53

מנהג שריפת "המן" - חלק א’

הרב שמואל אוזן | פורים

נהגו ישראל קדושים למחות זכרו של עמלק בליל הפורים, ע"י שעושים כמין דמות צורת "המן" ושורפים אותה קבל עם ועדה בקול רינה ותודה המון חוגג, לקיים מצוות "מחה תמחה את זכר עמלק". ומראים בזה שנאתינו לעמלק ודרכו הרעה, ונצחון המאמינים והבוטחים בה'. ובמאמר זה נברר ונבאר שורש יסוד מנהג זה

print
אא

הנה עיקרו של מנהג זה הוזכר בגמרא במסכת סנהדרין (דף ס"ד ע"ב): אמר רב יהודה אינו חייב [בעונש מעביר בנו ובתו באש למולך] עד שיעבירנו דרך העברה [שלא שינה מן החוק אלא כדרך מנהג העברת המולך. רש"י]. היכי דמי? אמר אביי: שרגא דליבני במיצעי, נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא [שורת לבנים גבוה, לבנה ע"ג לבנה, והאש מכאן ומכאן, ומעבירין עליו ואינו שורפו וכו'. רש"י]. רבא אמר "כמשוורתא דפוריא". וביאר רש"י: כמשוורתא דפוריא. אינו מעבירו ברגליו, אלא קופץ ברגליו, כדרך שהתינוקות קופצין בימי הפורים, שהיתה חפירה בארץ, והאש בוער בו, והוא קופץ משפה לשפה. עכ"ל.

ובערוך (ערך שוור) הביא מנהג זה בביאור נרחב יותר, בזה"ל: רבא אמר כמשוורתא דפוריא וכו', פי' "משוורתא" בית קפיצה, כי אדם שהוא קופץ אומר (כצ"ל) קא משוור, ואם קפץ אומר שוור ליה, והקפצן שרגיל בקפיצה קורין שוורא, אפי' היין בזמן שממהר להחמיץ אומר קפץ, בלשון ארמי אומר [דרך] משל חמרא אכפא דגברי שוור. "פוריא" הם ימי הפורים. מנהג בכל העולם כולו שבחורים עושין צורה כדמות המן ותולין אותה על גגותיהן ד' וה' ימים, ובימי הפורים עושין מדורה ומשליכין אותה צורה לתוכה, ועומדין סביבה ומזמרין, ויש להן טבעת תלויה בתוך האש שנתלין וקופצין מצד האש לצד האש, אותה טבעת נקראת "משוורתא" כלומר בית קפיצה וכו'. ע"ש.

ובאמת שמקור דבריו מתשובות הגאונים מהגניזה (עמוד מס' 3). [ונראה דמ"ש "מנהג בכל העולם כולו שבחורים", צריך להגיה ל-"מנהג בבל ועילם, כל הבחורים". וכמו שהעתיק לשונו באבודרהם דלקמן. וכן הוא בתשובות הגאונים הנ"ל, ובארחות חיים דלקמן, ובד"מ דלקמן בדפו"ר. ודו"ק]. וכן כתב רבי אברהם ברבי נתן הירחי בספרו המנהיג (הלכות מגילה) שמה שנהגו כל ישראל לעשות מדורות גדולות בלילי הפורים וקופצין עליהם, מקורו טהור במגילת סתרים. ע"ש.

וכן הביאו מנהג זה, הארחות חיים (הלכות פורים אות מ"ב), והאבודרהם (תפלת פורים), ומור"ם בדרכי משה (סימן תר"ץ סק"ד). ומה נעמו דברי מו"ר ועט"ר מרן הגאון ראש הישיבה שליט"א בספרו הבהיר סנסן ליאיר (בחלק השו"ת, סימן י"ב), שכתב וז"ל: ולמה לא יחזירו עטרה ליושנה לעשות המשחק הנזכר בגמרא (סנהדרין ס"ד ע"ב), ומבואר בערוך ערך "שוור", של שריפת המן במדורה, מנהג שנתקיים למעשה בכל תפוצות הספרדים עד ימינו, ונשכח ונתבטל מפני התחפושות האלה, דגמרי חיפוש מחיפוש. [ויש כאלה ששורפים "המן" במדורת ל"ג לעומר, ומה ענין שמיטה אצל הר סיני]. ע"ש. ודברי פי חכם חן.

אחר הודיע אלקים אותנו את כל זאת, שמנהג זה יסודתו בהררי קודש, ושרשו פתוח כבר מימי התלמוד והגאונים, ונתקיים דורות ע"ג דורות עד ימינו. נבוא לברר מנהג זה, היאך היה נעשה ונערך בדורות האחרונים. וכיון שכותב הטורים מוצאו מהאי ג'רבא יע"א, ושם נשתמר מנהג נאה זה עד היום הזה, ביררתי סדר עריכת המנהג הזה מפי זקני העדה ובפרט מפי ספריהם, עד כמה שידי מגעת בס"ד, וכדלהלן:

ראשון בקודש הגאון רבי שושן הכהן (בן מוהרמ"ך) זצוק"ל בקונטרסו ממלכת כהנים (הנדפס בסו"ס פרח שושן, אות ג"ל עמוד שנ"ז) שהרחיב הדברים בזה, וזת"ד: בשבוע שחל בו חג הפורים, היו מתכוננים הילדים ללכת לשדות מחוץ לעיר עם הרבנים שלהם, להביא מין עשב מדברי הנקרא ד'יש (שהוא יבש), לשורפו ביום צום אסתר, וכל אחד לוקח בידו שק עם מגל, והולכים כל ההמון יחד, כל רב ותלמידיו עמו, ובדרך צועקים בקול: איש יהודי היה בשושן הבירה וגו'. וכשמגיעים למקום שנמצא שם העשב הנזכר, מתפזרים הילדים לכל עבר, לקצור ולאסוף העשב הזה, ובינתיים הרב היה עוסק בתורה תחת אחד העצים עד עבור זמן מה, וחוזרים בהמולה בקול ששון ושמחה כנ"ל, וכשפוגשים בדרכם איזה גוי קוראים בקול גדול "ועיני רשעים תכלינה", להנצל מעינא בישא של הערבי שרואה הרבה ילדים יחד. וביום צום אסתר מתאספים בשכונות שונות, וכל אחד מביא קצירו לתוך הערימה שעושים באמצע הרחוב, וכל המרבה להביא הרי זה משובח. ועושים מזה צורת המן וילדיו, [א"ה. שמעתי ממרת אמי תחי' שמספר ימים לפני כן היו תופרים לו תכריכים, כמין מכנסיים וחולצה וראש, וממלאים אותם בעשבים שאספו. מיכאל סגרון], ותולים אותם באמצע הערימה. ומביאים גם חריות של דקל ירוקים [לחים, שלא יכלו מהר. כך שמעתי]. וכשתתחיל האש להאחז בעשבים, מתחילים להכות בחריות הנז' על האש, ואומרים בקול רם: "המן אלחזין, רג'ילאתו פטין" (תרגום: המן האבל, רגליו בטיט). עוד היו אומרים: "המן אלמחרוק, רג'ילאתו פ'סוק" (תרגום: המן השרוף, רגליו בשוק). וזה האחרון על שם שרגילים אחרי זה כל הילדים לילך לשוק הגדול. וגם הגברים אחר סיום תפלת שחרית היו לוקחים אחת מן החריות מיד הילדים, ומכים בה שלשה פעמים לזכר
"מחה תמחה את זכר עמלק". אחרי תום המנהג הקדוש הזה רבים מהילדים הקטנים היו מחליפים בגדי חג, והולכים לשוק הגדול שבעיר, הרחוק כשני קילומטרים, ואבותיהם קונים להם איזה חפצים, חצוצרות, וסוכריות, ומיני מגדים, וצעצועים וכדו'. ע"ש באורך.

לעוד מאמרים של הרב שמואל אוזן
למאמר הבא >
< למאמר הקודם

הרב שמואל אוזן

6
0
3

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0