162

מרן רבי שאול כהן זצ"ל - חלק ב’

הרב עובדיה חן | גדולי ישראל

כאשר פגש פעם רבי ישועה ברבי שאול רבה של ג'רבא, פנה אליו ואמר לו: "שים לב ופקח עין על לימוד התלמידים בג'רבא, גם אנו בתונס עוד עתידים להזדקק לכם!" התפלא רבי שאול על הבקשה החתומה... לקריאת חלק א'  

print
אא


מחילה תמורת מחילה
ידידות עזה שררה בין רבי שאול לבין גאון עוזנו רבי ישועה בסיס זצ"ל. רבי ישועה רחש לו הערכה רבה, הן בשל אישיותו, והן בשל החיבורים החשובים שכתב, המעידים על עומק ידיעתו וחכמתו. כה רב היה ערכו בעיניו, עד שהיה מכנהו "שאול בחיר ה'". ולא עוד, אלא שרק בפניו ובפני ראש החברא קדישא, נהג רבי ישועה לעמוד. כיון שהכל היו תלמידיו, לא נהג לעמוד מפני כבודו של אף אדם, אלא רק להם שהכיר בגדולתם הרַבה.

פעם, תבע אדם אחד מרבי שאול סכום כסף נכבד שלקח ממנו בתור הלואה, ועבר מועד פרעונו. באותה עת נקלע רבי שאול שלא באשמתו לחובות עצומים, ולא היה באפשרותו לשלם את החוב. המלווה, שטרם הכיר בגדולתו של רבי שאול, הקניטו וביזהו ברבים, ואף מיהר להגיש קובלנא נגדו בבית הדין בתוניס, שבראשו עמד רבי ישועה בסיס.

נסע רבי שאול לתוניס והתייצב לדין בפני רבי ישועה. והנה עם כניסתו לבית הדין, התרומם רבי ישועה וקם על רגליו, כשהוא חולק לו כבוד רב. המלווה שהיה נוכח במקום, הבין כי מדובר בצדיק גדול ומיהר לחזור בו מתלונתו, תוך שהוא מתנצל שלא הכיר כלל בגדולתו של רבי שאול. הוא התחרט על שהכלימו וביזהו ברבים, וביקש את סליחתו ומחילתו.

שמע כך רבי ישועה, פנה למלווה ואמר: "כשם שאתה מבקש מרבי שאול כי ימחל לך, כך מחל לו אף אתה על החוב שהוא חייב לך, לפי שמצוי הוא בקשיים כספיים גדולים, ואין בידו להשיב את החוב".

נענה האיש לדברי רבי ישועה, וכך מחלו שניהם זה לזה...

עינים צופות למרחוק
בזמן רבי שאול, מרכזה הרוחני של יהדות תוניסיה, היה בעיר הבירה תוניס, ולשם הפנו דייני תוניסיה את שאלותיהם וספיקותיהם בהלכה. עם כיבושה של תונס על ידי הצרפתים, השתנה מצב זה, ותרבות צרפת החלה לפרוץ ולחבל בכרם בית ישראל. מאז, הפך האי ג'רבא למרכז התורה של תונס.

הגאון רבי ישועה בסיס זצ"ל שהיה באותה עת רבה של תוניס, צפה וחזה בעיני רוחו את השפעתה השלילית של תרבות צרפת על חיי הדת של יהודי תוניסיה. עיניו חזו למרחוק את ירידתו של המרכז הרוחני בתוניס הבירה ומנגד את עלייתה הרוחנית של קהילת היהודים באי ג'רבא. ברור היה לו, כי עקשנותם של בני ג'רבא ודבקותם במורשת אבות, לא תאפשר כל חדירה של רוחות זרות לקהילות היהודים באי זה.

מסופר, כי כאשר פגש פעם רבי ישועה ברבי שאול רבה של ג'רבא, פנה אליו ואמר לו: "שים לב ופקח עין על לימוד התלמידים בג'רבא, גם אנו בתונס עוד עתידים להזדקק לכם!" התפלא רבי שאול על הבקשה החתומה, שכן באותו זמן נחשבה תוניס למטרופולין של תורה, עיר גדולה לאלוקים, המלאה חכמים וסופרים, הרבה יותר מאשר בג'רבא. תמה על הדברים, אך שמרם בלבו.

ואכן, לאחר שנים, התגלה עד כמה צדק רבי ישועה, וכיצד חזו עיניו למרחוק. חששותיו התאמתו עם חדירת תרבות צרפת הקלוקלת - תרבות שגרמה להתדרדרות רוחנית חדה בקרב יהודי תוניסיה. לדאבון לב, רבים מיהודי תונס התבוללו וסטו מן הדרך, כתוצאה מהארס שהטילו מוסדות האליאנס הידועים לשמצה. ואילו ג'רבא שביצרה את חומותיה מפני הרוחות הזרות, נותרה שמורה בגחלתה והאירה לדורות הבאים. וכפי שרמז רבי ישועה בדבריו, כמעט שלא היתה עיר בתוניסיה שהרב המכהן בה לא היה מיוצאי ג'רבא.

השתא הכא עבדי
בזמנו של רבי שאול, היתה העבדות נפוצה ברחבי תוניסיה. ציידי נפשות היו יוצאים למחוזות השחורים, חוטפים גברים ונשים, נערים ונערות, מביאים אותם אל שוק העבדים ומוכרים אותם כבהמות.

יום אחד, התהלך רבי שאול בשוק הצורפים בג'רבא, ולאזנו הגיע קול כרוז קורא בצו המלך: "הקשיבו הקשיבו! בפקודת הוד מעלת המלך ירום הודו, כל מי שברשותו עבד או שפחה, ישלחם לחפשי חנם! מי שיעסוק בסחר העבדים, יתעמר בם או ישתעבד בם, ענוש יענש בעונש רע ומר!"

עצר הרב לשמע קול הכרוז, ופנה אל הסובבים אותו ושאל "מה יום מיומיים?" נענו ואמרו בקורת רוח "האומות הנאורות החליטו לבטל את משטר העבדות, רוח החופש נושבת בעולם!" טרם סיימו את דבריהם, החווירו פני הרב, והוא פרץ בפתאומיות בבכי סוער. כשהוא מתייפח מרות שב לביתו, בוכה ומבכה כאיש אשר מתו מוטל לפניו. בידו האחת אחז בראשו, ובשניה קרע את בגדיו, ויזעק זעקה גדולה ומרה, נואק וגונח ממעמקי לבו.

נחרדו הכל ונהרו אל ביתו לדעת מה זה ועל מה זה, האם לרב יש בביתו עבד או שפחה שצר לו לשחררם?! אם כך, מדוע מצטער הוא כל כך, עד כדי בכיה?! אך כראותם את גודל יגונו ועוצם חרדתו, לא הרהיבו עוז בנפשם לפנות אליו בדברים. פנו איש אל רעהו ותמהו בלחש: על מה ולמה החרדה הזאת?!

כאשר ראם הרב מתלחשים ותמהים, גבר יגונו והתעצם בכיו, התייפח וקרא: "מה לכם תמהים? כלום לא ראיתם את הכרוז העובר, האם לא שמעתם את דבריו?" גדלה פליאתם ואמרו בתמיהה "ראינו ושמענו, אך מה לו ולרב, הן אין לו עבד ואמה?!".

כשמוע הרב את תמיהתם, זעק במר ליבו זעקה גדולה ומרה: "שמעוני אחי! מי הם העבדים והשפחות? כושים מבני חם, מבני בניו של כנען שנתקלל להיות עבד עבדים לאחיו! מזה ארבעת אלפים שנה רבצה עליהם קללת העבדות, והנה פקדם ה' לטובה והעיר את לב הממלכות לאסור את התעמרותם, ולשלחם לחפשי. ואיך לא אזעק ואתאבל בראותי את אומתנו הנבחרת, ישראל שהם בני מלכים, צאצאי האבות הקדושים, שתחת היותם גבירי תבל - נתונים הם לבוז ולקלס, להשפלה ולמרמס, לשעבוד ולעבדות זה אלפיים שנה!" דבריו היוצאים מן הלב פלחו את לבבות השומעים, ועיניהם זלגו דמעות רותחות.

המשיך הרב וייסרם בדבריו: "אבל אשמים אנחנו, כל זאת - מידינו בא לנו! לא נפלנו בשבי סוחרי עבדים, אלא מכרנו את עצמנו במו ידינו - 'מי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים - הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך!' הבה נשוב אל ה' בתשובה, וידו לא תקצר מפדותנו כאשר גאלנו ממצרים, מבית עבדים!" כך דיבר ברגש עז, כשעיניו לחות מדמעות, עד אשר תש כוחו והדיבור קשה היה עליו, ישב לנוח מעט, והקהל שב בלאט על עקבותיו.

לשנה הבאה בני חורין
ישב הרב בלא כח והתנמנם מתוך בכיו. אחרוני היוצאים, בקשו מאשתו כי תפקח עליו עין, פן יתעלף חלילה מרוב חולשתו והתרגשותו. ראתה הרבנית כיצד נאנח הוא מתוך שנתו, ודמעותיו זולגות. לפתע הבחינה כי נהרו פניו, חיוך מאיר ריחף על שפתיו, נשימתו הסוערת נעשתה סדורה, ואז התנער משנתו בשמחה רבה.

תמהה הרבנית: "נרדמת מתוך יגון ואנחה, וקמת שמח וטוב לב?!" השיבה רבי שאול: "בשנתי באו ממרום לנחמני, כי קרב קצנו וישועתנו, ובעוד זמן לא רב, ישיב ה' את שיבת ציון, ושבו בנים לגבולם". "האם נזכה לראות זאת בעינינו?" שאלה הרבנית. ורבי שאול השיב בשלילה. שאלה שוב: "ובננו יחידנו, משה (הוא הגאון רבי משה הכהן זצ"ל), היגיע לזמן ההוא?". "גם הוא לא" השיב. "וּנְכָדֵינוּ?" הוסיפה לברר. "גם הם לא. אך דומני, כי בימי הנינים שלנו (דור רביעי) תיוושע יהודה, וישראל יעשה חיל!" נענה רבי שאול. מי יתן ויתגשם חזונו במהרה בימינו אמן!

מדוע לא נכנס הרב לחתונת נכדו? עוד מעשה כיוצא בו: פעם הגיע רבי שאול לחתונת נכדו, ומשהתקרב לאולם, קלטה אזנו קול תופים ונגינה. נרתע הרב ושב על עקבותיו. "מדוע נסוג הרב אחור?" תמהו מלויו "הלא כל הקהל בחתונה מצפים לבואו?". "איני מסוגל!" השיב בצער "עשן שריפת בית המקדש לא נמוג עדיין, בית תפארתנו חרב לעיננו, ואיככה אוכל לשמוח לקול מצהלות?!".

מששמעו כך בני קהילתו - קהילת הדיג'ת, החליטו פה אחד ותקנו כי עד בוא הגואל, לא ישמע עוד כלי נגינה אפילו בשמחות, מלבד תוף. ועד היום הזה, שומרים בני הרובע הקטן (הדיג'ת) על תקנה זו, ובחתונות מנגנים עם תוף בלבד!

אינו יוצא מידי פשוטו
בקי גדול היה רבי שאול בכל חדרי התורה הן בנגלה והן בנסתר. חיבב ביותר את דרך הפשט, ובכל ספריו היקרים חתר תמיד אחר הפשט הפשוט. במיוחד יצא שמו לתהילה בחכמת הדקדוק, הודות לספרו המפורסם "לחם הביכורים" על כללי הדקדוק, עליו מסתמכים בכל הנוגע לדקדוק לשון הקדש.

עשרה ספרים יקרי ערך, חיבר רבי שאול, והם: א. "לחם הביכורים" - כללי הדקדוק והערות בתנ"ך ובנוסח התפלה. ב. "קרני רמים" - על פירוש רש"י והרא"ם על התורה. ג. "נתיב מצוותיך" - פירוש נפלא על האזהרות של רבי יצחק בן ראובן, ורבי שלמה אבן גבירול (בו הראה איך חסרים עשרות מצוות שלא נמנו על ידי מחברי האזהרות הנ"ל, והוא הוסיפם בחכמתו). ד. "שפתי דעת" - פירוש נפלא על הסליחות המיוחדות שנהגו לקרוא בחודש אלול בג'רבא ובטריפולי. ה. "בגדי כהונה". ו. "נכח השלחן" - ביאור על השלחן ערוך ועוד. ז. "ערבי פסחים" - פירושים על הגדה של פסח. ח. "יד שאול" - פירוש על התורה בדרך דרש. ט. "בינה לעתים" - על חכמת העיבור. יו"ד. "שי למורא" - פירוש על תפלות הימים הנוראים.

וימת שאול
ימים קשים הגיעו לרבי שאול בערוב ימיו. לעת זקנתו קפץ עליו רוגזו של שר העניות, ונוספו עליו חולאים רבים. אך למרות כל זאת, קיבל הכל באהבה, והמשיך לשקוד על תלמודו, כאשר היתה באמנה איתו.

ביום שלישי ו' לחודש זיו הוא חודש אייר בשנת התר"ח, השיב את נשמתו הטהורה לבוראו, והוא כבן שבעים ושש שנים, וגנזו עמו בקברו מספר ספרי תורה שבלו. מקום קבורתו סמוך ונראה לרבו הגאון רבי צמח הכהן זצ"ל. אכן, בחייהם ובמותם לא נפרדו!

על רבי שאול מסופר כי בגליונות ספריו היה רושם את התפלה: יהי רצון שיקוים בי מקרא שכתוב (ישעיה נט, כא) "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם". ואכן, תפלתו עשתה פירות ופירי פירות, וזכה להעמיד זרע ברך ה', דורות דורות של רבנים ומרביצי תורה עד ימינו אנו.

לסיום, להלן מכתב שכתבו ראשי העדה בתונס נגד אלה שהצרו את צעדיו של רבנו שאול הכהן זצוק"ל:
אל ראשי עם קודש וזקניו וחכמיו ויחידי סגולה כי כל העדה כולם קדושים אשר בקהל קודש הדיג'ת אשר בעיר ג'רבה יע"א ה' עליהם יחיו [יחיו] דגן ויפרחו כגפן יציצו ויפרחו ישישו וישמחו. כן יהי רצון אמן נצח סלה ועד. מינן בית דין דחתימי לתתא מסגינן בשלמא על ישראל ועל רבנן.

אותותינו אלה יביעו ידברו על לא טובה השמועה אשר באוזנינו שמענו תצלנה אזנים כי יש במחנה קדשכם אנשים מסיתים ומדיחים וידיחו את יושבי עירם ורבן דקרו בלשון מדברת גדולות על צדיק עתק בגאוה ובוז, והוא החכם השלם הדיין המצויין הרב הכולל בישראל להלל כמוה"ר רבי שאול הכהן הי"ו, אשר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה דארעא, וכל ימיו מתעסק בקדשים רב ומנהיג ומורה צדק ומשגיח בצאן קדשים אנשי הדיג'ת הי"ו באין כסף ואין מחיר זה קרוב לכ"ד שנים, ומסר את נפשו לתמוך ולהחזיק את הקהל קדוש הנז' בכל צרתם ל'ו צר. והן בעוון זה קרוב לשלש שנים כי הזמן בוגד רבו מצערות צערו של אותו צדיק ובעלי חובות דוחקים, קמו אנשי אמת אנשי צדק מהקהל קדוש הדיג'ת וחייבו עצמם בחיוב גמור לפרוע לו פרס קבוע לשנה מדי שנה בשנה כמו שכתוב וחתום מכל זקני העם ויחידי סגולה דהקהל קדוש הנז'. וזאת ועוד אחרת נתחייבו לו שבעה טובי העיר הנהו ואביזרייהו הי"ו לשלם הסך הקצוב בכל שנה כל ימי חיי הרש"ך הנז'.

ויהי היום קול דברים שמענו דיצאו אנשים אשר נקבו בשמות (ש"ב) [ש"כ] ובנו, מ"ב ובנו, ב"ב ובנו, ורצו לעקור ולנתוץ יסוד העיר ויסוד הקהל קדוש הנז', וידיחו את יושבי העיר הנז', ומרעה אל רעה יצאו, ועבירה גוררת עבירה, שאלו הפריצים מרננים אחר גזבר בית הכנסת ויחידי סגולה שלוקחים מכיס בית הכנסת ונותנים להרש"ך הנז', באופן דרצו לפרוץ ולעקור גדרן של הראשונים.

אשר על כן אנן בית דין דחתימי לתתא מודעננא [צ"ל מודעיננא, ופירושו מודיעין אנחנא. נאמ"ן ס"ט]. לכון אתם עם קודש כי מהרש"ך הוא השליט על הארץ ומבלעדיו לא ירים איש את ידו, זהו מדת הדין, אי בעית אימא קרא אי בעית אימא סברא. והאיש אשר ימרה את פיו וידבר איזה דיבור קל שיוצא ממנו איזה חסרון כבוד להרש"ך הנז', מלבד דְּיָדוֹ רמה לעשות בו משפט כתוב על פי התורה, אף גם זאת אנן בדידן מעתה ומעכשיו מגלים דעתינו כל מה שיעשה הרש"ך הנז' לכבודו, כאילו עשינו אנן הדבר ההוא. ואם יוודע לנו שם האיש, אנחנו נחלץ חושי'ם ונצא לקראתו בקולות וברקים, ובחרמים ונידויים ושמתות ובכל מיני לטותא דרבנן דלית בהו אסוותא, ונרדוף אותו עד החרמה. ומובטחנו בכם שאתם עם קודש לה' שכה תעשון וכה תוסיפון להחזיק ביד מהרש"ך בעשר ידות ולא תאבו ולא תשמעו לקול מסית ומדיח ותבטלו את כל המעוררין, כי אנן בדידן לא עמדנו וחקרנו על הענין לעשות דין ומשפט באותן המעוררים ביד הרש"ך, ואתם תעמדו על רזא דנא במעמד הרש"ך, ואם שבו האנשים הנז' מדרכם הרעה תעמדו אתם עם [מלשון הכתוב באיוב אמנם כי אתם עם] ותפייסו את הרש"ך הנז' למחול להם, ושלום על ישראל. ואם הקשו ערפם ועדיין במרדם הם עומדים, הדבר מסור ביד הרש"ך לעשות בהם משפט כתוב.

עוד יש ידיעה כי מהרש"ך אמר, בהיותו בדוחק לקח איזה סך בהלואה מכיס בית-הכנסת על ידי הגזברים והוא סך אלף וחמש מאות גרושוש, ולעת עתה שמע קול רינון על רזא דנא. אשר על כן מודענא לכון כי הוא אמר כי בע"ה כשיפרע החובות שעליו ינכה מהסך הנז' סך קצוב מדי שנה בשנה מהפרס הקצוב לו. ובודאי שכדבריו כן הוא וככה תעשון. ולא זו אף זו, אלא אם ח"ו מטה ידו, תחזיקו בידו בתורת הלואה או מגזברי בית-הכנסת או מכספכם דזה מצות עשה, וזהו סימן לישראל גומלי חסד בני גומלי חסד. זו ואין צריך לומר זו שלא יוכל איש לפחות לו מן הקצבה דכל שנה, דודאי אין כח ויכולת ביד שום אדם לנכות לו אפילו שוה פרוטה. והמוסיף, ה' יוסיף לו חיים טובים ועושר וכבוד.

הלא כה דברי החותמים בפה מתא תונס יע"א  בסדר "כי ה' דבר טוב על ישראל" משנת התקצ"ט ליצירה והכל שלום.

ע"ה יאודה הכהן טנוג'י ס"ט
הצעיר ישועה בסיס ס"ט
הצעיר שמואל צפג' ס"ט
ע"ה נתן בורג'ל סלט"א
ע"ה יצחק חיים אשכנזי ס"ט
הצעיר מרדכי גג' ס"ט
ע"ה מרדכי נג'אר ס"ט
הצעיר משה ברדע סלט"א

לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
למאמר הבא >
< למאמר הקודם

הרב עובדיה חן

2
10
168

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0