192

חנוך לנער על פי דרכו - חלק ז’

מרן ראש הישיבה | מוסר

ויש בעוונות הרבים בתי כנסיות שעושים המקום כמו קולנוע או בית קפה ח"ו, והבא מבחוץ לבקר נראה אצלו דבר מוזר... לחלק ו'  

print
אא

ונבוא לסיבה הרביעית והיא הסביבה, למשל אדם הגר בסביבת מקום שיש מנינים בכל יום בבית הכנסת נקל לו להצטרף אליהם. אבל אם אין מנינים רק מנין אחד בשעה קבועה, מי שלא הספיק לבא בזמן מתפלל ביחידות תפלה קצרה עם דילוגים, ואינו יודע מה מותר לדלג כפי הדין. היו שריה כאילים קופצים ומדלגים מדף אל דף (וטוב שלא ידעו תפלת הביננו), והרגל נעשה להם טבע, אפילו יש להם מנין מוכן לומר קדיש אחרי קדיש תתקבל ואין להם מה לעשות, מכל מקום צר בעיניהם ביטול הזמן בבית הכנסת (תחת מה שאמר דוד המלך ע"ה: אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי) ומיד לובשים טלית ותפלין ומתחילים "ברוך שאמר" ביחידות, כמו שראיתי במקומות שלנו למרות שרב העיר [הרה"ג ר' רפאל כדיר צבאן] שליט"א השתדל שיהיו מנינים מתפללים ברציפות זה אחר זה, ולא יפסיד כי אם למרבה עשר דקות ויתפלל בצבור ויקיים תשעים אמנים ארבע קדושות עשרה קדישים מאה ברכות, ויבא גוי צדי'ק (אותיות תשעים, ארבע, עשרה, מאה) שומר אמונים, בכל זאת אין להם סבלנות להמתין. וה"פתיחה" (מן ותתפלל חנה עד ברוך שאמר) נתבטלה לגמרי. ולצערנו אפילו תלמידי בית ספר דתי וישיבות לומדים ממוריהם ומנהליהם ליכנס ישר לבית הכנסת ולהניח טלית ותפלין, ו"קדימה" – ברוך שאמר, ובמנחה מתחילים מתפלת שמונה עשרה ואין אומרים הקטרת ואשרי כלל (ויש שלמדו ממנהג קצת אחינו האשכנזים שלא להתעטף בטלית גדול רק הנשואים.

וכבר מורנו הרב ברית כהונה ז"ל בח"א מערכת ט' אות ג' צווח על זה והביא דברי הרב שער המפקד הלכות ציצית אות ד' שכתב בזה ושמנהג ירושלים עיה"ק כמנהגנו ללבוש טלית גדול בין מי שהוא נשוי בין מי שהוא פנוי ועדיין לא נשא, בין תלמידי חכמים בין המון העם. וגם המשנ"ב סוס"י י"ז דעתו כן. ע"ש) והפסידו כמה סגולות טובות:
א) פרשת העקידה שהיא סגולה לעקוד כל המשטינים והמקטרגים. ב) ק"ש דקרבנות שערכה גדול והיא אחת מארבע ק"ש של חובה כמ"ש רבנו האר"י ז"ל והובא בבן איש חי ז"ל. ג) פרשת הקטרת! שהאומרה בכל יום בכוונה מובטח בזוהר הקדוש שמבטלין מעליו כל גזירות קשות ורעות. והבטחה זו מפי רשב"י ע"ה לא פחות משיק בנקאי בחתימת רוטשילד בימינו. ד) פרשת תמיד והקרבנות כנז"ל. ה) ברייתא דרבי ישמעאל שעל ידי זה הוא מקיים לימוד משנה וגמרא בכל יום כדאיתא בקידושין דף ל ע"א לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה וכו', וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ועל זה נאמר (ברכות כח:) "ומנעו בניכם מן ההגיון (פירש רש"י ז"ל לחד לישנא: שיחת ילדים) והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים". שלא ילמדו ממורים קלים לדלג בתפלה וכיוצא. והסביבה גרמא בנזקין בכל זה. וכן שחוק וקלות ראש וריקודים מעורבים וכו' הכל בהשפעת הסביבה ומי שלא יעשה ככה לשחוק ולעג ביניהם יחשב.

אמנם יש בתי כנסיות שאתה מתפלל בשקט בלי הפרעות ואין שיחה בין המתפללים, ומי שהוא תאב לדבר כמנהגו מתבייש, ובפרט שכלם צועקים עליו. ויש בעוונות הרבים בתי כנסיות שעושים המקום כמו קולנוע או בית קפה ח"ו, והבא מבחוץ לבקר נראה אצלו דבר מוזר. ועל זה לא נוכל לומר "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו", כי אדרבא נהפוך הוא שהילדים והנוער מביישים במעשים אלו את פני הצבור כלו. ויש שמניחים טלית ותפלין לפני ברכות השחר, ואינם יודעים שלדידן ברכות השחר קודמים לכל. ואיך יאמר פסוקי מה יקר וגו' וארשתיך וגו' ועוד לא בירך ברכת התורה.

ועל פי זה יתבאר הכתוב (ישעיה נ' ב'): מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. ולכאורה אם אין איש פשיטא שאין עונה. אבל לפי האמור יובן: ואין איש ראשי תיבות יו"ד אנשים שם (כ"כ הגאון משמרות כהונה ז"ל בחידושי ברכות דף ו.), שאפילו נמצאים עשרה בבית הכנסת אם יושבים ומדברים ואין תשעה מכוונים לברכות החזן הרי ברכותיו כמעט לבטלה (מרן בסימן קכ"ד). קראתי ואין עונה – רמז לקריאת ספר תורה ע"י השליח צבור שהוא שליחא דרחמנא, ו"אין עונה" אם החזן מסופק או טועה באיזה טעם מטעמי המקרא ושואל לצבור, אין עונה, כאילו מרחפים בגן עדן התחתון.

והרב כרם הצב"י ז"ל בפ' וילך ע"פ ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל וכו', הוכיח במישור לאותם העשירים שבזמנו שהיו רצים בהונם ואונם לעשות ס"ת משלהם בכל מיני קשוטים של זהב וכסף ומטפחות משי וחגיגות וכו' וכו' אבל למעשה אינם הולכים לפי דרך התורה ואינם שומרים מצותיה. והוא כינה אותם בשם "ערפה" ע"ד הכתוב (רות א יד) ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, דהיינו שערפה הסתפקה במה שנשקה לחמותה ושוב הלכה לה לדרכה ועזבה אותה לגמרי, וכן העשירים האלה מספיק להם הנשיקה והכבוד שעושים לס"ת ואחרי כן שמים אותו בביהכ"נ ועוזבים אותו לגמרי בלי לשים לב למה שכתוב, אבל האנשים היראים והשלמים תופשים את מעשיה של רות שהיא דבקה בחמותה ואמרה לה אל אשר תלכי אלך וגו' כמו כן הם דבקים בס"ת והולכים בדרכיו ולפי דבריו.

ובזה פירש את הכתוב (דברים לא יט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו' דהיינו שנכון הוא שמצוה על כל אחד לכתוב לו ס"ת משלו ולהדר את המצוה עד כמה שידו מגעת אבל לא זהו העיקר אלא ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, והוא ז"ל נשא על זה משל לשתי אחיות שנפגשו כמה שנים אחרי חתונתם, אחת נשאת לבחור עשיר מעיר גדולה ומלבושה שש ומשי ורקמה והשניה נשאת לבחור עני מעיר קטנה ולבושה בתכלית הפשטות ללא כל הידור ויופי ויהי בהפגשם וישאו את קולן ויבכו. ותען האחות העניה לאחותה: הנה אנוכי בוכה על עניי ומרודי ומר גורלי, אבל את שזכית לבחור עשיר כזה ומלובשת יפה כאחת השרות למה תבכי? ותען אחותה העשירה: דעי לך אחותי כי הכסף והזהב אינם האושר האמתי בחיי האדם רק היחס והכבוד ההדדי שבין איש לאשתו הוא האושר הנצחי, והנה את אחותי נכון שאתם חיים בעניות ודלות אבל בעלך מתיחס אליך יפה ושומע לעצתך, ומה שאת אומרת ומיעצת לו מקבל באזן קשבת והולך לפי זה, לא כן אני אין דברי נשמעים בכלל אצלו ואין לי חופש הדיבור והדעה בביתי ומה זה שוה לי תלבושת הפאר וההדר הזאת.

וסיים הרב ז"ל: רבותי! זכורני הס"ת בעיירה הקטנה לפנים בליטה ופולין שהיתה בלי כסף וזהב ובלי עדי עדיים ולפעמים אפילו במטפחות ישנות וקרועות, אך לס"ת היתה הדעה והדיבור ודבריה היו נשמעים בהנהגת הבית והציבור ובבית הכנסת, ועל פיה ישק כל העם, לא כן בזמננו לצערנו הרב רואים אנו את הס"ת בתכלית היופי והשלימות
[1] אבל מה הנאה יש לה, אם אין לה שום דעה בהנהגת הבית והצבור ואפי' בביהכ"נ ודבריה אינם נשמעים בכלל, עכת"ד ודפח"ח, ומזה תוכחת מגולה על ריבוי הדבורים בביהכ"נ והרעש שאנו עדים לו לאחרונה בימינו אלה [בעיר נתיבות] לצערנו הרב, אשר עובר כל גבול החוק והנימוס, מתעלמים כליל בעוה"ר מקדושת ביהכ"נ הנקרא "מקדש מעט" ומקדושת ספרי התורה השוכנים כבוד בתוכה. ומאידך גיסא בהוצאת ס"ת רצים אצים לקראתו בכל מיני כיבודים ונשיקות וגם כסף כסף ריבה כל אחד מוסיף במחיר על השני שיזכה להרים את הס"ת על כתפיו וללכת בו כמה מטרים, אין זה כי אם פתיות גמורה וטמטום השכל, כי אם רוצים לכבד את הס"ת העיקר לשמור מה שכתוב בס"ת להשמר מכל דיבורים ורעש בבית הכנסת ובמיוחד בזמן התפלה וקריאת הס"ת ושיהיה שקט מוחלט, זהו כבודו האמתי של הס"ת. וע"ז אנו אומרים בתפילה וטהר לבנו לעבדך באמת, כי האדם בבוקר לוקח הטלית והולך לביהכ"נ וכוונתו לעבוד ה' באמת אך יצה"ר מפריעו מעבודת שמים ואינו עובד ה' באמת, יש שיוצאים באמצע הקריאה, ויש מדברים בבית הכנסת שהם חוטאים ומחטיאים לעצמו ולחבירו ומפריע לצבור השומעים, ולפעמים השאון מגיע לאזני השליח צבור וחוזר את הפסוק להשמיע לצבור, או סוגר הס"ת עד שישקוט הרעש. וטוב היה לדברנים האלה אם ישבו בשקט וישמעו כל הס"ת כראוי ושוב ילכו אל מחוז חפצם וידברו כל היום. ויש להמליץ עליהם: "וישמחו כי ישתוקו" הפטפטנים הללו יותר ראוי להם לשמוח כי ישתוקו "וינחם (החזן) אל מחוז חפצם" לגמור התפלה מהר, והוא דרך הלציי.

 
[1] וע' בזוה"ק בראשית (דף כ"ה ע"ב) דברים קשים כגידין. ע"ש. הנ"ל.
לעוד מאמרים של מרן ראש הישיבה
למאמר הבא >
< למאמר הקודם

מרן ראש הישיבה

3.5K
2K
44

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0