239

רבנו משה ב"ר מיימון - חלק ב

מרן ראש הישיבה |

הרמב"ם אהב את הקיצור ואת הצמצום, כלשונו באגרותיו: "לו יכולתי לשים כל התלמוד בפרק אחד, לא שַׂמְתִּי אותו בשנים". וכן כתב הרמב"ן בדרשת קהלת (כתבי הרמב"ן ח"א עמוד ר"ח, ע"פ ביאור הרח"ד שעוועל שם) "והרב רבינו משה איננו מן המפזרים, והוא אשר גינה הפיזור". ובכל זאת הקדיש הרמב"ם שבעה פרקים מספרו הגדול להלכות תלמוד תורה. פרק שלישי מהלכות הנ"ל כולו מלא אהבה אין-קץ לשקידה על דלתות התורה.

print
אא

כמה חכמים התנגדו לרבנו על טעמי המצוות שכתב במו"נ. לדעתם אסור לתת טעם למצוות, כי הכל גזירת מלך. ואולם גם בזה נצח הרמב"ם, "וממנו ינקו ולקחו כל הבאים אחריו בטעמי מצוות בנגלה" (שו"ת חות יאיר, סוס"י רכ"ג). ודאי יודע רבנו שסוף סוף המצוות ופרטיהן גזירת מלך הן, ואפילו כשכותב בטעם הקרבנות שהוא להרחיק מעבודה זרה, אין להשלות עצמנו אף לרגע שזהו עיקר טעמם אצל הרמב"ם. אדם שטרח בספר היד-החזקה לאסוף ולרכז כל דיני העבודה והקרבנות שאינם נוהגים בזמן הזה לפרטי פרטיהם (מה שלא עשה, אגב, שום פוסק לפניו ולאחריו), ההוא יחשוב שכל ערכם הוא רק להרחיק מעבודה זרה?! אלא מה, משל למה הדבר דומה? למי שאומר שתפקיד המוח להשכיל ולהבין להרגיש ולחשוב, האם יתיימר שגילה בזה כל סודות מילירדי התאים אשר במוח? הוא גילה לפי שכלו תפקיד כללי ביותר, אך הפרטים והטעמים הנסתרים רבו על הנגלים, וכלשון הרמב"ם עצמו במו"נ (ח"ג פכ"ו) שאין לבקש טעם לפרטים "ודע שהחכמה חייבה" ...
יחד עם זה נשמר רבנו בספרו "היד החזקה" המיועד לכלל ישראל, שלא לכתוב טעמי מצוות. חוץ מפעם אחת (בריש פי"ב מהלכות עכו"ם) שכתב "אין מגלחין פאתי הראש כמו שהיו עושין עובדי כוכבים" (ושם הלכה ז') "דרך כהני עכו"ם היה להשחית זקנם, לפיכך אסרה תורה להשחית הזקן". הטור ביורה דעה (סימן קפ"א) תפס בזה על רבנו, ועיין בב"י וד"מ וב"ח ופרישה. אולם רבנו ז"ל, שהיה מחונן בחוש נפלא לסדרנות, נאלץ לכתוב זאת, שלא ישאל אדם: מה להלכות הקפת הראש והזקן להלכות עכו"ם וחוקותיהם? ולייחד להם מקום בפני עצמם "הלכות גילוח הראש והזקן" שיכילו כמחצית פרק אחד, לא רצה. לכן ביאר הטעם שהוא מפני חוקי העכו"ם, שיהיה קשר ושייכות להלכות אלו פה. [וכיוצא בזה כתב בהלכות עכו"ם פ"ב הלכה ז': "ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודה זרה" וכו'. ע"ש. וע"ע להרב בית חדש א"ח ריש סימן ש"א וש"ח]. ומקורו טהור מדברי רז"ל במדרש רבה ואתחנן (פ"ב אות י"א) הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר להקיף פאת ראשו? כך שנו חכמים: אלו דברים אסורים מפני דרכי האמורי, המספר קומי והעושה בלורית, מהו המספר קומי זה המספר פאת ראשו וכו', מהו חייב סופג את הארבעים. ע"ש. הרי להדיא שזהו טעם איסור הקפת הראש, ולכן לא חשש הרמב"ם לכתוב זאת בחיבורו הגדול, כיון שנמצא טעם זה בדברי חז"ל.
בכמה מקומות דעתו של הרמב"ם מכוונת לדברי חז"ל מבלי שראה אותם. עליו יש להמליץ מה שאמרו רז"ל על בצלאל: "בְּצֵל אֵל היית". לדוגמא: בשמנה פרקים שלו (ספ"ד) הסביר חטא מי מריבה במה שאמר מרע"ה "שמעו נא המורים" ונטה לצד הרגזנות, וכשראוהו ישראל כועס, אמרו ודאי שהוא ע"ה אין בו פחיתות מדה רק שהשי"ת כעס עלינו. ואנו לא מצינו שהשי"ת כעס בזה הענין רק אמר קח את המטה וגו'. וסיים הרמב"ם: ובזה "התרנו ספק מספיקי התורה שנאמרו בו דברים רבים, ונשאל פעמים רבות איזה חטא חטא, וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו, והאמת יעשה דרכו". כידוע, הרמב"ן בפרשת חקת השיג בחריפות על הרמב"ם, וכתב "ומוסיף הבל על הבלים". אמנם במדרשי חז"ל נמצא לפחות חמש פעמים מפורש כהרמב"ם: א) בב"ר פרשה צ"ט אות ה': במשה כתיב בכל ביתי נאמן הוא וכן אהרן תורת אמת בפיהו ומפני שאמרו שמעו נא המורים נידונו בשפתותיהם (כלומר על שיצא מפיהם דבר זה) לכן לא תביאו את הקהל הזה. ב) דברים רבה פ"א אות ו': בשביל שאמרתי להם שמעו נא המורים נטלתי שלי מתחת ידיהם. ג) שם פ"ב אות ב': על ידי עון אחד שהיה ביד משה שהוכיח את בניך ואמר להם שמעו נא המורים ייסרת אותו והוכחת אותו. ד) שם אות ה': אמר לפניו רבש"ע למה איני נכנס לארץ, מפני שאמרתי שמעו נא המורים, אתה הוא שאמרת תחילה, למשמרת לאות לבני מרי. ה) שיר השירים רבה פ"א אות ל"ט: אין לך שמח בבני יותר ממשה וע"י שאמר שמעו נא המורים נגזר עליו שלא יכנס לארץ . יתכן מאד שרבנו ראה זאת לפני כן במדרשים, וברבות הימים אימץ סברא זו לעצמו, כי היה מחוסר ספרים כאשר כתב פירוש המשנה שלו כידוע. וכשבא לדבר על תיקון ועידון המדות בשמנה פרקים הציג לדוגמא את מרע"ה, שבשביל נטייה לצד הרגזנות נענש .
וכן בפירוש המשנה פ"ד דפסחים, כאשר דחה רבנו בתוקף את הפירוש שחזקיה גנז ספר רפואות שלא יסמכו עליו הבריות ויסירו מבטחם מה', ולא יכול הרמב"ם (הרופא בעתיד) לעבור על זה בשתיקה [תאר לעצמך שבספר הרפואות היתה תרופה למחלה ממארת רח"ל, שמיליוני בני-אדם מתים מזה בכל שנה, וחזקיה המלך הולך וגונז את הספר!] וכתב: "ואתה שמע הפסד זה המאמר... ואיך ייחסו לחזקיהו מן האולת... ולפי דעתם הקל והמשובש, האדם כשירעב וילך אל הלחם ויאכל ממנו, בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק, חולי הרעב, א"כ כבר נואש ולא יישען באלהיו? נאמר להם: הוי השוטים! כאשר אודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים, כן אודה לו שהמציא לי תרופה ירפא חליי". הרשב"א בתשובה (ח"א סוף סימן תי"ד) והיעב"ץ ב"לחם שמים", סערו סער רעמו פנים על דברים חריפים אלה, אולם דברי הרמב"ם יסודם בגמרא (כתובות נב:) "רפואה הרי היא כמזונות" (דתרוייהו חיותא נינהו. רש"י). וידוע בנסיון שלפעמים מת החולה מחוליו מחוסר טיפול או תרופות מתאימות. כמה עלינו להודות לבורא עולם שהמציא כח התרופות בעשבים וכיו"ב, וכמה צריך חולה לבקש ולהתחנן שיזדמן לו הרופא הטוב עם התרופות המתאימות. גדולה מזו, פירוש הרמב"ם שם ש"ספר הרפואות" שגנז חזקיה היה על דרך צורות החוזים בכוכבים וכיוצא (וכ"כ עוד במו"נ ח"ג סוף פל"ז), יש לו סמך נאמן בירושלמי (פסחים פ"ט ה"א, נדרים פ"ו ה"ח, סנהדרין פ"א ה"ב) שגורס גנז "טבלא" של רפואות. והלשון עולה בד בבד עם המשנה (ר"ה כד.) "דמות צורות לבנה היו לו לרבן גמליאל בטבלא". כלומר טבלא של צורות וציורים ע"פ מדע האסטרולוגיא בימים ההם, ולכן גנזם חזקיה .
או הפתגם החריף הבא: "הקיבוץ על השתייה המשכרת, ראוי שיהיה אצלך יותר חרפה מהתקבץ אנשים ערומים מתריזים, כי אחד מטהר והשני מטמא הבשר" (מו"נ ח"ג פ"ח, לפי ניסוח מרן החיד"א בצפורן שמיר סימן מ"ד) - לא יליד חכמת יון הוא, כי הם דברי חז"ל מפורשים בירושלמי פסחים (פ"ז הי"א) "וכי צואה טומאה? והלא אינה אלא נקיות" (והובא בפיר"ח פסחים דף פ"א סע"ב). ועיין עוד רש"י ברכות (דף נ"ז ע"א) בד"ה הנפנה.
יש שהרמב"ם כותב מפחד המלכות דברים סתומים וחתומים, והשאיר מקום למשיגים אחריו להתגדר בו. לדוגמא מה שכתב בכמה מקומות במו"נ (ח"ב פל"ו וח"ג פ"ח ופרק מ"ט) שחוש המישוש חרפה הוא לנו, וביתר ביאור (בח"ב סוף פרק מ') "וכשתמצא תורה שכל הנהגותיה מעויינים במה שקדם... ונשאר שתדע אם אומרה הוא השלם אשר נאמרה לו בנבואה, או הוא איש מתפאר במאמרים ההם וגנבם מזולתו, אופני בחינתו הוא בחינת שלמות האיש ההוא... והגדול שבמופתיך (שבהוכחותיך) הנחת התענוגים הגופיים, וּבַזּוֹתָם, שזאת תחלת מדרגת אנשי החכמה, וכ"ש הנביאים, וכ"ש החוש אשר הוא חרפה לנו... וכל שכן מאוס המשגל... והבן זאת הכוונה". שלש המלים האחרונות כוונתן שקופה , לרמוז על ההבדל בין מרע"ה שפירש מן האשה מאז אמר לו ה' "ואתה פה עמוד עמדי", ובין (להבדיל אלף אלפי הבדלות) מחמד נביא הישמעאלים, שהיה שטוף בזמה עד מאד  כידוע. אמנם הרמב"ם שכתב זה הספר במצרים בשפה הערבית, לא יכול לבאר יותר, ובזה גרם לבעל אגרת הקדש (המיוחסת להרמב"ן, ונדפסה בספר חופת חתנים) להטיח כנגדו דברים אשר לא כן, איך יאמר שחוש המישוש חרפה הוא לנו. ע"ש. רבינו ידע היטב קדושת חוש המישוש כשישתמשו בו על טהרת הקדש, ודבריו בזה יקרים מזהב ומפז רב בפ"ה בהלכות דעות (הלכה ד' וה'), אלא שדבריו עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. ואכן זכה רבנו לשבעה דורות אחריו, כולם קדושים ונגידים וחסידים, ממלאי מקום אבותיהם. וידוע כינויו של בן רבנו "רבנו אברהם החסיד" .
*
הארכנו בזה להסיר לזות שפתים מעל רבנו הגדול, ובכמה דברים אמרנו בס"ד דבר חדש שלא ראינו מי שקדמנו בו. אך למותר להגיד שגולת הכותרת של ספרי רבנו הוא "היד החזקה", שהעניק למחברו שם עולם בדורו ובכל הדורות. שקידתו של רבנו והתמסרותו לתורה לא ידעה גבול, כדבריו באגרותיו: "אשר בטרם נוצרתי בבטן התורה יְדָעַתְנִי, ובטרם אצא מרחם הִקְדִּישַׁתְנִי", וכל החכמות והמדעים היו בעיניו "לרקחות לטבחות ולאופות" לשרה העבריה. די להציץ על ה"פתיחות" בפירוש המשנה לסדר זרעים וטהרות, לראות את השליט בלי-מצרים במכמני התורה כולה, והוא אך בן 23 שנים! מה נמרצו דבריו בסוף הקדמתו לסדר טהרות: "ראוי לך שתהיה זריז מהיר אל ידיעת הטומאות והטהרות וכו', שתשמור תחילה כל מה שהקדמנו בזאת הפתיחה מהקדמות, עם לשון זה הפרק הראשון מכלים, ולשון ביאורו הבנה טובה עד מאד וכו', ולא יספיק לך הקריאה והעברה עליו ואפילו קראת אותו אלף פעמים וכו' עד שיהא רגיל על לשונך כמו קריאת שמע". אם כך מצווה המחבר לקוראים, מה יהיה המחבר עצמו? אם כך בדיני טומאות וטהרות שאינם נוהגים בזה"ז, מה יהיה בשאר דיני התורה?
הרמב"ם אהב את הקיצור ואת הצמצום, כלשונו באגרותיו: "לו יכולתי לשים כל התלמוד בפרק אחד, לא שַׂמְתִּי אותו בשנים". וכן כתב הרמב"ן בדרשת קהלת (כתבי הרמב"ן ח"א עמוד ר"ח, ע"פ ביאור הרח"ד שעוועל שם) "והרב רבינו משה איננו מן המפזרים, והוא אשר גינה הפיזור". ובכל זאת הקדיש הרמב"ם שבעה פרקים מספרו הגדול להלכות תלמוד תורה. פרק שלישי מהלכות הנ"ל כולו מלא אהבה אין-קץ לשקידה על דלתות התורה. הרמב"ם, שהיה מסוגל לצמצם סוגיות שלמות והלכות סבוכות במלים בהירות וספורות, האריך בפרק ההוא בדברי אגדה וברעיונות המרוממים את נפש הלומד לגבהי שחקים. בְּנַסְּחוֹ את ההלכה שלא ישא אדם בת עמי הארץ שאם מת או גולה בניו עמי הארץ (סוף פכ"א מאיסורי ביאה), מוסיף בקולמוסו הטהור את המלים הפניניות: "שאין אִמָּן יודעת כתר התורה". הרמב"ם ידע היטב את ערך כתר התורה, ואת הכתר הזה ביקש לשמור מכל משמר, כלשונו במקום אחר (רפ"ו מהלכות רוצח) "וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה, כמיתה חשובין". מכאן הקפדתו שלא להתפרנס מן התורה, וליהנות מיגיע כפים דוקא, שלא יזלזלו ח"ו בתורה ובלומדיה המוני העם ושרי האוצר ודומיהם, בראותם שהחכמים זקוקים להם.
חישבו ומצאו, שלפעמים כולל הרמב"ם בפרק אחד, הלכות ממקומות נפרדים בתלמוד ומדרשים עד ארבעים (!) מקורות שונים. לא אחת נמנע מרן בכסף משנה מלציין המקור ורושם: "ומה שכתב רבינו וכו'", ומשאיר חָלָק עד עת מצוא (כן הוא ע"פ רוב, וכן שמעתי מפי אמה"ג זצ"ל, ודלא כמי שכתב שהדברים נשמטו בדפוס). ויש שכותב מרן: "איני יודע כעת מקומו", כגון בפ"ב ה"ד מהלכות דעות, על רב שלא שח שיחה בטלה מימיו. כנראה חשש מרן שמא  יתגלה  המקור  באיזו גמרא, אולם עברו כ-400 שנה ועד היום לא נמצא המקור המפורש לכך. אך יוצא ספר מדרש או הלכות מכ"י, מיד עָטִים עליו תלמידי חכמים לחפש מקורות לדברי הרמב"ם. לפני עשרות שנים נדפסה מכ"י "מכילתא דרשב"י" שהיתה ביד הראשונים, ומצאו בה מקור למאה הלכות מרמב"ם שלא נודע מקורן, ועדיין המלאכה ארוכה ומעניינת. זכורני מימי ילדותי: פעם חיפש מר אבא זצ"ל מקור לדברי הרמב"ם (ספ"ב מכלי המקדש) שהלוים כשנשאו את הארון היו נושאים פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ ופניהם לפנים (מרן שם הניח ב-וכו'). ואחרי חיפוש מחיפוש מצאתי בס"ד במד"ר סוף פרשת במדבר (והובא גם בראשית חכמה, שער היראה פט"ו) בני קהת היו מהלכים לאחוריהם ופניהם לארון כדי שלא ליתן אחור לארון (אחר שנים ראיתי בהגהות "בן אריה" על הרמב"ם שקדמני בזה). כמה השתומם אבא מארי זצ"ל על כך: מה פתאום נזכר הרמב"ם בפרק המלוקט מש"ס בבלי, כריתות יומא וסוטה, לשבץ במקום המתאים הלכה ממדרש רבה?! "ונשא נס לַמִּדְרָשׁ מרחוק, ושרק לו מקצה הארץ, והנה מהרה קל יבוא"... (עיין ישעיה ה' כ"ו).
בהזדמנות אחרת דנתי לפני מר אבא ז"ל מתי אכלו את קרבן פסח שני, בי"ד או בט"ו באייר? אני טענתי שלפי מנהג הספרדים אין אומרים תחנון בי"ד באייר, ואילו אור לט"ו באייר אומרים תחנון. סימן שעבר זמן אכילת הפסח. אבא דחה לי שהעיקר יום ההקרבה ולא זמן האכילה, כי איננו יו"ט כפסח ראשון. כשהתעקשתי, עמד והראה לי בריש הלכות קרבן פסח להרמב"ם (במנין המצות אות ו') "לאכול פסח שני על מצה ומרור בליל חמשה עשר לחודש השני". ראית? - אמר - הרמב"ם חושף הכל, איננו משאיר ספיקות...
אגרת ידועה מייחסת לרבנו דברים קשים מאד נגד חכמי צרפת ותושבי ג'רבא. וכבר התמרמרו עליה רבים, וקרוב לודאי שלא יצאה מעטו של רבנו ז"ל, עדין-המדות ואציל-הנפש. וכן הוכיח הגאון יעב"ץ במטפחת ספרים (וכעת אמ"א) ממה שמשבח באגרת ההיא את פירושי הראב"ע וחיבוריו עד להפליא, וידוע שהראב"ע היה כרוך מאד אחר חכמת האצטגנינות, שהרמב"ם דחה אותה לחלוטין וכותב עליה באגרת תימן "הסר אותה מלבך, ונקה דעתך ממנה, ורחץ שכלך, כמו שרוחצים הבגדים המטונפים מטינופם, לפי שהם דברים שאין בהם ממש". ומאידך כתוב באגרת הנ"ל, שהראב"ע היה כמו אברהם אבינו ברוח? על כרחנו שזו אגרת מזוייפת בדור שאחרי הרמב"ם, בימי הסערה של חכמי צרפת. ואכמ"ל .
אגדה נפלאה אצל יהודי ג'רבא מפגישה את הרמב"ם והראב"ע ביחד. וזה דבר האגדה: כשנתמנה הרמב"ם לוזיר אצל מלך מצרים והמלך אהבו עד מאד, היה משחק לפעמים עם המלך ב"שחמט", ועל פי רוב היה הרמב"ם מנצח, רק ברגע אחרון כשרואה שהמלך עומד להפסיד, מבלבל הרמב"ם את כלי המשחק, מפני כבוד המלכות. יום אחד אמר המלך לרמב"ם: "רצוני לשחק על הדת". "מה פירוש?" שאל הרמב"ם. אם תנצחני במשחק השחמט, אהיה אני יהודי כמוך, ואם אנצחך אני, תתאסלם גם אתה כמוני - ענה המלך. נדהם הרמב"ם מההצעה המוזרה, אך ראה שדבר המלך נחוץ ואין להשיב. בהסתמכו על רוב ידיעותיו במשחק זה הסכים הרמב"ם להצעה, והתחילו לשחק. אך לרוע המזל הפעם חכמתו לא עמדה לו. ראו בשמים את "המשחק" הזה ולא ישרה בעיניהם הסכמת הרמב"ם [ועיין כיו"ב בש"ע יו"ד סימן רכ"ט סעיף ד' בהגה]. וכבר עברה מחצית המשחק והרמב"ם מפסיד ומפסיד, ובמסתרים תבכה נפשו. התאמץ בשארית כוחותיו לנצח את המלך ולא עלה בידו. פתאום - והנה דפיקות בדלת, ואיש זקן ונשוא פנים ומראהו נורא, מבקש להכנס לפני המלך לענין דחוף מאד. השוער פתח את הדלת ונתן לו להכנס. נכנס האיש והסתכל ברמב"ם ואמר למלך: "תודה לאל שהזמין לי, אדוני המלך, את איש ריבי היושב לפניך. איש נכבד זה, הלויתיו לפני שנים קצת כסף, ולא שילם את חובו עד כה, והכחיש לגמרי, ולא ראיתיו עד הנה. ועתה אדוני המלך, תשפוט נא בינינו". הרמב"ם תמה ואמר: "לא הכרתי את זה האיש מעולם!" כעס האיש ואמר: איך אדם מעיז פניו בפני בעל חובו? אבקש אדוני המלך להשביעו בפניך בנוסח שאני מקריא לו, פן יעשה לי תחבולות ועלילות ורמאות בנוסח השבועה... הסכים המלך. פנה האיש להרמב"ם ואמר לו: הנני משביעך שבועה חמורה שאין לה הפרה, שים נא כבוד ותודה על האמת! "לא היו דברים מעולם" ענה הרמב"ם. ובכן - פתח האיש - תפוס את קצה המטפחת בתור "קנין סודר", ואמור אחרי בלשון הקדש מלה במלה: "בשם ה' אל עליון -
אם תמשוך לך האדם / אדם ביקר ולא יבין;
ואם תקח לך אחד מבני הצאן  / לא יעלה לך לרצון;
ואם תרכב על גמלך / תפול אחריך;
ואם תרכב על חמורך / תפול על קדקדך.
ואם תרכב על כלביך / תפול על צדך;
ואם תרכב על הארי ומינו / כרע נפל מי יקימנו...
אם תרכב על סוסיך / מרכבותיך ישועה".

לקח האיש הזקן את מטפחתו ברוגז רב, ואמר "שלום" מנומס למלך, ויצא בחרי-אף. אך הרמב"ם הבין את פשר "השבועה", ותפס מיד את ה"סוס" במשחק השחמט, ואז
לעוד מאמרים של מרן ראש הישיבה
למאמר הבא >
< למאמר הקודם

מרן ראש הישיבה

3.5K
1.9K
44

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0