302

שר המסכי’ם

הרב אדיר כהן |

אודות מנהג בקשת הסכמה לספר, מהספר הראשון שקיבל הסכמה עד להסכמות בדורנו אנו

print
אא

מנהג ידוע אצל כל חוברי חב'ר בעת סיום החיבור קודם הדפסתו, לגשת אל הרבנים המפורסמים לקבל הסכמתם על החיבור. אמנם בכל הדורות מאז שנתנה רשות לכתוב תורה בורים עם הסכמה, הוא הספר הנודע ספר "האגור" לאחד מגדולי ראשוני האחרונים (כשבעל פה ועד ימי הראשונים ועד בכלל, לא מצינו שניגשו אל גדולי אותם דורות לתת הסכמתם, אולם עם המצאת הדפוס נפל דבר בישראל. אם עד עתה כל הרוצה להשיג איזה חיבור, היה עליו להעתיק לעצמו את הספר (או לצוות למעתיק שיעתיק לו), עם המצאת הדפוס נדפס ספר אחד במאות (או אלפי) עותקים, והיה הדבר כרוך בהוצאות רבות, בפרט באותם זמנים. ואם לא יקנו את הספרים, כל השקעתו באונו והונו עלולים לירד לטמיון.
 
ראש וראשון לחישעדיין לא שקעה שמשם של אחרוני ראשוני ספרד), הוא מהר"ר יעקב בר' יהודה לנדא, אשר הדפיס את ספרו בסביבות שנת הר"ן, ובתחילתו נדפסו שמונה הסכמות מחכמי אותו דור, בהם משבחים את החיבור ואת מחברו (עיין בספר זכות היוצרים לה"ה נחום רקובר עמ' 126).
 
בד בבד פחדו מחברי הספרים פן ישיגו אחרים את גבולם ויוציאו ספר זהה בתוכנו (ואולי גם בתבניתו) לספר שהם טרחו להוציא, ואז כל עמלם ילך לטמיון. לכן בימים ההם שנים אחדות לאחר מכן, בבא המדקדק הגדול ר' אליהו בחור להוציא את חיבורו "הבחור" ועוד מחיבוריו, בשנת רע"ט, יצאו הרבנים בהסכמתם לגזור אומר לא להשיג גבולו.
 
ואכן אחר כמה שנים, בשנת ש"י, עלה על שולחנו של מאור הגולה רבינו הרמ"א ז"ל, אודות ספרי הרמב"ם שהדפיס הגאון מהר"ר מאיר מפדאווה ז"ל מוגה ומדויק, וכנגדו קם גוי אחד לעשות כן, "ועושה דבר זה להכעיס ולכלות ממון הגאון הנ"ל ח"ו, כי ידוע אם לא ימכור הגאון ספריו שיכבד עליו המשא מנשוא". וזאת הלכה העלה "שכל מי שבשם ישראל יכונה, לא יקנה שום ספר מיימוני החדשים, רק מאותן היוצאים מתחת יד הגאון הנ"ל או באי כחו". כמבואר בשו"ת הרמ"א (סימן י'). ושם האריך בטעמי הדבר. תשובת רבינו הרמ"א זו שמשה אבן יסוד להרבה דיונים שדנו בדורות שאחריו בעניינים אלו והדומים להם.
 
וכן נהגו במהלך הדורות בספרים רבים, לגדור גדר בהסכמותיהם מחשש השגת גבול, הן בספרים חדשים, והן בההדרת ספרים מחדש, וכדוגמת ספרי הרמב"ם הנז'. ועיין להגאון שואל ומשיב (מהד"ק ח"א סי' מ"ד) שכתב שאם בדבר הרשות כשאיש מדע מחדש דבר מסויים, אין שום אדם רשאי להפיצו משום השגת גבול, לא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלהם. ע"ש. ולעומתו בשו"ת בית יצחק (חיו"ד ח"ב סי' ע"ה) האריך לחלוק עליו בזה, רק מצד דינא דמלכותא דינא. ויש עוד מחכמי הדורות לכאן ולכאן. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ז (חחו"מ סי' ט'). וכן דנו בכל זה בספרים רבים, וביניהם כמה ספרים שיצאו בדורנו בעניינים אלו. וע"ע לגדולי חכמי ג'רבא בהסכמתם לספר הזוהר (ג'רבא ת"ש) שכתבו בהסכמתם: "הלכה ומורים כן לבלתי ישיג איש גבולם בין בכולו בין במקצתו בין באופן זה בין באופן הדומה והדומה לדומה מיום כלות הדפוס למשך עשרים שנה רצופות. והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל דברינו אלה עונשו מפורש בתורה "ארור משיג גבול רעהו", מלבד עונשו בדינא דמלכותא וכידוע". ובהערה (בראש חלק ב') האריך הרחיב מרן זקני מוהר"ר רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל, להוכיח ולבאר כל משפט ומשפט מהסכמתם זו מפי ספרים ומפי סופרים. ע"ש (ונדפסו דבריו גם בספרו זכרי כהונה ח"ב מערכת ה' אות ב'). וכן ידוע בדור האחרון הסכמת גדולי הדור לבלתי השיג גבול הרב שבתי פרנקל בספרי הרמב"ם שהוציא.
 
אמנם בשו"ת שבט הלוי חלק י' (סי' רע"ו) כתב לחלק שמה שצריך הסכמות כדי לאסור לאחרים להדפיסם, הוא דוקא בספרים שהם כבר נחלת כל ישראל כמו תלמוד ורמב"ם וכיוצא, אבל תוכנות וחידושים פרטיים של מחבר ספר שיגע והמציא, פשיטא שיכול אדם לאסור את שלו. ע"ש. אולם מצינו הסכמות רבות גם על ספרים שיצאו לראשונה על ידי מחברם, ואפ"ה לא אסרו אלא לזמן מסוים. וכן מוכח גם מתשובת החת"ס (חחו"מ סי' ע"ט) לגבי פירושי הרוו"ה שטרח להגיה פיוטי אשכנז לימים נוראים ולפרשם, ובכל זאת כתב שאין להשיג גבולו למשך כ"ה שנה, אחר שבמשך זמן זה יקבל מה שהשקיע. וכבר השיג בזה על דברי הרב שבט הלוי בספר משנת יהושע (זכויות יוצרים עמ' קכ"ז) והסיק שאין בעלות ממשית על היצירה, רק מצד השגת גבול. ע"ש.
 
ומכל מקום בדורות האחרונים, רוב ההסכמות כפי שיראה כל רואה אינם אלא דברי שבח ועידוד למחבר, בלי כל גזירות וחרמות, ויתכן והוא מחמת "משרבו בטלו", שהתרבו הוצאות הספרים חדשים לבקרים, וממילא אין כל כך ביקוש לספרים היוצאים כבדורות עברו שיבואו להשיג גבולם (מלבד כמה ספרי יסוד ועוד ספרים מפורסמים), ובפרט שכבר מדינא דמלכותא דינא אין להעתיק ויש סמכות בחוק לאכוף על כך. ואם כן לכאורה למה צריך הסכמות. ואם רק לשבח את המחבר, תינח במחבר ששבק חיים לכל חי ובניו מוציאים חיבוריו. אבל מחבר המוציא ספרו בחייו למה הולך לבקש להללו. וכבר כתב הגאון החסיד רבי אליעזר פאפו זצ"ל בספרו פלא יועץ (סוף ערך גאוה) וז"ל: והן בכלל אני אומר שהחובר ספר לא טוב לבקש הסכמות, שהרי זה כאומר כבדוני נא, שידוע הוא שההסכמות הם לפאר ולרומם את המחבר, ומה יתן אם יאמרו כי גדול שמי, מה יתן ומה יוסיף. עכ"ל.
 
אולם כנגד זה, מצינו ראינו לאחד המיוחד מגדולי הדורות מהר"ר משה סופר בספרו שו"ת חתם סופר (חחו"מ סימן מ"א), שהגאון הנודע רבי מרדכי בנט רצה לבטל ענין ההסכמות אחר שכעת אחריות הדפוס הוא מחוקי המלך ומי יגזור מלעכב על זכות המלך, וגם שיש גויים שמדפיסים ולא ישמעו לגזרותינו וכו'. והחת"ס בתשובתו כתב אליו לאמר: ותמהתי מאד שברצונו יתבטל מנהג נטילת ההסכמה, חלילה לו מחדול ליתן הסכמה אפילו על הדפסת ספר ישן נושן, ודבר שנצטער בו אותו צדיק, כי מיום שזלזלו בנטילת הסכמה רבו ספרי מירוס[1] בישראל ומדפיסי ספרים חדשים וקורא להם בשם ראשונים[2], אבל ברוך ה' כי עדיין יש ויש יראי ה' שאינם לוקחים ספר חדש אם לא יראו הסכמה מרב בדוק ביראת ה'...
 
ואכן, כך נהגו מאז ועד עתה לקחת הסכמות (מלבד אם המוציאים הם גדולי הדור המפורסמים לכל שיראתם קודמת לחכמתם), הן על ספרים חדשים הן על ספרים ישנים שמוציאים מחדש, אף שאין בהם כל גזירות וחרמות שעל פי רוב אין צורך בהם (הן מחמת החוק בענין זה והן מחמת שרבו הספרים שיש להוציא ולרוב הספרים אין כל כך ביקוש).
 
אך יש להבהיר שלריבוי הספרים אין עיתותיו של ש'ר המסכי'ם לעבור על פני הספר, ואין ההסכמה אלא רק שהמחבר ת"ח וירא שמים והולך בדרך ישרה, וכן עידוד ושבח למחבר. ואם בדורות עברו היתה ההסכמה גם על תוכן הדברים (באופן יחסי)[3], ולעיתים סרבו לתת הסכמה בגלל תוכן מסויים[4], בדורנו לא כן הדבר. ועיין למרן הגה"ק רבי מצליח מאזוז זצ"ל הי"ד בשו"ת איש מצליח ח"ב כרך ג' (חיו"ד סימן מ"ה סוף אות י"ג) שכתב: ודע שבשנת התשי"ב שלחתי איזה תשובות להראש"ל מהרב"ץ עוזיאל זצ"ל, ומכללם אותה של הפלפלין וכו'. והנה הראש"ל השיבני מיום ט"ו סיון תשי"ב בזה"ל: עיינתי בתשובותיו היקרות שהתענגתי בקריאתם, ומסיבת הטרדות לא יכולתי להשתעשע אתו וכו'. אבל שלח לי דברי הערכה (כעין הסכמה) לכללות הקונטרס שממנו לוקחו אותן התשובות. ומזה אני דן שכך נוהגים למעשה בא"י לדון הפלפלין ארוכין למין אילן ולחייבו בערלה, דאל"כ מסתמא לא שתיק מזה. ע"כ. וזה כתב לפי מקומו אשר ההסכמות היה להם גם תוקף (באופן יחסי) לתוכן הדברים. אך לקושטא דמילתא, העיר מרן הראשון לציון הגאון רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק י' (חיו"ד סימן ל"ד) שהראשון לציון הגרב"צ עוזיאל בספרו שו"ת משפטי עוזיאל (מה"ת חיו"ד סי' פ') כתב היפך המבואר בשו"ת איש מצליח, ולא כתב לו הרב אלא דברי שבח והערכה לעודד ולחזק ת"ח כדרכו בקודש. עכ"ד (וכבר העיר בזה הרב לב רחב הובא בהגהת מו"ח באי"מ שם סי' מ"ז עמ' רל"ג). ואכן מי כמרן הגר"ע יוסף אשר הוא ראש המסכימים בדורנו עם כל ריבוי הספרים בדור מצד אחד, ומצד שני גודל עמלו בתורה ועול הציבור והיחיד המוטל על כתפיו הרחבות. ואף על ספרים שידע בבירור שחולקים על דבריו, נתן את הסכמותיו החמות והנלהבות מענותנותו הגדולה ומרוב רצונו לעודד ולחזק את לומדי התורה.
 
מפליא הדבר לראות את מכתבו של מורנו הגאון המופלא רבי משה הלוי זצ"ל, אל מרן מלכא הגר"ע יוסף זצ"ל (נדפס בספר האיש משה ח"א עמ' 465), בו כותב לו שאף שכבר מסר בידו גליונות ספרו מלוה ה' להסכמה, מ"מ לאחר מכן כשביקש הסכמה ממורנו הגדול מרן ראש הישיבה שיבל"א, אמר לו מרן בזה הלשון: "כת"ר אינו צריך להסכמה משום רב". והשיבו "אעפ"כ אני מבקש כי מי אני ומה חיי" והסכים בעל כרחו. אולם לאחר מכן כשחלה מהר"ם ובא מרן ראש הישיבה שלדעתו אינו צריך להדפיס הסכמות הואיל וכבר הדפיס הסכמות רבות על יותר משלושה ספרים שהוציא, והרב פלא יועץ כתב שלדעתו הדפסת ספרים בספר יש בה חשש גאוה מפני שכל ההסכמות מלאים שיר ושבח ותהלה למחבר, והמחבר מדפיס זאת וזחה דעתו עליו, ומטעם זה נראה שהגאון החסיד מרן הרי"ח טוב זצ"ל לא הדפיס שום הסכמה על שום אחד מספריו. והוסיף: ואמר מו"ר נר"ו שאם הוא ידפיס ספר בעה"ו לא יבקש שום הסכמה[5]. ע"כ. ולכן גם מהר"ם מבקש ממרן הגר"ע יוסף שלא יכתוב לו הסכמה על ספר זה, ואם כבר כתב הוא מבקש אלף מחילות אשר גזל מזמנו היקר. ע"ש. אבל לפני שהתפרסם ברבים שמו של המחבר כאדם גדול וירא ה' מרבים, ובפרט בספרים הראשונים נכון לקחת הסכמות מחכמי הדור, אף שאין צריך להרבות בהם (וע"ע בספר אמרות טהורות בעמוד שקודם ההסכמות). ויהי רצון שיהיו כל מעשינו לשם שמים, להגדיל תורה ולהאדירה שבעתים, עד מהרה נזכה לבנין ירושלים. אמן.

 
[1] עין במסכת ידים (פ"ד מ"ו) ובתפא"י שם, ובגליון בית נאמן (מס' 41 אותיות ג'-ד').
[2] אפשר שכיוון על ספר בשמים ראש שיחסוהו להרא"ש. וע"ע בחת"ס (או"ח סי' קנ"ד, ויו"ד סי' שכ"ו אות ג') ובשו"ת יבי"א ח"ב (סי' כ"ד אות ד' והלאה).
[3] ועל פי זה הסביר מו"ר ועט"ר הגאון הנאמ"ן נר"ו בספרו מגדולי ישראל ח"א (עמ' ר') את יחסו של מרן החיד"א אל הרב מאמר מרדכי, שבאופן חריג מדרכו לא הסתיר את קצפו נגד השגות המאמ"ר על ספריו, שנראה ברור שיצא הקצף בגלל ההסכמה שהוציא ממרן החיד"א על ספרו (בלי שיראה את עיקר הספר) מה שנראה כאילו הוציא ממנו "אישור" בעקיפין והודאה על השגותיו ולא נתן לו להתגונן.
[4] עיין לדומא בשו"ת עץ שתול (חאו"ח סי' י"א בהגה).
[5] וברוך אומר ועושה, בספריו הגדולים שזכינו לראות לאחרונה לשמחת כל עם ישראל. ומ"מ זה כתב לפי ערכו, כאיש בגבורתו, אבל אין כוונתו לבטל ענין ההסכמות כליל. ואיהו גופיה כשהוציא בצעירותו ספר סולת נקיה כתב התנצלות שלא לקח הסכמות כיון שאינו עוסק בעניני הלכה. ועל קונטרס דרכי העיון (שיצא לאחר מכן כספר), ביקש בשנת התשמ"ח הסכמה מהגר"ש משאש. ומה שלקח הסכמה ממרן הגר"ע יוסף לספר בא"ח עם הגהותיו, היתה לזה סיבה מיוחדת (ע' בספרו מגדולי ישראל ח"ב עמ' ל"ג). 
לעוד מאמרים של הרב אדיר כהן
למאמר הבא >
< למאמר הקודם

הרב אדיר כהן

1.9K
0
8

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0