156

זכרון להולכים | הגאון רבי נסים הכהן זצ"ל

מרן ראש הישיבה | גדולי ישראל

מרן ראש הישיבה: "המלים היו ממש יוקדות בלבי. אינני יודע אם מישהו אחר כתב עליו בסגנון הזה, כי מאד הערכתי את הדמות הזאת..."

print
אא

הגאון החסיד רבי נסים הכהן זצ"ל היה אדם גדול, בעל מדות טובות, בעל ענוה ויראת שמים. גם התמונה שלו רואים בה "חכמת אדם תאיר פניו", המבט שלו מיוחד במינו. אני זוכר שבת אחת לפני חג השבועות התשל"ג, הלכתי לעשות מגבית בשבת הנקראת "שבת כלה". הייתי בליל שבת בנתיבות אצל הרב צבאן זצ"ל, והייתי צריך להיות למחרת במושב בית-הגדי ובשרשרת. הרב צבאן אמר לי: תעשה עירובי תחומין שתוכל ללכת מחר מנתיבות לשרשרת. עשיתי עירוב עם ברכה. אינני יודע אם זה נכון לעשות עם ברכה, אבל כך הבנתי מדבריו. שמתי בקבוק חומץ באמצע הדרך מנתיבות לשרשרת תחת אילן, ואמרתי "כאן תהא שביתתי". למחרת ביום שבת בבוקר בשחרית הלכתי למושב בית הגדי, אמרתי כמה מלים ולא רצו לתרום. אמרתי להם טוב, אל תתרמו פרוטה, אני רק אספר לכם על הישיבה. לבסוף החליטו ברוב טובם לתרום 2000 לירות. הלכתי בצהרים להרב נסים ע"ה אמר לי אתה תגיד דרשה בשבת, דרשת שבת כלה. ספרתי להם סיפור יפה על אותו שליחא דרחמנא שהיה שמו ר' גד, אמרו שיש גביר אחד באמריקה שנותן בעין יפה, אבל נמצא בבנין גבוה של שלשים קומות, ואז לא היו מעליות. עלה המסכן עד שהגיע לקומה שלשים מתנשף, והנה הגביר שואל אותו: איך קוראים לכבודו? אמר לו: גד. נתן לו צ'יק 7 דולר. תמה ואמר רק שבעה דולר?! אמר לו זה סוד, כך אני נותן, כך יש לי הסכם. אחרי כמה הפצרות אמר לו שמע! שמך גד, גימ"ל ודל"ת, שלש ועוד ארבע - שבע, שבעה דולר, אם היה שמך משה היית מקבל 345. שמר הדבר בלבו, וכעבור שנתיים חזר, אבל הכין לו את השם הכי גדול בתנ"ך: "ארתחששתא" (מלך פרס, מובא בספר עזרא). כשהגיע אליו אמר לו: איך קוראים לאדוני? אמר לו: ארתחששתא. אמר לו: מאיפה השם הזה? אמר לו: אני פרסי, יש היום יהודים עד היום שנקראים כורש, מכבדים את כורש, גם ארתחששתא היה בן אדם טוב. איך כותבים את זה? כתב לו. לקח מחשב התחיל לחשב יצא לו 1610, ונתן לו צ'יק 1610 דולר. טרם יצא, קרא לו ואמר: לא זה אתה שהיית פעם לפני שנתיים ואמרת לי שהשם שלך גד?! אמר לו: כן, זה אני. אז איך פתאום שמך ארתחששתא? אמר לו: משה רבינו בירך אותי "ברוך מרחיב גד", גד מתרחב, הייתי "גד" שבעה דולר, עכשיו שמי מתרחב "ארתחששתא" 1610. אז אמרתי להם: רבותי, אתם נמצאים במושב "שרשרת", שי"ן רי"ש שי"ן רי"ש תי"ו, הרבה כסף, אז תתנו. במוצאי שבת בא אלי הרב ע"ה אמר לי: זה צ'יק של הקהילה 3000 לירות טבין ותקילין, וצ'יק שלי לישיבה 200 לירות, חזרתי במוצאי שבת לישיבה עם 5200 לירות, 104 משכורות שלי, הייתי מקבל בזמנו מהישיבה 50 לירות. ואז איך ידעתי את הענוה שלו, ביום שבת אמר לי: בשביעי של פסח שאל אותי מישהו, בתפלה להוצאת ספר תורה כתוב: המאור הגדול ע"ק, מה זה ע"ק? אמרתי לו: כבודו לא יודע מה זה ע"ק?! (הרי הוא למד אצל מרן ר' רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל שהיה מקובל גדול). השיב לי בתמימות: לא יודע. אמרתי לו: עתיקא קדישא. אמר לי: אה, זה ענין של קבלה, לא נורא. הרב היה עניו בתכלית, אדם אחר לא היה שואל לקטנים ממנו.

נתתי דרשות רבות בשנים הראשונות לעלותי ארצה (בשלשים וחמשה יישובים תוך פחות משלש שנים), ורובם לאסוף כספים לישיבה, מדלג על ההרים מקב'ץ על הגבאו'ת. פעם נתתי דרשה בבית הכנסת של התוניסאים של הרב שמואל עידאן. והעיר אז הרב המנוח זצ"ל: "תנו לו ללמוד, תפסיקו לטלטל אותו". וכך היה עד שנפלתי בעוה"ר ביום ח' שבט התשל"ד. פעם נתתי דרשות כדי להביא כסף, פעם בשביל אזכרות, ופעם בשביל בחירות, וכלם חנם אין כסף. אני זוכר פעם נתתי דרשה ברמלה לקראת פרשת זכור (התשל"ג) ונתנו לי 61 לירות, אני זוכר אותם עד היום הזה, זה חידוש שמישהו שילם כסף, 61 לירות כמנין "מאזוז", זה עוד סימן יפה.

כשחלה הרב המנוח בשיתוק בימיו האחרונים, נכנסו אליו רבי כצ'יר צבאן וחבריו זצ"ל (כולם הלכו למנוחות), לבקר אותו בבית חולים, ורמז להם: עוד מעט יש "תקופה" (שאין שותים מים בשעת התקופה, וזה מנהג עתיק מימי הגאונים והובא בש"ע יורה דעה סימן קט"ז ס"ה בהגה). אינני יודע איך רמז להם, אולי הראה להם בספר, אולי כתב, "עוד מעט יש תקופה", להגיד לבני הקהלה שלו שיזכרו. הרב נפטר בט"ו בתמוז תשל"ד בליל ששי. בדקתי ומצאתי שהתקופה אז חלה ביום שני ח"י בתמוז בשעה 7.30 בבוקר, על פי מנהג ג'רבא אין שותים מים שעה וחצי לפני כן ושעה וחצי לאחר מכן, בשעות של הבוקר ממש שהילדים הולכים לבית הספר, שלא ישתו, זה לא פשוט משש עד תשע שלא ישתו מים, שיתנו להם מיצים או קפה, מים רתוחים. הוא דאג לפני פטירתו על הדבר הזה, הוא היה משותק לא יכול לדבר מלה, ובכל זאת דאג.

אני הייתי שוכב ב"בית לוינשטיין" ברעננה, כשהודיעו לי על פטירתו. בהתחלה לא רצו להודיע לי, כי היה לי קרבת דעת אתו, אבל שמעתי, והודיעו לי שבוע אחרי שנפטר. כתבתי את הקינה מכל הלב: רֶשֶׁף בְּלִבִּי, הָהּ! כְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת / אוֹיָה קְהָלִי! אָמְרָה שַׁרְשֶׁרֶת . הקינה עשויה במשקל של יתדות ותנועות, אבל מלה אחת נדחקתי בה, במקום לכתוב "בפה פעור", כתבתי "בפה פוערת", אבל אין לי ברירה, כי נלחצתי מפני החרוז. הפכתי את "הפה" מזכר לנקבה, ובמקום פעור אמרתי פוערת, וכתבתי הגהה בצד שמצינו ש"פה" משמש בלשון נקבה, וההגהה נמשכה והתארכה והבאתי עשרים מקורות. אבל המלים היו ממש יוקדות בלבי. אינני יודע אם מישהו אחר כתב עליו בסגנון הזה, כי מאד הערכתי את הדמות הזאת. וזאת הקינה:


משקל: שתי תנועות ויתד, שתי תנועות ויתד, ושלש תנועות, בדלת וסוגר.

רֶשֶׁף בְּלִבִּי, הָהּ! כְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת / אוֹיָה קְהָלִי! אָמְרָה שַׁרְשֶׁרֶת
בָּרַח צְבִי דּוֹדִי וְזִיו הוֹדִי, וְגַם / תּוֹרָה וְחָכְמָה בַּעֲדִי נֶעְדֶּרֶת
יַקִּיר אֲשֶׁר נִשְׁבָּה בְּיַד-מָוֶת, וְעַל / זֹאת תֶּהֱמֶה נַפְשִׁי כְיַם-כִּנֶּרֶת

נִסִּים קְרָאוּהוּ לְנֵס מוֹפֵת, וְצִיץ / כֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ לַעֲנַק תִּפְאֶרֶת
סוֹמֵךְ יְדֵי כוֹשְׁלִים וְלִישִׁיבוֹת, וְרָץ / תָּמִיד לְכָל מִצְוָה בְּרֹאשׁ כּוֹתֶרֶת
יָשַׁב בְּעַנְוַת-חֵן וְהוֹרָה דָת לְעָם / צָמְאוּ לְמַלְקוֹשׁוֹ בְּפֶה פוֹעֶרֶת
מַרְבִּיץ בְּתוֹרַת יָהּ לְתַלְמִידִים אֲשֶׁר / נַפְשָׁם בְּנַפְשׁוֹ מַה-מְּאֹד נִקְשֶׁרֶת

כָּבָה מְאוֹר עֵדָה בְּט"וּ תַמּוּז בְּלֵיל / חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת בְּלֵיל עוֹפֶרֶת
הָרַב, אֲשֶׁר הָיָה עֲדִין-נֶפֶשׁ, אֲצִיל- / מִדּוֹת, כְּלִיל-נֹעַם, וּמָה אוֹמֶרֶת?
נַפְשָׁךְ בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים תֶּחֱסֶה / נַפְשִׁי לְזִכְרֶךָ כְּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת!

ג' מנחם אב תשל"ד
בית לוינשטיין, רעננה
נאמ"ן ס"ט.


כשיצאתי מבית-החולים בתשרי תשל"ה, הרב צבאן אמר לי: יש כתבי-יד של הרב, תערוך אותם, ואני לא יצאתי בריא, יצאתי חצי בן אדם, ואפילו הכי הייתי מעריך את הרב ולקחתי כתבי-יד שלו לעריכה והגהה. הרב צבאן אמר לי שרוצים להוציא את הספר שלו במלאת שנה לפטירתו כמנהג ג'רבא, כדי שבאזכרת השנה כל אחד יקח ספר "כסגולה", כתמונה סתם. בינינו אין מי שלומד, מעטים הלומדים. ואני לא רציתי לעשות כך, עבדתי עליו, עמלתי עליו, טרחתי עליו. הגיע חדש תמוז תשל"ה, הרב צבאן האיץ בי ואמר לי: תשאיר תשאיר, לא גמרת לא נורא. אמרתי לו: אין דבר כזה, היֹה לא תהיה, אני לא משאיר, אחר כך מי יוציא את השאר, נזרוק את זה?! אין דבר, חַכּוּ, המנהג החפוז הזה פסול בעיני, נדיבים נדיבים, מנוחות מנוחות, הבל הבלים אמר קהלת, על מי "מנוחות" ינהלני. היה פעם ספר אחד שהופיע כשלשה חדשים אחר פטירת המחבר, כולו מלא שגיאות, חושך ואפלה, לא תשבע עין מלהשתגע, אפילו שמות הנדיבים כתובים נורא ואיום, שמות כפולים ומעורבבים, חסר יתיר וחליף. המוציא לאור כתב שם: "עשינו את הספר במהירות הבזק". מי שמוציא ספר במהירות הבזק ראוי להשליכו מיד לגניזה. יש פתגם: "המשאיר את ספרו בכתב-יד עוד שנה, מאריך את ימי חייו של הספר עוד מאה שנה". בימינו ממלאים את העולם בספרים עד התקרה, תשעים אחוז מהם לא שוים פרוטה. מורי ורבי הגאון ר' יצחק בוחניק זצ"ל (מח"ס ויאמר יצחק) כשלמדנו אצלו חומש ברש"י פרשת וארא חבל על דאבדין ולא משתכחין, אמר: "יש גם כאלו שאומרים עליהם, חבל על דמשתכחין ולא אבדין", העיקר להוציא ספר. היום רוב הספרים גנובים מתוך מחשבים: וכן כתב, וכן כתב, וכן אמר, וכן חלם וכן פתר, הכל דברים בטלים, מה החכמה, הכל לקוח מהמחשב. כותב ר' מתתיה שטראשון בנו של הרש"ש על אחד (כנראה בן דורו) שספרו מלא בקיאות גנובה מתוך ספר פחד יצחק, אז הוא כתב: "הספר שלו אומר לו: לולי פחד יצחק היה לך, כי עתה ריקם שלחתני". כך הספרים של היום אומרים לבעליהם: לולא המחשב מה היה לכם? ריקם ריקם לגזירה שוה. ספר צריך להיות בכל הרצינות, לעבוד עליו, לסדר אותו, לתקן אותו.

היו כמה שגיאות והשמטות בדפוס הראשון, ואני לא יכולתי להגיד כלום ושתקתי. אולם לא זרקתי את הדפים האחרונים של עלי הגהה, שמרתי אותם, כי אמרתי אולי יגיע היום בע"ה ונוציא אותו מסודר. וכך היה, הגיע הזמן כעבור שלשים שנה, והיום הנכד שלו שיבלח"א, תלמיד חכם מצויין ודייקן ודקדקן, עורך לי את החידושים שלי, ערך מחדש את הספר של סבו ותיקן הכל. נתתי לו כל התיקונים, והוספתי עוד כמה תיקונים בלשון וכדומה שיוציא ספר לתפארת
.

להשיג את הספר בטל: 054-8456592

לעוד מאמרים של מרן ראש הישיבה
למאמר הבא >
< למאמר הקודם

מרן ראש הישיבה

3.5K
1.6K
38

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0