316

מתי חייבים להתגאות?

מרן ראש הישיבה |

ליצר חשוב שיהיה לאדם דימוי עצמי נמוך, הוא מכניס בו ענוה פסולה ומקטין את ערכו בעיני עצמו, וממילא מחלחלות ללבו מחשבות כמו: "מי אני שאלמד תורה, לימוד תורה זה לתלמידי חכמים..."

print
אא

כדי להילחם ביצר הרע - פעמים יש לנהוג דוקא ב...מדת הגאוה. ליצר חשוב שיהיה לאדם דימוי עצמי נמוך, הוא מכניס בו ענוה פסולה ומקטין את ערכו בעיני עצמו, וממילא מחלחלות ללבו מחשבות כמו: "מי אני שאלמד תורה, לימוד תורה זה לתלמידי חכמים...", או "כמה כבר ערך יש למצוות ולתורה שלי... יקרה משהו אם רק אני לא אלמד?!". למתעקשים, הוא יבוא בהצעת פשרה: "את הבן שלך כמובן תשלח לישיבה, אך אתה כבר פספסת את הרכבת...". גם בענין התפלה, היצר מתלבש בענוה פסולה, ומשכנע את האדם כי מה הוא ומה חייו, בריה שפלה, מי הוא שיוכל להתפלל ולבקש מרבון כל העולמים, וכן על זו הדרך...
 
וכבר שנינו במשנה באבות (פרק ב', משנה י"ג): "אל תהי רשע בפני עצמך", ופירש רבנו הרמב"ם: "כשיחשוב אדם עצמו חסר ופחוּת, לא יגדל בעיניו חסרון שיעשהו". כלומר, הערכה עצמית נמוכה מביאה לקלות ראש בעבירות.

*

כדי להינצל מיצר הרע זה, יש לחזק את ההערכה העצמית בעיקר בעתות נפילה. ומשנה מפורשת היא במסכת סנהדרין (פרק ד' משנה ה'): "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם". כלומר, חייב אדם להזכיר לעצמו בכל עת שהוא חשוב מאד מאד, עד כדי כך שהקב"ה טרח וברא בשבילו עולם ומלואו. בבחינת מה ששיבח הכתוב את יהושפט מלך ישראל: "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דברי הימים ב' יז, ו).
 
כדי להפנים בקלות מחשבה זו, ממליץ בספר "חובת האדם בעולמו" ח"א, להתבונן בכך שכל בני האדם הם צאצאים של אדם הראשון, ובכל זאת מכל האנשים שהיו מראשית הבריאה ועד סוף הדורות, לא ניתן למצוא שני אנשים זהים. ומכאן קצרה הדרך להבין שהמשמעות היא שאין כדוגמתך בעולם, ושיש לך תפקידים מסוימים שאף אחד בבריאה אינו מסוגל לבצע מלבדך.

*

ואמנם אין זה פשוט לבצע את החלוקה העדינה הזו, ולהשתמש בשתי מדות קוטביות אלה - הענוה והגאוה - בצורה החיובית שלהן. מצד אחד להכיר בערך עצמו ומצד שני לא להתגאות בזה על אחרים. איך עושים את זה?
 
רבי שמחה בונם מפשיסחה זצ"ל נתן עצה טובה שאותה המחיש בצורה ציורית: טוב לאדם שיהיו לו שני כיסים. בכיס אחד יהיה פתק ובו כתוב: "בשבילי נברא העולם", ובכיס השני יהיה פתק ובו כתוב: "ואנכי עפר ואפר". כאשר פוגעים בו, יוציא את הפתק של "ואנכי עפר ואפר" ויתבונן בו, וכאשר היצר מוריד בעיניו את ערכו כדי למונעו מלעשות פעולות גדולות בעבודת ה', ישלוף את הפתק "בשבילי נברא העולם".

*

כמה חבל, שטבע האדם נוטה לפעול בדיוק הפוך. כאשר פוגעים בו, חושב האדם "בשבילי נברא העולם", ומגביר בכך את רגישותו ועלבונו, ואילו כאשר אומרים לו למשל: דע לך שבכוחך להשיב רבים מעוון או לייסד ישיבה וכדומה, הוא מתחמק 'בענוה' ואומר "מי אני ומה חיי, אנכי עפר ואפר"... לפיכך, כאשר מונע היצר מהאדם להתעלות בעבודת ה', בכך שמחדיר למוחו רעיונות של ענוה מדומה, עליו לסטור על לועו, ולהוכיחו על הפכפכנותו: "האם גם בדברים גשמיים תבקש שאנהג בכזו ענוה?! הרי שם, אדרבא, אתה מכניס בי הרהורי גאוה, אז מדוע דוקא בדברים רוחניים אחשוב עצמי ל'אפס'?!".
 

לעוד מאמרים של מרן ראש הישיבה
למאמר הבא >
< למאמר הקודם

מרן ראש הישיבה

3.5K
1.9K
43

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0