מקפיד עליך! מקפידים עלי! די להפחדות, צודק או לא?!

מסתובב הוא תקופה ארוכה במחוזותינו, כבר אינו מתהלך בצידי דרכים אלא בדרך המלך ילך, כבר אינו עולה חדש, אינו גר, אלא אזרח ואפילו אפשר לומר שהוא אזרח ותיק. ובעצם הוא 'גר ותושב' – גר שכבר נתיישב ונתאזרח ותופס לו מקום אצל רבים וטובים.

ובכן מי הוא נשוא מאמרנו? הוא המושג הישן (ובאמת) חדש, הידוע בשמו אשר יקראו לו “קפידא”!

לקפידא זו שתי פנים, האחת אומרת: “גנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר וקטר לבעל והלוך אחרי אלהים אחרים”, הכל! ובלבד שלא יקפידו עליך… כגונב דעת העליונה.

והאחרת אומרת: אף אם תעשה כל מעשיך בדעת וע”פ הדין והצדק, ברם אם חברך יזעיף פניו ויאמר ברצינות תהומית “אני מקפיד עליך”, תיכף קטרי חרציה משתְריין וארכובתיה דא לדא נקשן, וקרא זה אל זה ואמר – מחילה מחילה, ואז ישוב מזעפו והשיב מעליו אפו.

בין זה לזה אין להבדיל, זה כזה נחשת ובדיל, תזרם ורוח תשאם. ממה נפשך אם לא עשית מאומה, מה בכך שחברך קרי בחיל שהוא מקפיד? יקפיד ויקפיד, וקללת חנם 'לא' תבוא (באל”ף ובוא”ו)! ואם חטאת כנגדו והוא לא הקפיד, הכי משום כך יבחנו אלקים וימלטו, והלא עיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.

והנה מעשה שנדפס בספר חשוב, והוא לקוח כמדומה מסדרת ספרים נפוצה ומפורסמת, וזה עניינו: אדם המתגורר בבנין משותף, ירד לחצר הבנין, ובא להקים שם את סוכתו. ראהו שכנו, ועיכב בעדו, באמרו: מיקום סוכתך מפריע לי מלהשקיף מחלון ביתי בעד אשנבי, לראות את ילדי הממתינים להסעה, ועל כן אנא תקים את סוכתך במקום אחר. חברו סירב לבקשה באמרו גם הוא, כי מקום זה נוח לו יותר. נגשו שני האנשים אשר להם הריב, לפני רב השכונה בה הם מתגוררים, ותצא דינ'א שהצדק עם בעל הסוכה, ואין שכנו יכול לעכב בעדו. הלז כשראה שנכזבה תוחלתו, והרב הצדיק את בעל הסוכה, וברצונו לשוב ולהקימה במקום ההוא, אמר לו: האינך חושש?!  אני מקפיד עליך! בעל הסוכה אעפ”כ לא שת לבו גם לזאת, ויפן וישב אל ביתו. למחר בא אל הרב וסיפר לו סוד נכמס, כי נודע לו שחלה במחלה קשה ב”מ. הרב נרעש מן הדבר, ותלה זאת בקפידתו של חברו, ואמר לו שיפייס את שכנו, ובעז”ה יתבשר בשורות טובות. ע”כ המעשה.

כל הקורא מעשה זה ירעש וירגז על עיוות הדעת. בואו חשבון. המעשה הלזה אימתי אירע. מסתבר (99.99%), כי היה זה בין כיפור לסוכות, ולכל היותר לפני כיפור. וא”כ על מה מתלונן השכן הנכבד, מדושן העונג הלז, אשר לא ניסה כף רגלו הצג על הארץ, שאינו יכול לראות מחלון ביתו את ההסעה! – על כמה דקות בכמה ימים בודדים!!! בשביל טירחא קלה זו, יאלץ שכנו להצטער כל שבעת ימי הסוכה הוא וכל באי ביתו. (ומי שמתגורר בבנין קומות, ועשה אי פעם סוכה בחצרו, יודע כמה טירחא יש בזה, וכמה משמעותי וחשוב המיקום של הסוכה). אדרבה בעל הסוכה הוא שראוי לו להקפיד על חברו שהטריחו בדינא ודיינא חנם.

ועכ”פ לו שקול ישקלו טענותיהם, הרי באו לדין וזכה הלז בדינו, א”כ למה ייענש הזוכה בדין אם הצדק עמו? רק מפני שחברו – שאינו צודק – מקפיד עליו?!  הא- ל יעות משפט, ואם ש-די יעות צדק?! בואו ונגנוז כל ש”ע חו”מ ובמקומם נשים ש”ע 'קפידות'. איך לא יבושו ויכלמו בני אנוש לטפול דברי עוול במלך אוהב(!) צדקה ומשפט. (ואעיקרא דדינא פירכא, דאם למחרת נודע שהוא חולה ב”מ, א”כ כבר היה חולה כמה זמן קודם כל הענין).

ולכאורה יש ראיה לדעה נפסדת זו, מהמבואר בגמ' במסכת ב”ק (דף קי”ז ע”א), שרבי יוחנן סבר בטעות שרב כהנא צוחק עליו, וחלשא דעתיה ונח נפשיה דרב כהנא, וכשנודע לו הטעות חזר והחייהו. הרי שאפשר שייענש אדם בִּכְדִי. אך שמעתי שמרן נר”ו דחה ראיה זו ברגע כמימריה, דשאני התם, שרב הורה לרב כהנא שלא יקשה לרבי יוחנן שום קושיא שבע שנים כדי שתהיה לו כפרה, ורב כהנא מרוב צערו שהורידוהו מהשורה הראשונה לשורה השביעית, אמר: יה”ר שאלו שבע שורות יהיו תמורת שבע שנים. ועל כך שעבר על דברי רב, נענש ב”מ. אבל אילולי זאת, בודאי שלא היה נענש על מה שלא עשה.

ת”ח אחד סיפר פעם לאבא נר”ו, על איש ממכריו שאינו בקו הבריאות כל כך. ותלה זאת מפני מעשה שהיה באיזו חתונה שהיה שם רב מפורסם שמיחסים לו כמה וכמה סיפורים ומעשים, וביקש הרב ההוא לחייב את החתן והכלה לילך לחדר יחוד, והאיש הנ”ל עמד כנגדו ומנע זאת,  וע”כ באה אליו הצרה הזו. אבא נר”ו מחה כנגדו בתוקף, ותמה, אם הרב ההוא עשה עוול, למה יענישו מהשמים היפך הצדק והיושר…

סוף דבר, הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם, והטהרו מדמיונות והבלים, ריקים וקלים, מביכים ומבלבלים. ומדברי תוהו רזים ודקים, עקומים ודחוקים, ואתם הדבקים – בה' אלקיכם חיים כולכם היום.