נגמרו הסיפורים קדימה לעבודה!!!

הרב ניר אריאל שליט"א |

עם פתיחת ספר ויקרא, המפגש עם פרשיות השבוע משנה צורה, והופך בבת אחת ממפגש חי ומובן, קליל פשוט וקליט, למפגש עלום ומרוחק...

print
אא

עם פתיחת ספר ויקרא, המפגש עם פרשיות השבוע משנה צורה, והופך בבת אחת ממפגש חי ומובן, קליל פשוט וקליט, למפגש עלום ומרוחק. איפה הם הסיפורים היפים על אבותינו, ומידות הנפש שלהם, שריתקו אותנו אליהם בעבותות אהבה במהלך ספר בראשית. לאן נעלמה הקריאה הנעימה, על פלאי יציאת מצרים וניסי המדבר, שבספר שמות...

איך שמתחילה הקריאה בחומש ויקרא, העוסק בהרחבה בפרשיות הקורבנות, ושאר ענייני הקודש והמקדש, אנחנו מדברים מול בעלי עיניים עצומות, ולאו דווקא מתוך מאמץ להתרכזות. לא לחינם הספר הזה נקרא בלשון חכמינו, ספר העבודה, כי בעצם הוא אומר לנו בשפה מאוד ברורה: "חביבי נגמרו הסיפורים, קדימה לעבודה!"

אבל כאן הבן שואל, מה העבודה הזאת לכם? למה עבודת בית המקדש נקראת בשם הכללי הזה "עבודה"? מה עד עכשיו ישבנו לנוח?

כדי לענות על זה, אנחנו צריכים להבין מהי מהות העבודה בבית המקדש, ומהו שורשה. אם נבחן את הנקודה המרכזית בכל העבודות בבית המקדש, נראה לי שכולם יסכימו לומר שזו היא כפרה. כן המלה היפה הזו שהסבתות אומרות כשהן רוצות להביע אהבה: "כפרה עליך", זו המלה המתאימה למקדש, מקור האהבה. עיקר עבודת בית המקדש נסובה סביב הציר הזה "כפרה", טוב כפרה עליכם, כפרה על מה, למה מה עשינו?

אם נעמיק עוד קצת על מה הכפרה, נגלה באופן די מפתיע, שבכל הנשקים של הניקיון, החיטוי והכפרה שבמקדש, אין אפילו משהו אחד שבא לכפר על עבירה שנעשתה במזיד ובכוונה תחילה. בכל הקרבנות, באנו לכפר על השוגג, על מה שהתפלק לנו בלי כוונה, על כל הדברים הקטנים שעשינו בלי לשים לב: שכחנו שהיום שבת, חשבנו שמותר לאכול משהו שהתברר כאסור... דברים קטנים שממש לא כדאי להתעכב עליהם.

המפרשים טורחים לבאר, שזה לא שמעשה השגגה והמעידה בפועל, היא הגורמת לחובה של הבאת הקורבן, כי אם המסתתר מאחוריה. המעשים שאנו עושים ללא משים, וללא כוונה, בצורה הטבעית והספונטנית ביותר, הם הפרצוף האמיתי שלנו. המעשים האלה צומחים מעומק אישיותנו, הם פורצים את מחסומי המודע, ומסנני המסכות שלנו, ואינם מתחשבים בביקורת הדעת וההכרה. הם מעידים על התת-מודע שלנו שזקוק לשיפור ולתיקון...

אבל גם לאחר ההסבר המלומד, מדוע מחמירה התורה כל כך, ומחייבת את החוטא בשגגה להביא קורבן? הלא מדובר בחטא, שאם האדם היה מודע למעשיו, לא היה נכשל בו. בסך הכל אנו בני אדם שהטעות רובצת לפתחם, בינינו, עוד לא היה בן אדם מושלם: "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ועדיין לא יוצרה אפילו מכונה שנקייה מכל טעות. כל מכונה צריכה תיקון לפעמים, אז אנחנו בשר ודם מלאי דחפים וצרכים, לחצים ושכיחות, למה ככה יורדים לנו לחיים?

חוץ מזה, מה זו הירידה הזאת לדקויות? למשמעותו העמוקה, הפנימית והנסתרת של כל מעשה, מה אין לנו יותר מה לתקן ברמת המעשה? גמרנו והשלמנו את כל הדברים הפשוטים שאנחנו מודעים להם? האם המעשים הנעשים בכוונה תחילה, אינם מקום מספיק נרחב להתעסק בו, עד שלא נשאר עוד במה להתעסק, רק במה שבתת המודע?

האמת היא, שברמה שלנו, באמת אין לנו מה להתעסק עם בית המקדש, יש לנו כל כך הרבה מה לתקן בשטח הבסיסי, המודע והמתוכנן הרגיל, שזה פשוט הזוי לתת לנו מכשיר לתיקון התת-מודע. וזו הסיבה שבית מקדשנו חרב בעווננו. אנחנו באמת כל כך מעוותים, ויש לנו כל-כך הרבה מה לעבוד על הטעויות הרגילות, המודעות והמכוונות שלנו, ולכן כל דיבור על חטאים שנעשים בתת מודע, יוצר אצלנו דחייה וזרות.

אי אפשר לדבר איתנו על זה. אנחנו פשוט לא שם. זה לא נשמע ריאלי. בית המקדש נועד לליגה אחרת. אבל בכל זאת, אנחנו צריכים לשמוח שיש לנו שייכות כל-שהיא, למצב שבו כולנו נהיה נקיים במודע ובתת-מודע.

לעוד מאמרים של הרב ניר אריאל שליט"א
למאמר הבא >
< למאמר הקודם

הרב ניר אריאל

1
1
45

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0