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
למאמר הבא >
< למאמר הקודם

הרב עובדיה חן

2
10
213

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0