294

מי שעושה חסד - הקב"ה גומל עמו חסד

מרן ראש הישיבה |

דברים שנשא מרן ראש הישיבה שליט"א במלאת השבעה לדודתו הצדקנית, אחותו של מורנו ה"איש מצליח" זיע"א הי"ד מרת אורידה ענקרי (בת רחל) ע"ה (נמסר בי"ח תשרי תשע"ז - חוהמ"ס תשע"ז)

print
אא

הדודה, עליה השלום, נקראה אורידה (שושנה בערבית) על שם הסבתא שלה, אם־אמה, שנקראת ורדאנה.

את זה אני יודע מהספר "אור הלבנה" של אחי הסבתא רחל - ר' מקיקץ דוד סעדון זצ"ל (אחיו של הרה"ג ר' בוגיד). הוא כתב שני כרכים בערבית, דברי מוסר ויראת שמים, סיפורים על חכמי ג'רבא וחכמי תונס, וגם על רבנים אשכנזים (וחבל שעדיין לא תורגם לעברית). כותב שם המחבר ר' מקיקץ דוד סעדון [בח"א עמ' 175], שהוא היה רגיל לצום בשבעה באדר בפטירת משה רבנו. וכאשר אמו ורדאנה (שהיא גם סבתא של המנוחה) נפטרה גם היא בשבעה באדר התרצ"ג, מאז התחיל לכוין בתענית, גם עליה וגם על פטירת משה רבנו[1]. מכאן למדתי, שהמנוחה נקראת אורידה, על שם סבתא שלה ורדאנה.

לא זזה ידה מתוך ידי אמהּ
הדודה נולדה בתרצ"ה. ובתשי"ג הגיע הזמן שלה להתחתן, היתה איזו הצעה שנדחתה. ובתונס היה קשה למצוא חתנים טובים. אבל בינתיים אמא שלה (סבתא רחל ע"ה) היתה חולת-לב שבע שנים, והיתה מטופלת כל הזמן ברופאים ובתרופות. אומרים (כך שמעתי) שלקראת פסח תשי"ז-תשט"ז הרימה משהו כבד, וזה גרם לה אח"כ בעיות בלב.
אבא מספר, שפעם אחת הלך בשבילה לרופא המשפחה ד"ר שמאמה[2] (בחו"ל לא היה קופ"ח. אז כל אחד קובע לו רופא פרטי לבקר אצלו בשעת הצורך). אז ד"ר שמאמה נתן לה תרופות לשלושה ימים. אבא שאל אותו: מה יהיה אחרי שלושה ימים? אמר לו: הלואי שתחיה שלושה ימים... וב"ה חיתה, לא שלושה ימים, חיתה עוד כמה שנים (נפטרה י"ב באדר תשכ"ד) והרופא נפטר לפניה... שאף אחד לא יאמר שהוא בטוח שהוא יחיה יותר מהשני, כי הרופא היה בריא־אולם, אבל חשבונות של מעלה מי יודע?
והמנוחה לא זזה ידה מתוך ידה של אמהּ. בליל שבת הולכים לסבתא לקבל ברכה - היא על ידה. יום שבת - על ידה. באמצע השבוע, תמיד. מה שסבתא היתה צריכה, היתה הבת שלה מביאה לה. מים, אוכל, הכל, הכל. אי אפשר להאמין. ממילא השידוך שלה נדחה לכמה שנים. אח"כ סבתא נפטרה בתשכ"ד, סבא נפטר בתשכ"ו, והמנוחה נישאה קצת יותר מאוחר (נדמה לי בתשכ"ז)[3].

תשאלי אם יוכל לחיות...
הדודה היתה בעלת־חסד, כשהיתה רואה אדם בצער היתה עוזרת, כמה שרק יכולה, למעלה מכוחותיה. כשאני בעוונותי נפלתי מקומה שלישית, בתשל"ד, כמעט נגזר עלי שאני אהיה שלד (ת־של"ד = ת'היה שלד), רק בנסי־נסים הקב"ה נתן לי חיים. היא היתה טורחת עבורי (אשתי נ"ע היתה בהריון ולא היתה יכולה לעזור הרבה). והיא היתה שואלת את הרופאים בבית החולים מה יהיה? האם יוכל לעמוד? יוכל ללכת? אמרו לה: תשאלי אם הוא יוכל לחיות, אח"כ תשאלי אם יוכל לשבת... הם היו אומרים לה שאין מה לעשות, לא אוּכַל לשבת, לא אוכל לקום, אבל הדודה בחכמתה לא מסרה לי זאת. אם היתה אומרת לי את זה, הייתי מתייאש, וחושב שאין מה לעשות...
יש רופאים כאן בארץ ישראל שהם קצת חסרי דעת. היה חולה אחד בבית לוינשטיין, הוא סיפר לי שהוא נפל מגובה. הרופא שאל אותו מה אתה עובד? אמר לו יש לי מקצוע כך וכך, אמר לו קח את התעודה שלך ותזרוק אותה. אותו רופא הרס אותו. הרופא אסור לו אף פעם לייאש. לא כל אחד יש לו העוז של הגאון מוילנא לעמוד נגד דברי הרופאים ולומר: נתנה התורה רשות לרופא, לרפאות ולא לייאש... הרופא מייאש, ואז האדם אומר, מה אני יכול לעשות, וכי אני חכם יותר מהרופא?!
זו היתה חכמתה של המנוחה, של הדודה, שלא אמרה לי כלום. הייתי עושה הרבה התעמלות. היה כואב לי מאד, והיומיים הראשונים היה ממש נורא, מזיזים לי את הרגל, מתחיל לצעוק, אומרים לי: מה זה אתה צועק? סתם אתה צועק! אבל לא סתם צועק, כואב! והם אומרים, לא, סתם אתה עושה, אתה עושה קונצים, אתה מביים...

רבא הקפיד רק למראית העין
פתאום בשבת, י"ז בשבט תשל"ד (אני זוכר שנפלתי ביום חמישי ח' בשבט, אז שבת זה היה י' שבט, ושבת שאחריה י"ז שבט), הגיע בעלה של המנוחה, הרב אליהו ענקרי שיהיה בריא[4]. והנה היינו לומדים ביחד מסכת ברכות, וסיפרתי לו מה שכתב הרב עובדיה שיחיה בהקדמת 'ילקוט יוסף' הישן (תש"ל), שרבא ע"ה של הגמרא היה מיוחד בסברתו הישרה. ויש כמה הוכחות לזה. אז אני הוספתי ואמרתי סניגוריה על רבא.
בגמ' (בבא בתרא קמט.), יש סיפור שאיסור גיורא הפקיד שנים עשר אלף זוזים אצל רבא. ופעם חלה איסור גיורא מחלה אנושה ושכב על ערש דוי. ישב רבא בבית־המדרש, והתחיל לפלפל באיזו דרך יוכל רב מרי (בנו של איסור) לזכות בכסף הזה של אביו. אם בירושה? גר לאו בר ירושה הוא. אם במתנת שכיב מרע? אי־אפשר. אם במשיכה? אינם אצלו. אם בחליפין? אין מטבע נקנה בחליפין. אם אגב קרקע? אין לו קרקע. אם במעמד שלשתן? אני לא מוכן ללכת... פתאום, מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי: מה הבעיה? יודה איסור גיורא בפני שני עדים שהכסף המופקד אצל רבא שייך לרב מרי בנו. תוך כמה דקות יצאה "אודיתא" מבית איסור (נשמע איסור ברגעיו האחרונים אומר: רבותי, אני מצהיר בפניכם שהכסף שלי שביד רבא 12,000 זוזים שייכים לרב מרי בני. והודאת בעל דין כמאה עדים דמי). והוכרח רבא למסור את הכסף לרב מרי... ממשיכה הגמרא: "איקפד רבא", רבא כעס, אמר: אתם מלמדים טענות לאנשים וגורמים לי להפסיד?!
שואלים שם התוספות: למה רבא כועס שהחזירו את הכסף לרב מרי? הרי מפורש בגמ' קידושין (יז:) שאם הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, יש להחזיר את הכסף לבן, והמחזיר לו אכן רוח חכמים נוחה הימנו? אחרי הכל, רבא מודה שאין הכסף שלו, ורק בתורת פקדון הוא נמצא בידו, ומגיע לרב מרי (בתור בן) יותר ממנו. אדרבה, הגמ' (בסנהדרין ז' ע"א) אומרת: "מאן דשקלו מיניה גלימא בדינא, ליזמר זמר וליזיל", דהיינו מי שהלך לבית הדין ואמרו לו, הגלימא שעליך אינה שלך, ואתה חייב לתת אותה לבעל חובך, אינו צריך לכעוס ולהצטער, אלא יזמר כל הדרך וישיר: "ברוך השם שלקחו ממני דבר שאינו שלי". אם כן, על מה רבא כועס?
התוספות בבבא בתרא תירצו מה שתירצו. אני אמרתי לר' אליהו הי"ו: אני חושב שרבא לא כעס ברצינות. זו רק בדיחה בעלמא. למה? אילו התכוון באמת לקחת את כספו של איסור, הוא לא חייב לספר לכולם: "יש לי שנים עשר אלף זוזים פקדון, איך יזכה בהם רב מרי?", מה אכפת לך? וכי העולם יודע כמה פקדונות יש לך, ועוד אתה צריך לפלפל אתם: במה יזכה? תחכה עוד כמה שעות, איסור גיורא יעזוב את העולם ואתה תקח את הכסף בשקט! אלא אדרבא, רבא רצה לבחון את תלמידיו באיזו דרך יוכל רב מרי לזכות בכסף הזה, והנה נמצאה הדרך, באודיתא! ורבא שמח בזה, אבל בדרך בדיחה אמר: "ככה אתם עושים?...". זה הסבר יפה מאד לתרץ קושית התוספות וללמד זכות על רבא, ולא ראיתי מי שכתב כן. [ואולי לזה התכוין רשב"ם שם שכתב בסוף העמוד: "כל אלו הדברים שאמר רבא הלכות הן". כלומר שבא ללמד הלכה לתלמידים. ודו"ק].
התנמנמתי קצת לפני מנחה, ובחלומי והנה רבא מברך אותי: יברכך ה' וישמרך...

חמין מוצאי שבת מלוגמא
במוצאי שבת (ח"י שבט), היתה הדודה על ידי, אמרתי לה כתוב בגמ' חמין במוצאי שבת מלוגמא, חמין במוצאי שבת - מי ששותה מים חמים או שמתרחץ במים חמים, זה רפואה. ויש גם רמז ידוע "ומחבש לעצבותם" (תהלים קמז, ג), מחב"ש ר"ת: חמין במוצאי שבת מלוגמא. 'מלוגמא' זה רפואה. תביאי לי קצת מים חמים לשפשף את הרגלים, לעשות מסאז'. הביאה. בלילה אין כמעט אחיות, נמצאים רק החולים[5], אז היה שקט, אף אחד לא אמר לי מה אתם מביאים מים, מה אתם עושים...
והנה למחרת בבקר עשיתי פיזיותרפיה, לא כואב לי. אמרה האחות: אתה רואה שלא כואב לך? למה היית צועק שבוע שעבר? אמרתי לה עכשיו לא כואב כי עשיתי מסאז'. "זה דברים בטלים". סיפרתי עוד לאחיות, וכולן אמרו: דברים בטלים. גם הרופאים אמרו: דברים בטלים. אז אמרתי שהרופאים שלנו בישראל המוח שלהם מרובע. יש בשבת (לא.) "ראשיהן של בבליים סגלגלות"... אבל ראשיהם של ישראלים מרובעות... ממש ראיתי מול העינים שכשאתה עושה מסאז' זה משחרר את השרירים, אבל הם לא מבינים, שלא יבינו. הם מדברים ואני עושה. הם אומרים זה כלום, ואני עושה מסאז'[6].

אוי לנו אם היתה רוח סערה לוקחת את הרמב"ם
אחרי כמה חודשים, לקראת פסח תשל"ד, שכבר הייתי בבית לוינשטיין, יום אחד אמרה לי דודתי המנוחה "אני צריכה ללכת להתכונן לפסח", אז פעם ראשונה שנשארתי לבדי שם מול החלון בקומה ד' בבית לוינשטיין. מיד נזכרתי במה שכתב הרמב"ם באגרת על נסיעתו בחדש אייר שנת ד' תתקכ"ה שעמדה עליו רוח סערה לטבעו בים[7], ונדר שישב לבדו בעשירי באייר תמיד "לא אראה אדם אלא מתפלל וקורא כל היום ביני לבין עצמי (כעין תענית דיבור שתיקנו האחרונים) וכשם שלא מצאתי בים באותו היום אלא הקדוש ברוך הוא, כך לא אראה אדם ולא אשב עמו, אלא אם כן נאנסתי". כך גם אני הסתכלתי מול השמים ואמרתי לעצמי "עכשיו אין לי רק הקב"ה לבדו". למחרת היא באה.
וניסי־ניסים היו אתה, כי אחרי שבע שנים שלא היו לה ילדים, הקב"ה נתן להם בן ובת שיהיו בריאים (בשנות תשל"ה - תשל"ו). למה? כי מי שעושה חסד - הקב"ה גומל אתו חסד.

תורת חסד על לשונה
והיא היתה בעלת חסד. וראיה לדבר, היא נפטרה בערב סוכות שלא להטריח את המשפחה שיתאבלו שבעה ימים, רק יום אחד[8].
איפה ראינו דבר כזה שהנפטר אינו מטריח על הקרובים? דבר כזה מצאנו בשני "עולמות" - עולם החסידים ועולם המתנגדים. בעולם החסידים, הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, נפטר ביום חג השבועות. וכיון שנפטר בחג השבועות, אין יום תענית. הבנים והתלמידים של הבעש"ט מתי יצומו? בחג השבועות?! לא יכולים לצום בחג השבועות, לכן הם פטורים מהתענית.
ומצד שני, הגאון מוילנא, ראש תנועת המתנגדים הליטאים, נפטר בחול־המועד סוכות, ככה שניהם שקולים, שניהם לא רצו להטריח על העולם. ללמוד בתורה שלהם זה מספיק.
היום (י"ח בתשרי) יש לנו גם את ר' נחמן מברסלב, אלפים ורבבות הולכים אחריו, אחרי כל מלה שכותב. מאתים שנה העולם לומדים בספריו. ספריו תורגמו לכל מיני שפות. אומות העולם לומדים מהם חכמה רבה, מ'סיפורי מעשיות' שלו, בתוך סיפור מעשה מכניס לך רעיון נפלא, יש אנשים שחזרו בתשובה בגלל הספרים שלו.
רב אחד מספר, בא אליו סטודנט אחד, אמר לו אני עושה חיבור דוקטורט על ר' נחמן מברסלב (עשה עוד ספר כזה ר' שושן חורי, אינני יודע אם קיבל דוקטורט), אבל יש דברים שאינני מבין בליקוטי מוהר"ן, אני יכול לבוא אליך? אמר לו כן. החברים אמרו לו: תשמע, בסופו של דבר אתה תהיה חרדי, אמר לא, מה פתאום, אני חילוני גמור. בא פעם ועוד פעם, יום אחד זרק את הכל ואמר "לא צריך לא דוקטורט ולא פרופסורה ולא אוניברסיטה", חזר בתשובה והתחיל ללמוד תורה. יש כח עצום בדברי ר' נחמן.
והגר"א יום אחד אחריו. הלילה (י"ט בתשרי) הגר"א, והיום - ר' נחמן. הקב"ה אינו רוצה שתהיה מחלוקת בעם ישראל. אלפים לומדים ספרי חסידים, ואלפים לומדים בספרי המתנגדים. 'בעלמא דקשוט עבוד רבנן שלמא בינייהו', הקב"ה אינו רוצה שבניו יילחמו אחד בשני. כל המלחמות היום מדומות, הכל שטויות והבלים.

כל רגע של חיים - אין ערוך אליו!
הדודה ע"ה בגלל שהיתה בעלת חסד, ה' נתן לה חיים ארוכים. עם יסורים אמנם... כתוב במסכת שמחות (פ"ג ה"ח), שחיים לאחר גיל שמונים - הם חיים של צער. זו הסיבה שהיו כותבים פעם "תאריך ימינו שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", הבן איש חי אומר, מה זה שמונים שנה? אולי ה' נתן לך יותר? אלא שלמעלה משמונים זה לא שוה. ולפעמים גם פחות מזה לא שווה. יש אנשים מרוב יסורים אומרים "יסור יסרני יה ולמות לוּ נתנני", הלוואי ונתן אותי למוות מרוב הייסורים, אבל הקב"ה נותן לאדם כח לסבול את היסורים, להבליג עליהם, להתגבר עליהם, ולחיות.
כל רגע של חיים, אין אפשרות להעריך אותו. ההלכה אומרת אם אדם ב"מ גוסס, ועומד למות, מבקש שיעשו לו משהו שימות מיד, שיעצמו לו את העינים, אסור לעצום לו. למה? כי אותה שניה שימשיך לחיות בה, שוה מיליונים, יכול לחזור באותה שניה בתשובה. ילך שם ויגידו לו, נכון שכל ימי חייך חיית בתוהו ובוהו, ברגע האחרון אמרת אני חוזר בתשובה  - ישר לגן עדן. "יש קונה עולמו בשעה אחת". חשוב לדעת, רגע של חיים אין ערוך אליו!

המנוחה הלכה למנוחות, ותעתיר על משפחתה, על בעלה יבדל לחיים, ועל הבנים והבנות והנכדים, שיהיה להם חיים טובים וארוכים, ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו, אמן ואמן.
 
[נערך על ידי הרה"ג ר' יהושע כהן שליט"א]

 
[1] ורדאנה ע"ה נפטרה באדר, וגם הבת שלה - סבתא רחל ע"ה נפטרה באדר. וגם אמא שלי נפטרה באדר, וגם אחי הבכור נ"ע נפטר באדר. יש אנשים שיש להם חודש מיוחד...
[2] היה רופא טוב, וכשהוא נפטר, סבא היה לומד משניות לעילוי נשמתו כל השנה, אמר זה רופא טוב של המשפחה. אמנם הוא לא היה כ"כ שומר, אבל עשה לנו טובות, ולפעמים אפילו בלי תשלום.
[3] ואני זוכר את השבע ברכות שעשינו בישיבה, אז אבא קרא מתוך ספר חופת חתנים, איזו קושיא בשם הרשב"ץ: איך כותבים בכתובה "וקנינא מיניה", קנינו מיד החתן, שהוא מתחייב על מה שכתוב בכתובה, הרי יכול החתן לפרש "וקנינא" בלשון עתיד, כמו שכתוב בתורה "ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלוקינו אליך ושמענו ועשינו" (דברים ה, כג), הכוונה ונשמע ונעשה, אז החתן יאמר לא היו דברים מעולם, רצו לקנות ממני אבל למעשה לא עשו קנין, מי קנה מִיָּדִי? והרשב"ץ תירץ בשם ר' יהודה הלוי שאפשר להבחין בין ו' ההיפוך לבין ו' החיבור ע"פ המאמר שלפני כן, אם הוא בעבר כגון "מי פעל ועשה" אז היא ו' החיבור, אבל "ועשה בצלאל ואהליאב" זה ו' ההיפוך (ויעשה בצלאל ואהליאב). ולכן כאן בכתובה: החתן אמר לכלה הוי לי לאנתו וכו' והסכימה הכלה וכו' וקנינא מיניה וכו', הכל לשון עבר, והיא ו' החיבור. ואני אמרתי אז דקושיא מעיקרא ליתא, כי אין ו' ההיפוך בארמית כלל, ולכן בודאי "וקנינא מיניה" לשון עבר. ואכמ"ל.
[4] כמה חודשים טובים הוא הלך והחליף אותי בישיבת רשב"י בתל־אביב, ואת המשכורת היה מביא לי. אמרתי לו, זה מגיע לך, והוא אמר לא. קח חצי-חצי, ולא היה מסכים...
[5] היה נמצא על־ידי אחד, שמו שמעון איתאח, מעיר לוד, יהודי תמים וישר־דרך, היה קורא כל יום את כל התהלים, ואני הייתי מתעייף (עכשיו אני קורא תהלים כמו מים, אבל פעם כל יום בקושי חצי). והוא יצא בריא הרבה יותר ממני, כי התהלים יכולים להחיות מתים. אתם לא יודעים מה זה תהלים, אתם חושבים זה בזבוז זמן לקרוא תהלים? תהלים אין דבר יותר טוב ממנו, אתה מדבר ישר עם הקב"ה, אתה מוצא את עצמך בתוך התהלים. מצאתי פסוקים כאילו נכתבו במיוחד בשבילי. לדוגמא: "אלוקים ה' עוז ישועתי, סכותה לראשי ביום נשק" (תהלים קמ, ח). נש"ק, ר"ת: נפילת שלש קומות. (הרמז הזה נשמע גם באמריקה, אמרו לי שם, נכון נשק ר"ת: נפילת שלש קומות?... מאיפה אתם יודעים? ראינו באחד הספרים שלך...).
[6] אבל פעם אחת אני זוכר, קמתי בבוקר, לא יכולתי להזיז את הרגלים. אמרה לי דודתי מה יש לך, אמרתי לה יש עלי "ברכי יוסף, מחזיק ברכה, זרע אמת", הכל דמיון. לא היה עלי שום ספר, אבל הכובד הזה שעל הרגליים, אולי חלמתי על משהו, וחשבתי שנמצא עלי גם ברכי יוסף גם מחזיק ברכה, ולכן הברכיים כואבות, כי 'ברכי יוסף' כואבים...
[7] אוי לנו אם היתה רוח סערה לוקחת לנו את הרמב"ם. עם ישראל היה בחושך ובאפילה. בלי הרמב"ם וחיבוריו היקרים היינו בחושך, לא היינו יודעים כלום, מה להאמין מה לא להאמין, בלי "י"ג עיקרים", היינו משובשים מגששים כעיוורים...
[8] את האזכרה עושים בתום השבעה. ככה פסק הרב צבאן, ככה הסכים הרב עובדיה, ככה אמר הרב מנצור, ואני כתבתי על זה: "ברוך שבחר בהם ובמשנתם", כי הרב עובדיה הדאיה אמר לא, זה מנהג שטות צריך לעשות את האזכרה כבר בליל ערב סוכות, אבל איך אפשר, קוברים ועושים אזכרה באותו מקום? אמר לא, ככה זה! אבל במחילה מכבודו, זה לא נכון, אלא אזכרה עושים בתום השבעה ובתום השלושים, כי זה מה ששייך למת, ויש הלכות של תספורת וכו' ששייכים למשפחה.
לעוד מאמרים של מרן ראש הישיבה
למאמר הבא >
< למאמר הקודם

מרן ראש הישיבה

3.5K
1.9K
44

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0