18

השתדלות, עד היכן?, חלק ב'

|

print
אא

שמירת מסורת

עלינו גם לשמור על המסורת שלנו, אשר אין יודעים את ערכה אלא מעטים. הנה החזן התפלל תפילה נפלאה. כל האותיות כולן נהגות בפיו כהלכה. גם האות צ' - זו הַמֻּכָּה ללא רחם - יוצא מפיו מדוייקת, צ' של יהדות ג'רבא. אבל - "ושבע את העולם כולו מִטּוּבָךְ", למה "מִטּוּבָךְ"? רבי שאול הכהן, קבע בספרו לומר "מִטּוּבֶךָ"! הוא כתב זאת בספרו לחם הבכורים בשער הכנויים. 30 עמודים הוא כתב על הדבר הזה! והדברים ברורים כשמש - יש לומר: מִטּוּבֶךָ, בְּתוֹרָתֶךָ. מורנו רבי רחמים חויתה הכהן זיע"א גם הוא, בלי ספק, היה אומר "מִטּוּבֶךָ". ככה הוא לימד את אבא ז"ל שהיה תלמידו מובהק. בואו ונלמד את ספר לחם הבכורים. נלמד גם את הכתיבה הספרדית. נחנך את ילדינו ללכת הלאה בדרך הזאת. שאלמלא כן - לא ירחק היום ודור חדש יקום, דור אשר לא ידע את הכתיבה הזאת. וכאשר יבואו אליהם מבני אחינו האשכנזים, וישאלו: למדו נא אותנו את הכתיבה שלכם - יענו אליהם: וכי מאתנו, הדור המתקדם, תבקשו לדעת זאת? כתיבה זאת נחלת הדור הישן היא...

וככה קרה פעם בקוצ'ין (הודו): דורות הרבה של לומדי תורה היו בקוצ'ין, פעם אחת נכנסה בהם רוח שטות: מה יתן ומה יוסיף לנו הלימוד הזה? עול כבד הוא ומוטב שנפרוק אותו מעלינו. כך חשבו וכך עשו! וכעבור שנים של חיי חופש ופורקן לא נותר להם שיור אלא ספר תורה ישן בן 400 שנה. לימים נזדמן אורח לקוצ'ין ותהה על קנקנם: "מאיזה עם אתם?" - ובני קוצ'ין לא ידעו! הזמינו את האורח אל ספר התורה שבהיכל - "אולי ממנו תדע מאיזה עם אנחנו". פתחו לפניו את הספר והנה הוא לפניהם כספר החתום. "לא נוכל לקרוא בספר הזה". - אמרו, והוסיפו "היה בתוכנו איש זקן מופלג שידע לקרוא בספר, אבל הוא לקח את הסוד עמו. עכשיו גם אנחנו שואלים: מאיזה עם אנחנו?"...

דבר כזה אסור שיקרה בתוכנו. בואו ונלמד מאחינו האשכנזים. מה מרובות הן כתותיהם! אלה חסידי ברסלב, ואלה חסידי ויז'ניץ, ואלה חסידי גור, ואלה חסידי סלונים. ולכל כת מן הכתות ולכל קהילה מן הקהילות עולם מלא משלה של חוקים ושל מנהגים הנשמרים מכל משמר. והעדה שלנו - אינה מייצגת רק עיירה קטנה ששמה ג'רבא, את כל יהדות המזרח היא מייצגת! כי בני יהדות זו, לצערנו הרב, פרקו מעליהם את כל עדיי מורשתם העתיקה המסורה להם מדור לדור. הם השחיתו את המבטא, והמירו את הכתיבה, ושיבשו את הטעמים, ועוותו את המלרע ומלעיל, ואיבדו את העיון, ושכחו את הדיוק ברש"י...לא הותירו דבר מכל עברם המפואר! ישנו חכם תימני בבני ברק, שמכריז בגאווה: "ליטאים אנחנו!"- ליטאים?! והלוא מבני תימן אתה! "פירוש" - משיב התימני-ליטאי - "השיטה. השיטה היא ליטאית". - ושמא יודע אתה איזו שיטה אתה דוחה מפני השיטה הליטאית? ודאי חושב אתה שהשיטה הליטאית היא הטובה בשיטות. אין דומה לה בעולם כולו. אבל לא כן הדבר! יש דרך אחרת של לימוד, ואותה אסור להפסיק! חייבים לקבוע שיעורי תורה בדרך זו, ללמוד וללמד. להתחזק בכל כוחנו בתורה וביראת שמים. למה לא נחדש, למשל, את המנהג הקדום (בתוניסיה ובמרוקו) של קריאת ספר משלי בין פסח לשבועות. פעם אחת נזדמנתי למושב בית-הגדי אשר בדרום הארץ. נכנסתי לבית הכנסת והנה יושבים שם זקנים וקוראים משלי. והזקנים - עיניהם כבדו מזוקן, "מספר המשקפיים" היה כנראה גבוה מדי. כל פסוק 3-4 שגיאות! ומי יתקן את משוגותיהם? הבנים והנכדים היושבים מול מסך הטלביזיה רח"ל?! לצערנו, דור הולך ודור בטל בא. דור אשר לא ידע מהו משלי, אין משלי, אין איוב, אין תהילים...ראשי תיבות אמ"ת, אין אמת ואין דעת אלהים בארץ.

ושוב פעם אחת בקשנו לחדש בבית הכנסת שלנו בבני-ברק את המסורת היפה של קריאת תהילים. הבאנו זַמָּר מומחה וירא שמים, על מנת שיסלסל בקולו הערב את מזמורי התהילים. אבל הוא הכזיב את הכל: כל מלה שיצאה מפיו צרמה את האוזן. כל מלה - טעות. ה"מלעיל" הפך "מלרע", וה"מלרע" - "מלעיל", הקמץ חטוף - רחב, והרחב - חטוף. הפסוקים כולם אין בהם מתום! שבוע אחד הוא קרא, עד שאמרנו לו: די! "עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים"? אל תוסיף לקרוא! העדר הרע - טוב ממציאותו! בואו וראו מה עוללה לבני דורנו העזובה הרבה, שהשחיתה את הכל! ועכשיו זוהי חובתנו - להחזיר את עטרת המנהגים שלנו לישנה!

והעמוד השני - העבודה. עבודה זו תפלה. אני יודע שבארץ ישראל הקושי גדול מאשר בחוץ לארץ. שם היו מתפללים בעמוד השחר על מנת ללכת ליער לקנות צמר מן הערבים. זו היתה פרנסתם. והיו האנשים רוכבים על החמורים שעתיים-שלוש עד שהגיעו למחוז חפצם. היו גם אחרים שהיו מתחילים את עבודתם בשעה 8:00 בבוקר, והיתה להם שהות להתפלל. לא כן הדבר בארצנו. עליך להגיע למקום העבודה מוקדם. מוקדם ככל האפשר. שעת התפילה היא שעת העבודה! הנץ החמה כיום הוא אחרי השעה 6:00, וכבר בשעת בוקר מוקדמת זו, או לפניה, עליך להמצא בעבודה. והמתפללים שואלים: "מתי נתפלל? ואיך נתפלל?" - "תתפללו לפני הזמן" - משיבים מורי ההוראה - "ובין ישתבח ליוצר תניחו תפילין". - "אבל גם לדבר הזה, אין די זמן". - "אם כן איפוא, הניחו תפילין לאחר התפילה". - "אבל חוששים אנחנו פן נאחר לאוטובוס". - "אם כן, אין עצה ואין תבונה, הניחו תפילין באמצע שעות העבודה". והעובד - עד כמה הוא יכול להחזיק מעמד. האנשים שתכננו את זמני העבודה בראשית ימי המדינה - מחשבת זדון היתה בלבם. כל כוונתם היתה לבטל מעם ישראל תפילת שחרית. הן הדבר מן המפורסמות: קובעי העיתים - אנשים רחוקים מן הדת היו, אשר בקשו להרחיק בזרוע את הדת מן העם! הם בקשו לעקור את הכל! אדם שביטל תפילת שחרית, שביטל טלית ותפילין, האם יחשוב על תפילת מנחה? מה לו מנחה, מה לו ערבית? הוא שב הביתה באפיסת כוחות, נכנס לאמבטיה להתרענן, ואחר-כך מטיל את עצמו אל הכורסה לצפות בשידורי הטלביזיה. איזו מנחה? מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו. מנחה יש לו?! ערבית יש לו?! ק"ש על המטה?! ק"ש שעל הטלביזיה! זו מקויימת על ידו כהלכתה...

ואנחנו מה עלינו לעשות? כל מי שזמנו ברשותו להתפלל תפלה בהנץ החמה. תפלה בעונתה - יעשה זאת כל בוקר. ואם הוא עושה כן - רווח כפול נזקף לזכותו, תפלה כהלכתה הוא מתפלל. ועוד זאת: יתרבה קהל המתפללים. אלה שלא היו מתפללים כלל, ואלה שהיו מתפללים בדלוגין וממלמלים בחטף קטעי תפילה "נבחרים" - אלה גם אלה יקנאו בחברם המתפלל תפלה כמצוותה, ויעשו גם הם כמוהו. ומי שזמנו אינו בידו, לפחות יניח תפילין במקום העבודה. ומצוה גוררת מצוה: הוא חוזר מן העבודה, נח מעמלו, ולאחר המנוחה הוא הולך לבית הכנסת לתפילת מנחה. ובין מנחה לערבית הוא יושב ומאזין לדברי תורה, 20 דקות - חצי שעה של דברי הלכה ואגדה. והתוצאה: אורח חייו משתנה מן הקצה אל הקצה!

פעם אחת הוזמנתי לבאר שבע להשתתף באזכרה לזכרו של מוה"ר ר' יוסף סוסו הכהן זצ"ל (מח"ס שו"ת חיים ביד ועוד), שתורה קבלתי מפיו בילדותי. באזכרה נכחו כ- 300 איש. ומה הם עשו? התנדבו וגם קנו נרות לעילוי נשמתו. אמרתי להם: מה לכם ולנרות? הַחֵפֶץ לרבנו בנרות?! טוב לו שתהיו יושבים ולומדים תורה מכל אותם נרות-זכרון! אמרו: אין מי שֶׁיְּלַמֵּד אותנו תורה. אמרתי להם: הנה לפניכם הרב של בית הכנסת. הוא יתן לכם שיעורי תורה. נכנסו הדברים בלבם. וכך סיפר לי באזני אחר כך רב בית הכנסת הרה"ג רבי מיכאל הכהן שליט"א: לא מנין אחד בלבד, אלא שני מנינים באים, פעמיים בשבוע לשמוע דברי תורה! והגיעו הדברים לידי כך, שכאשר קשתה עלי, פעם אחת, היציאה מן הבית - ובחורף היה המעשה, באו המתפללים אל ביתי ולקחו אותי מן הַמִּטָּה! - "צריכים אנחנו לשמוע את השיעור!" - אמרו. - "משכני אחריך נרוצה!"... תחילה לא ידעו האנשים שחסרה להם תורה. כיון שהתחיל מגיד-השיעור להטעימם את טעמה - נעשו דברי תורה חביבים עליהם מכל דבר אחר. הם מתאספים לשיעור בשעה שהטלביזיה משדרת את "מיטב" שידוריה (!), חדשות ומגזינים, "מבט לחדשות" ודברי הסבר מפיהם של פרשנים המתעתעים בשומעיהם, בפרשנויות ובתחזיות המשתנות מיום ליום ומשעה לשעה...

ממאורעות העולם במבט תורני

ואם רצונך לראות מבט אחר של פרשנות - הבט וראה.

הרבה מאורעות קורים לאחרונה על פני תבל, ובשנתיים האחרונות אנחנו רואים פלאי פלאים. שינוי סדרי העולם. מדינה שהיתה מעצמה עולמית כובשת העמים ששלטה ביד רמה על פני רפובליקות רבות, אותה ארץ החכמה והמדע שעלתה על ארצות הברית גם בתחום החלל - שלחה לראשונה את ה-"ספוטניק" בשנת 57, ועשתה הסטוריה בהגיעה לירח, זו האמפריה שהרעישה ארץ והרגיזה ממלכות והטילה חיתתה על פני תבל בכלי מלחמתה האימתניים החדישים שבחדישים, הלא היא רוסיה הגדולה והאדירה - התגלתה לפתע כנמר על הנייר. אינה שוה דבר. היום היא רעבה ללחם, ישראל הקטנה שולחת לה טונות של משלוחי אבקת חלב לתינוקותיה הרעבים! כל כלכלתה התמוטטה! איך קרה כדבר הזה? תאמר: אין חכמה ברוסיה - אין מי יִדְמֶה לחכמיה! הלא שמם של מדעניה הולך לפניהם בעולם כולו! מדוע באמריקה יש שפע וברכה והיא מעניקה מברכתה לכל מדינות עולם, ואילו ברוסיה הכל חרב, הכל שמם, הכל התפורר. איך נבין את הדבר הזה?

אפשר להבין זאת ככה. המטבע האמריקני, הדולר, נצח את המטבע הרוסי (הרובל) וגבר עליו, מהלכים לו בכל שוקי עולם. ולמה? כי הרובל הרוסי כולו כפירה גמורה. ברוסיה - עקרו את האמונה מלבות בני אדם. אדם אומר לחברו: "יש גהינם לאחר המות? " והוא אומר לו: "אין גהינם - כולה משל!" - "יש אלהים?" אמר נבל בפיו: "אין אלהים!" רשעים גמורים. אין אלהים בלבם! וגם על מצות המילה גזרו גזרה. אסור לו לאדם ברוסיה למול את בנו, והמל - מל בהחבא, בחדרי חדרים. אבל אמריקה אינה כרוסיה. שם-שמים טבוע על מטבעה! על הדולר האמריקני כתוב: "באלהים אנחנו בוטחים"! פעם יצא מפי הדבר לפני קהל מאזינים, והם פקפקו: "לא יתכן! איפה זה כתוב?" מיד הוציא אחד השומעים שטר "ירוק" מכיסו והראה לכולם את הסיסמה בלשונה האנגלית: ``IN GOD WE TRUST'' - באלהים אנחנו בוטחים! "גוד" הוא התרגום האנגלי של שם א-לוהים. כך מובא בש"ך ביורה דעה (סימן קע"ט ס"ק י"א), וזו לשונו: "למחוק שם שנכתב בשם חול, כגון גא"ט בלשון אשכנז וכו'". (וגא"ט או גו"ט היינו ג-וד, ואין ביניהם אלא חילופי לשון, כמו קורטובה - קורדובה, קפוטקיא - קפודקיא. וכידוע שאותיות דטלנ"ת מתחלפות). הם בוטחים בהקב"ה, והוא משלם להם כפעלם. "טרף נתן ליראיו, יזכור לעולם בריתו". [ובזמן האחרון הדולר הולך ויורד, על שלשה פשעי אמריקה: על לחצה את עם ישראל להחזיר שטחים לערבים, על הגבלת זכויותינו בעיה"ק ירושלים, ועל העינוי האכזרי שמענים את הצדיק יונתן פולארד. ואכמ"ל].

ועוד זאת אנחנו רואים: הקיבוצים החילוניים הולכים ומידרדרים, הולכים ומידלדלים. ולמה? כי הם ראו ברוסיה את אמם. התנועה הקיבוצית, בהיוסדה, הלכה לאורו של סטאלין. שליטה האכזר ורודנה העריץ של רוסיה. "שמש העמים" הם קראו לו. והשמש הזאת האפלה, כבתה לנצח. היא לא תזרח עוד. וגם ההולכים לאורה הלכו והתמוטטו, הלכו והתפוררו. מול עינינו מתקיים הפסוק בישעיה (ב' ט'): וישח אדם וישפל איש מפני פחד ה' ומהדר גאונו.

אבל לא לזאת חכינו. חכינו להרבה יותר! הגאון מוילנא ניבא כבר לפני כ-200 שנה כי שנת תש"ן היא שנת גאולת ישראל. ואמנם סימנים נפלאים היו בה בשנה שעברה, שהעידו על כך, אבל הגאולה בעוה"ר עוד לא באה, באו בנים עד משבר וכח אין ללדה. היש לנו נס מגולה מזה שקרה בשנה החולפת בחג השבועות?! שמונה עשר מחבלים, על סירותיהם וכלי נשקם ומכשיריהם הקטלניים, נתפשו והובלו למאסרם מבלי שצלחה מזימתם! נס גדול היה שם! רבים ביום ההוא בילו לצערנו על שפת הים, ואילו היה אחד בלבד נפגע מידם, היו הללו חוגגים את נצחונם בקול תרועה גדולה. הנה ראינו עין בעין את הארת הפנים שהיתה לעם ישראל בשנה החולפת. אבל לדאבוננו הרב לא השכלנו להיטיב את מעשינו. מרובים היו בקרב מחנינו המחלוקות והויכוחים והחיכוכים, ועליהם ועל כולם שנאת חנם שפעפעה כארס של עכנאי בקרב רבים וטובים ביהדות הדתית והחרדית. הלוא זוהי אותה שנאת חנם שהחריבה את ביתנו - ועדיין לא פסקה מבינינו! הנה אנחנו מתפללים ומיחלים שייבנה בית המקדש, אשר נחרב בעוון זה של אבותינו. ועכשיו בוא וראה מה רעה פגיעתה של שנאת חנם. הנה מתגשמת משאת נפשנו. בית המקדש נבנה בירושלים, לשמחת לבנו. מיד באים אליו נציגי שלוש המפלגות החרדיות, ומתווכחים ביניהם. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. כל סיעה תאמר למשוח כהן גדול מתוכה. אלה יאמרו: כהן גדול לא יהיה אלא מן הליטאים. ואלה יאמרו: עליו להיות דוקא מן החסידים. ולא תנוח דעתם עד שיקבלו עליהם: נבנה שלושה מזבחות - מזבח לליטאים, מזבח לחסידים, מזבח לספרדים. ועל כל מזבח כהן גדול...על הדבר הזה אנחנו מתפללים: סלח לנו אבינו כי חטאנו. "סלח" ראשי תיבות: ספרדים, ליטאים, חסידים. זה החטא שלנו. שאנחנו עדיין מחולקים ומפולגים ומפוצלים לסיעות ולכתות ולתת-כתות. טרם למדנו להתאחד ולהתלכד כאיש אחד, בלב אחד, בדרך האמת.

אם שפר עלינו גורלנו ובקרבנו מצוי גדול בישראל - יש לנו להישמע לו. אבל במקום זאת שואלין ודורשין: גדול זה מי הוא? מה הוא? מה השקפותיו? מה דעותיו? - מה דעותיו?! מה טיבה של השאלה? הן תורה אחת ומשפט אחד לכולנו! הלוא מבאר מים חיים, דולים הפוסקים כולם את מימי תורתם ומשקים בהם את העם! אלא שדורנו זה דור של המצאות הוא, ו"השקפה" גם היא אחת מהמצאותיו. היא לא נודעה מעולם. השקפה היתה זהה למלה תורה, והתורה פנים רבות לה - זה עוסק בה בשמחה ובהתלהבות וזה הוגה בה בעיון, איש איש בדרכו, אבל מחלוקות ויריבויות ושנאת חנם על שום מה?! המעט לנו המכות האנושות אשר הוכינו מפני החטאים האלה?!

ועכשיו שחלפה לה שנת תש"'ן, וכלתה השנה וקללותיה, ולא זכינו לגאולה, למה לא נעמול בכל כחנו להיות ראויים לה השנה הזאת? מה נענה אם נשאל: למה לא הבאתם עד כה את ימות המשיח? למה אתם מבזבזים את שנותיכם לריק? כתוב במסכת סנהדרין (צ"ח ע"ב): "עתידין ישראל דאכלי שני משיח". מהו "דאכלי שני משיח"? - שהם מבזבזים את השנים הללו. משל לאדם שהוריש לו אביו מליוני שקלים, והוא הולך וקונה בהם סיגריות וגפרורים, יושב ומעשן, עד שהוא מכלה את הירושה כולה. לכסיל הזה דמינו - שנותינו התבזבזו על ידינו!

על כן באה אלינו השנה הזאת גזרה קשה - עצירת גשמים. כבר עברו כל הזמנים שנזכרו במשנה במסכת תענית - י"ז במרחשון עבר, ר"ח כסלו גם הוא חלף הלך לו, שלושה שבועות עברו מאז - והיורה מתמהמה. הכל שחון. הכל יבש. מלבד טפטופי גשם המטפטפים לפרקים. אולי להרגיע את רוחנו..."טפות הרגעה"...

לפנים היו חכמי ג'רבא גוזרים, בעת בצורת, תעניות שני וחמישי ושני - והציבור כולו היה מתענה! הנה שאלה שנשאלה בשו"ת שואל ונשאל (ח"א א"ח סי' י"ב) למורנו הגאון רבי כלפון משה הכהן זצ"ל: יום תענית, מן התעניות השניות והשלישיות שגוזרים על הגשמים, שחל סמוך ליום עשרה בטבת, למשל: יום שלישי עשרה בטבת ויום לפניו תענית גשמים. מה יעשה הצבור? יתענה יומיים רצופים? קשה תהיה הגזרה, ורוב הציבור לא יוכל לעמוד בה. והוא קובע הלכה: צום עשרה בטבת עולה גם לתענית-גשמים. מי שמע כזאת, מי ראה כאלה שאלות בימינו? לכל היותר פותחים את שערי ההיכל, ואומרים: "אל חי יפתח אוצרות שמים"...אמנם גדול כח התפלה - אבל אין די בה לבדה. יש לחזור בתשובה, להיטיב את מעשינו, לגמול חסד עם הבריות - וגם להתפלל.

בשבוע שעבר היתה בפי הצעה: ננהג כעצתו של מורנו הגאון רבי כלפון משה הכהן זצ"ל בספרו שואל ונשאל. - ביום שמוציאים ספר תורה נעשה שני דברים: הדבר הראשון - נקרא כולנו את מזמור פ"ג בתהלים, "אלהים אל דמי לך". מזמור זה הוא גם דבר בעתו. הלא העת הזאת עת של פורענות היא. עת צרה היא ליעקב. המצב הבטחוני בכל רע, והסכנות האורבות להולכי דרכים מטילות את מוראן על תושבי ארץ ישראל. לשעבר היה אדם מהלך מחוץ לתחומי יהודה ושומרון - והוא הולך לבטח. היה נוסע באוטובוס - ונסיעתו שְׁלֵוָה ובטוחה. עכשיו נעשו הדרכים כולם בחזקת סכנה. סכנת סכינאים המסכנים בדקירותיהם הולכי דרכים ונוסעי אוטובוסים - "ונגעה חרב עד הנפש" (ירמיה ד' י'). שוטר תמצא אצל כל פינה, וגדולה סכנה במקומות תורפה, כאותה נקודת תורפה שהיתה במצחו של גלית הפלישתי... ואנחנו מה עושים בימים טרופים אלה. אין אנחנו משנים דבר מסדרי חיינו! אנחנו מנחמים את עצמינו בתנחומים של הבל: האינתיפדה תדעך. תדעך?! איך תדעך? כבר שלוש שנים מהלכת מכת-חרב זו בינינו ולא מצאנו לה מרפא. אין מוצא ממנה. ואין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים. עלינו להתפלל! מנהג יפה זה ראיתי אצל יהודי עירק. אומרים גם הם ביום הוצאת ספר תורה את המזמור הזה: "אלהים! אל דמי לך, אל תחרש ואל תשקוט אל. כי הנה אויביך יהמיון, ומשנאיך נשאו ראש. על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך. אמרו, לכו ונכחידם מגוי..." כל מלה ומלה הולמת להפליא את אשר קורה לנו בדור הזה. דומה כאילו לא נכתב המזמור אלא אתמול. מלה במלה! אין מלה במזמור שעליה תוכל לומר: היא מתארת רק את קורות עברנו. אין לה מקום היום. הכל בדיוק - "ולא יזכר שם ישראל עוד", זוהי מחשבתם וזוהי מזימתם של אויבינו, שיהודי בארץ ישראל לא ילך בה בבטחון. צדו צעדינו מלכת ברחובותינו.

והדבר השני - תפילה על הגשמים. הלא היא תפילתו של רבי עקיבא ובמסכת תענית (כ"ה ע"ב) היא כתובה. עצירת גשמים היתה בימיו של רבי עקיבא. העמידו הציבור חזן את רבו - רבי אליעזר הגדול. ירד רבי אליעזר לפני התבה, עמד והתפלל, אמר עשרים וארבע ברכות - ולא נענה. לא נפתחו אוצרות שמים. אמרו: בוא נעמיד אחר במקומו. נעמיד את רבי עקיבא. והוא - בן גרים היה, אולי אביו היה גר. עמד רבי עקיבא להתפלל, ותפילתו תפילה קצרה: "אבינו מלכנו, אבינו אתה. אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו, רחם עלינו!" המלים יצאו מפיו - וארובות השמים נפתחו. גשם ירד על הארץ. גשם נדבות תניף אלהים. והציבור - המה ראו כן תמהו: היתכן?! היתכן שתלמיד יעלה על רבו?! הייאמן שתהיה תפילתו של התלמיד פותחת שערי שמים, שהיו נעולים בפני תפילתו של הרב?! הנהיה כדבר הזה?! יצאה בת-קול והכריזה: לא מפני שזה גדול על זה, אלא מפני שהתלמיד מעביר על מדותיו והרב אינו מעביר על מדותיו! קצת קפדנות יש בו ברב. הוא אינו מוותר לעולבים בו, ואינו סולח למי שחטא כנגדו. אבל מדתו של התלמיד אינה כן. נוהג היה מנהג של סלחנות לכל הפוגעים בו, ובמדתו - מדדו לו מן השמים. וכך הם גם מודדים לכל אדם. אם נגזרה חלילה גזרת-פורענות על ישראל, והציבור מעבירים לפני התיבה חזן המעביר על מדותיו - גם מן השמים מעבירים את רוע הגזרה! ובכן כך היתה תפילתו של רבי עקיבא: "אבינו מלכנו, אבינו אתה וכו'". ואת התפילה הזאת נאמר גם אנחנו, כנהוג בעשרת ימי תשובה. לפני החזרת ספר תורה להיכל נאמר אותה. אבל, במקום "כתבנו" בספר חיים טובים, שאנחנו אומרים בעשרת ימי תשובה, נבקש: "זכרנו", כי הלא עבר זמנה של הכתיבה.

ועוד תקנה תיקן מורנו הגאון רבי כלפון. בימי מלחמת העולם השניה הוא תקן אותה, ואולי יש מביניכם מי שזוכר אותה. יש לומר בין ישתבח ליוצר "שיר המעלות ממעמקים" וכו', כשם שאנחנו אומרים בעשרת ימי תשובה. אלא שהדבר למעשה צריך עיון קצת, כי אבא ז"ל אמר: זו אין בידנו. להוסיף תוספת באמצע תפילה, בין ישתבח ליוצר, אין בסמכותנו. הרב תקן בשעתו - אנחנו לא נוכל לעשות כמעשהו. [וגם הרה"ג ר' מרדכי אמייס הכהן ז"ל בזמנו היה מפקפק בתקנה זו ע"פ הקבלה]. מובא בראשונים: "השח בין ישתבח ליוצר - עברה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה". אם היתה השעה שעת מלחמה, וחייל מן המערכה היה פונה אל מפקד הצבא - לא, לא למפקד אשר בדורנו, הסיפור הוא מימי אבותינו! - ואומר לו: אדוני המפקד, מעשה של טעות עשיתי אתמול. ברכתי ברכת ישתבח, ובאין מנין יצאתי החוצה, וקראתי לאיש הנקרא בדרכי: בוא אדוני, תשלים את המנין! ושוחחתי עוד שיחה שלא לצורך - היה המפקד אומר לו מיד: לך שוב הביתה! המלחמה עבורך היא סכנה! דברת בין ישתבח ליוצר ועברה היא בידך. לכן, לא נאמר "שיר המעלות ממעמקים" באמצע התפילה. נאמר רק את השנים - אחד לבטחון עם ישראל, ואחד לכלכלתו ורווחתו.

ועל גמילות חסדים - זהו העמוד השלישי. כל איש ואיש - מחובתו לגמול חסד עם זולתו, להרבות בעזרה לנזקקים ולתמוך ביד נחשלים. אבל ראשית דבר: לבער מתוכנו את הנגע הרע של שנאת חינם ולהחליפה באהבת הבריות! הלא זו רעה חולה. הנה אתה מוצא את העיתונאים בימינו. מחפשים תמיד את "השעיר לעזאזל", וְשִׁלַּח ביד "איש עיתי" (עיתונאי) המדברה! כל אומנותם - מציאת מומים בבני אדם! על חרב ביקורתם יחיו. ימצאו אדם שנכשל - מיד הם יורדים לחייו. פתאום הכל מותר: לשון הרע מותרת, והרכילות מותרת, ומלשינות, והלבנת פנים, ורמיסת האדם...והכל - בשם "חופש הכתיבה והבטוי" ו"זכות הציבור לדעת"! נתרחק מדרך רשעים זו ונשמר ממנה. לא נלך אלא בדרך טובים. נתחזק בגמילות חסדים. הנה אתה נוהג ברכבך, ובצד הדרך הולך רגל, עצור לו. - כמובן, אם מֻכָּר לך ההלך, פן תעלה אל רכבך מחבל רח"ל. שאל את האיש: לאן כבודו הולך? - למקום פלוני. - בוא, סע אתי! ומה רבה מעלתה של מצוה זו שהיא מלווה אותך כל הדרך, ובזכותה אתה מוגן גם כן מכל תאונת דרכים, ונמצא: נסיעתך נסיעה בטוחה, ודרכך דרך צלחה. זוהי מצותינו! עולם חסד יבנה! החסד דרוש לנו כאויר לנשימה, ובדרך הזאת נלך תמיד!

לעוד מאמרים של
למאמר הבא >
< למאמר הקודם

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0