הנסיון האמיתי

|

הנסיון הוא עצום!  זה אומר: לדחוק את כל הנגיעות האישיות הצידה, ולצמצם את המחשבה לקיים את הציווי רק בגלל רצון ה'.  אכן, לא לחנם מזכירים אנו זאת מדי יום בתפלת ויברך דוד לשבחו של אברהם: "ומצאת את  לבבו נאמן  לפניך".

print
אא

תארו לעצמכם שביום מן הימים תגיע שמועה לאזני אדם חשוך ילדים משך שנים רבות כי ישנו פרופסור מומחה בטיפול וריפוי עקרוּת, בעל מאה אחוזי הצלחה, אך דא עקא שהוא מתגורר בסין... האם ישתהה? הלא מיד ישנס מתניו, יארוז מטלטליו, ויטוס בשמחה ובתקוה לארץ ההיא, אף שבסוף העולם תימצא, ובלבד שתתמלא משאלת חייו. ומה יהיה אם יאמרו לו שבנוסף לכך בארץ ההיא ימצא עושר, טובה, ברכה, כבוד וכל טוב, וכי לא יעזוב את כל אשר לו, יעלה על המטוס הראשון ויטוס לשם?!
 
אם כן, מה רבה התמיהה שהנסיון הראשון של אברהם אבינו: "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", נחשב לאחד מעשרה נסיונות. אברהם היה אז בן שבעים וחמש, והתקוה לילד שימשיך את דרכו לא נראתה באופק. והנה, הקב"ה בכבודו ובעצמו מבטיח לו הבטחות כה מפליגות שישנו את חייו לטובה: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה" (שם ב-ג). ופירש רש"י: "לך לך. להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים, ועוד שאודיע טבעך בעולם". וכאן הבן שואל: הלזה יקרא נסיון?! הרי מובן שאברהם יקיים את הציווי בשמחה!
 
יש לזכור גם, שחייו בחרן לא עברו בנעימים. רדיפות, מעצר עשר שנים, והשלכה לכבשן האש, היו רק חלק מהמאורעות הנוראים שחווה... החיים בארץ העתידית לעומת זאת, צופנים עבורו אך טוב וחסד. היכן אם כן נעוץ הניסיון? האם ישנה סיבה בעולם שעשויה להניא את אברהם מן המהלך הפשוט והמתבקש?
 
מעניין עוד יותר, שאף אחד מנסיונותיו הקודמים, כמו הקרבתו העצמית באור כשדים, או הצלחתו בהפצת האמונה באל אחד - לא הוערכו כמספיק חשובים כדי שהתורה תספר עליהם, ואילו נסיון זה מקבל הרחבה יוצאת דופן.
 
רבנו האלשיך הקדוש מאיר את הענין באור חדש, כאשר הוא מביט על הדברים מזוית ראיה שונה לחלוטין. לעינינו נראה אמנם כי מצוה שיש בה הנאה אישית, קל יותר לקיימה. זה נכון מבחינה מעשית, אך מבחינה מחשבתית זה בדיוק להיפך. ככל שהאינטרס מציווי ה' גדול יותר, כך גדל ומתעצם הקושי לכוון לעשות את הדבר לשם שמים ולא לשם מטרות אחרות.
 
וזה היה איפוא תוקף הניסיון שניסה הקב"ה את אברהם אבינו - האם גם כאשר הוא מודע להנאות המצפות לו באותה ארץ מובטחת, לא ילך להנאתו ולטובתו, אלא אך ורק בגלל שה' ציוהו? הנסיון היה מחשבתי ולא פיזי, ודוקא זה מעצים את הנסיון.
 
"הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס!" – מורים לנו חז"ל בפרקי אבות (פרק א' משנה ג'). וכאן נדרש אברהם לעשות את המעשה לא רק שלא על מנת לקבל פרס, אלא 'על מנת שלא לקבל פרס'. זו העבודה הגדולה והנאצלת ביותר. כשמודעים לפרס, קשה יותר לעבוד על מנת שלא לקבל אותו.
 
ואכן, עמד אברהם אבינו בגבורה בנסיון. במסעו מחרן, השליך מאחורי גוו את כל המחשבות על טובות אישיות, וקיים את רצון ה', רק בגלל ציווי ה', ותו לא. לשם שמים נטו! וזאת מנין לנו? להלן (פסוק ד') מדגישה התורה "וילך אברהם כאשר דיבר אליו ה'" דוקא, ולא בגלל נגיעה כל שהיא של חישובי כבוד, שֵׁם טוב, ילדים וממון.
 
ואם נתבונן, הנסיון הוא עצום! זה אומר: לדחוק את כל הנגיעות האישיות הצידה, ולצמצם את המחשבה לקיים את הציווי רק בגלל רצון ה'. אכן, לא לחנם מזכירים אנו זאת מדי יום בתפלת ויברך דוד לשבחו של אברהם: "ומצאת את לבבו נאמן לפניך".
 
לוט אחיינו, לעומת זאת, הלך אמנם עם אברהם אבינו, אך רוח אחרת היתה עמו, הליכתו היתה רק כדי למלא את תאוותיו הגשמיות. דבר זה מדויק מאשר נאמר בהמשך הפסוק: "וילך אתו לוט", שכן כאשר כתוב "אתו" ולא "עמו", מורה הדבר שהלכו אמנם ביחד, אבל לא באותה כוונה (כמו שכותב הגר"א לגבי בלעם שהקב"ה אמר לו "לך אתם" ולא עמם באותה דעה, והוא הלך עמם באותה דעה, כמ"ש וילך עם שרי בלק")[1]. ומה היתה כוונתו של לוט בלכתו עם אברהם? על זה מסיים הפסוק: "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן", שכיון שהיה מבוגר בלי ילדים, רצה לירש אותו.
*
מלבד חכמתו וצדקותו של הגאון הצדיק רבי צדקה חוצין זצ"ל, נודע שמו כמוהל ותיק ומומחה. אלפים מילדי ישראל הוכנסו על ידו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה מבלי לקחת כסף או שום תמורה אחרת בעד טרחתו.
 
באחד הימים, נכנס אצלו אדם והזמינו לבוא ביום שבת קודש הקרוב למול את בנו בביתו שבשכונת "ימין משה", למרגלות הר ציון. מרחק ההליכה ממעונו של רבי צדקה שהתגורר ברח' שטראוס סמוך ל"ככר השבת" אל בית האיש, היה גדול מאד, אך מפני חיבת הקודש נעתר לו.
 
והנה אתא יום שבת קודש. רבי צדקה הישיש יצא כשעה לפני הזמן המיועד בלווי משמשו ופניהם אל מקום הברית. במאמץ ניכר למדי, עשה את הדרך הארוכה, וסוף סוף הגיעו בזמן המיועד. בהיכנסם, כבר נאספו הקרואים, אך רבי צדקה הבחין שאבי הבן אינו מזדרז לכבדו במצות המילה, והוא מתלחש בלי הפוגה עם אחד מחשובי הקהל. מכיון שעמדו תוהים באפס מעשה, והזמן חולף, קרא אותו אליו וישאלהו: "למי מחכים? מדוע אין עושים את ברית המילה?".
 
כשהוא נבוך, התוודה האיש כי התחרט משום מה, וברצונו למסור את המצוה למוהל אחר, שהגיע כעת. "אם משום כך", הניף רבי צדקה ידו בביטול "אין שום סיבה להתמהמה... תוכל בלב שקט למסור לו מיד את המצוה, אינני מקפיד כלל...".
 
ושוב חלפו רגעים ארוכים, כשהקהל עומד וממתין, מבלי שיתחילו בעריכת הברית. התפלא רבי צדקה ושאל את האב פעם נוספת: "מי מעכב? מה מעכב?". האיש החוויר והסביר כי המוהל השני, 'שכח' ולא הביא עמו את כלי אומנותו. "אולי יסכים כבודו להרשותו להשתמש בכלים שלו?" ביקש בגמגום. נענה רבי צדקה ואמר: "הריני משאיל לו את כֵּלַי ברצון גמור, יקח וימול...".
 
אחרי הברית, יצא רבי צדקה לביתו ועשה שוב רגלי את כל הדרך הארוכה, מ"ימין משה" עד שכונת "גאולה". תוך שהם הולכים, לא התאפק מלווהו ותמה באזניו: "מתפלא אני על כבודו, איך עבר בשתיקה על התנהגות מחפירה שכזאת הגובלת בחוצפה גדולה - לא די שהטריחוהו לעשות דרך כה ארוכה חנם, אלא שעוד הרהיבו עז בנפשם לבקש שישאיל להם את כליו?! אני במקומכם, לא הייתי משאיל לו בשום אופן...".
 
חייך רבי צדקה והשיב לו: "ראה בני, הנה אני כבר זכיתי להכניס בבריתו של אברהם אבינו אלפים מילדי ישראל, אבל מעולם לא זכיתי לעשות המצוה באופן כל כך מושלם, כמו שעשיתי היום... מי כמוני מאושר...".
 
התפלא האיש שבעתיים: "היום? הן היום לא עשה כבודו את המצוה כלל, כי אם מישהו אחר...".
 
הסביר לו רבי צדקה: "כבר למדונו חז"ל 'חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' (ברכות ו' ע"א). ובכן, בכל פעם שמקיים אני מצות מילה, אף שהיא מצוה גדולה וחשובה מאד, עלולות להתערב בה נגיעות ופניות. אמנם איני נוטל שכר על המילות, אך בכל זאת -הקהל חולק לי כבוד, ומברך אותי אחרי הברית, וקשה לעשות המצוה בכוונה צרופה בלתי לה' לבדו".
 
"לא כן הפעם", סיים הצדיק, "לא מלתי את הבן בפועל, ואף אחד לא החזיק לי טובה ולא חלק לי כבוד, רק בשמים ממעל החשיבו לי כאילו עשיתי את המצוה – אם כן תיזקף היום לזכותי מצוה זכה, נקיה מכל צל של נגיעה. היום, זכיתי לשלימות במצות מילה יותר מבכל הפעמים שזכיתי למול בפועל, ואיך לא אשמח?!...".

 
[1] אולם בהמשך כאשר עלו למצרים, שכתוב "ולוט עמו הנגבה" (בראשית יג, א), שם יאות לומר "עמו" שכן שניהם הלכו לאותה מטרה.
 
לעוד מאמרים של
למאמר הבא >
< למאמר הקודם

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0