151

תולדות הגאון רבי נסים הכהן זצוק"ל - חלק א’

רב אורח | גדולי ישראל

הגאון רבי נסים הכהן זצוק"ל מגאוני ג'רבא, רבה של העיר בן-גרדאן בתוניסיה, ובארץ רבו הראשון של מושב שרשרת בדרום. בעל ספר "אחימלך הכהן" - שאלות ותשובות וחידושי ש"ס ופוסקים.

print
אא


רבנו נולד בעיר ואם בישראל אי ג'רבא, בשנת תער"ב לאביו החכם השלם ר' כמוס מאסו הכהן ז"ל (בן רבי רחמים הכהן, בן רבי דוד הכהן, מחבר ספר משגב לדך, בן רבי משה הכהן, מחבר ספר פני משה על השלחן ערוך וספר זכות משה על התהלים, בן הגאון המפורסם מאריה דאתרין מרן רבי שאול הכהן זצ"ל, מחבר ספר לחם הבכורים ועוד) ואמו מיחה ע"ה. בעודו תינוק מוטל בעריסה בן כמה חדשים נסתלק מעליו אביו ביום ז' בסיון תער"ב, ונשאר כצאן אשר אין לו רועה. ומכיון שהיה יתום, לא היה מי שישים אליו לב לחנכו ולהוכיחו, ולכן רבו הגאון מרביץ תורה בישראל רבי דידו הכהן זצ"ל (מחבר ספר "עת דודים") דאג לו, וקירב אותו אליו, ורוב הזמנים היה אוכל מפתו ושותה מכוסו. כשראה רבו שקשה לו להשגיח עליו באופן מתמיד ובעין פקוחה כראוי, חשב לעזוב הטיפול המיוחד שטיפל בו ורק יבוא ללמוד אצלו ככל שאר התלמידים כדי שלא יאבד זמן רב בשבילו. אך אביו של רבנו נתגלה אליו בהקיץ ממש כשהוא בוכה ומתחנן בפניו לשמור על הילד וימשיך לטפל בו כמקודם ולדאוג לעתידו, והבטיחו הרד"ך על זה. ואכן רבו כאב את בן ירצה, חיבב אותו הרבה, והושיב אותו לימינו והלעיטו הרבה תורה עד שהשלים אצלו לימוד חכמת עיון התלמוד. אחר כך למד תורת הפסק וההוראה אצל רבו מרן הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל, וגם הוא קרבו אליו כאב לבנו, והיה בין התלמידים המצויינים שבכיתה, ומזכירו מוהרח"ך לשבח בהקדמת ספרו "מגיד דבריו ליעקב" על הגדה של פסח. "בימי ילדותו התגבר על תאוותיו ותענוגיו והתמסר ללמוד תורה מתוך חשק ושקידה, ואור התורה והיראה ליוה אותו לאורך כל ימיו ולא התעסק בדברי חול" (לשון מוה"ר הגאון רבי רפאל כצ'יר צבאן זצ"ל, ידידו מנוער, רבה של נתיבות, בספרו שיירי הנפש, דרוש ח"י, לכבוד רבנו).
בספר אשכבתיה דרבי (דרוש ה') כותב רבנו על התקופה שלמד אצלו, וזה לשונו: "מורנו ורבינו [מוהרח"ך] שאנו עוסקים בכבודו זצוק"ל, עם שהוא היה ממשפחת עניים והיו חיים חיי דוחק ממש, לא בחר לו את הדרך לעסוק בעבודה כדי להחיות את המשפחה, אלא בחר לו הדרך הנכונה שהיא התורה, שהיה שוקד עליה כל חייו ובילה בה ימים כלילות, ועל עצמי אני זוכר כשהייתי ילד רך לימים בהתחלת דרכי הייתי הולך לביתו בכל לילה, והיה מלמד אותי תורה בלי קבלת שום תמורה, וזה בעודו אף הוא צעיר לימים רווק ושמו טרם נתפרסם בעולם התורה. והיות שבעוה"ר מת עלי אבי בהיותי בגיל רך (בן כמה חדשים בסך הכל), היה לי מוה"ר זצוק"ל כאב ממש ודאג לכל מחסורי, וכאשר בגרתי ורציתי לצאת לשוק העבודה כדי להביא טרף למשפחתי, התאזר מוה"ר בכל עוז והבטיח לי שידאג לכל מחסורי על ידי קביעת משכורת מאיזה מוסדות מקומיים ובתנאי שאמשיך בלימודי ולא אעזוב את התורה, וכך היה שסידר לי משכורת חודשית, ובתמורה הייתי מלמד תינוקות, וכך לא נפרדתי ולא עזבתי את לימוד התורה. גם כשהגיע פרקי [לנישואין] נתן מוה"ר אל לבו לדאוג לכל צרכי החתונה ובלבד שלא אלך לחפש מקור מִמּוּן להוצאות החתונה מחוץ לכתלי בית המדרש. ולא רק לי דאג כזאת, יודע אני כהנה וכהנה תלמידים שרק בהשפעתו ובחינוכו והדרכתו המשיכו בלימוד התורה עד שנעשו לרבנים גדולים ומפורסמים, כמו ידידנו הרה"ג ר' רפאל כצ'יר צבאן שליט"א רבה של נתיבות , הרה"ג ר' מצליח מאזוז שליט"א (עודנו בגלות טוניס) ששימש אחד מהרבנים הראשיים של עיר הבירה תונס, ועוד ועוד". עד כאן דבריו.

בשנת תרצ"א נשא רבנו את אשתו הרבנית רחל ע"ה, ובטרם מלאו לו עשרים שנה נשלח לשרת בקודש באחת העיירות השכנות, בעיר בן-גרדאן שבדרום תוניסיה, ללמד תינוקות של בית רבן, עם עמיתו הגאון ר' מכלוף יאנה זצ"ל (ששימש אחר עלותו ארצה כרב מושב פורת, ונפטר כבן צ"ו שנים בשנת תשנ"ח). לימוד התינוקות היה משעה שמונה בבקר עד אחרי ערבית. רק בצהרים היו הולכים לאכול משהו וחוזרים. לאחר מכן בשנת תרח"ץ שימש שם גם כרב ראשי ודיין ומורה צדק מטעם הרבנות הראשית לתונס, על ידי הגאון רבי דוד כטורזא זצ"ל ראש הרבנים וראב"ד תונס (מחבר ספר "תנובות שדי" על הלכות שחיטה וטרפיות). רבנו היה יושב ביום רביעי בשבוע בבית הדין, ורבי מכלוף זצ"ל היה תופס את התלמידים, ובשבוע שאחרי זה להיפך, וחוזר חלילה. פעם אחת נכנס איש אחד אל רבנו לבית הדין וכיבד אותו בטבק, ורבנו היה דרכו לקחת ולא להחזיר ריקם גם אנשים פשוטים. אחרי שלקח שאל אותו מה רצית? אמר לו: "יש לי דין עם פלוני, ואני רוצה להזמין אותו". אמר לו: "עכשיו אתה יכול ללכת הביתה, תבוא שבוע הבא כשיהיה הרב יאנה, אני לקחתי את הטבק, אני לא יכול להזמין אותך" (עיין כתובות דף ק"ה ע"ב). גם תענית דיבור, שנה אחת היה עושה רבנו ורבי מכלוף זצ"ל היה תופס את התלמידים, ושנה לאחר מכן להיפך. שני הרבנים היו כמו אחים ולא היה ביניהם שום ויכוח. גם בהלכות מה שפוסק רבי מכלוף זצ"ל היה פוסק הוא. מדי שנה בחג הפסח היה הולך רבנו לג'רבא לאמו, כי אביו נפטר ואמו היתה גרה לבדה בביתה, וחוזר אחרי פסח.

במשך שירותו בקדש בעיר הנ"ל כעשרים שנה, עשה רבות להגדיל תורה ולהאדירה. מלבד לימוד תינוקות של בית רבן כל היום, היה נותן שיעורי "ארבע אמות הלכה" (שיעור עיון בגמרא) בלילה וביום לתלמידים מתקדמים ולמבוגרים עד השעה תשע-עשר בלילה, ושלשה לילות בשבוע בימות החורף היה מקיים שיעור נוסף עד אחר חצות. כן ביום שבת קדש היה מוסר שיעור ארבע אמות הלכה כשעתיים-שלש . כך הצליח להוציא מתחת ידו תלמידים מצויינים בתלמוד ופוסקים. סיפר רבי בנימין כהן שליט"א (חתנא דבי נשיאה מרן מוהרח"ך זצוק"ל) ממושב ברכיה, מתלמידי רבנו בחו"ל, כי בלומדם אצלו מסכת חולין, היו לומדים ספר "לב אריה" (לגאון ר' אריה יהודה אבד"ק בראדי, למברג תק"פ. ספר נפלא על מסכת חולין בבקיאות וחריפות של אמת) על הסדר, והיה מחייבם רבנו לחזור בעל פה על השקלא וטריא של הסוגיא הנלמדת ועל החידושים מהספר הנ"ל. רבנו היה מרוכז בלימוד התורה ולימוד התלמידים ועל כן לא נהג לכתוב חידושיו, כי הלך בדרכו של רבו הראשון הגאון הגדול מוהרד"ך הנזכר ז"ל שלא כתב כלום , ולכן לא נדפסו ממנו ספרים רבים רק הספר הנוכחי. הופעתו היתה מטלת אימה על התלמידים, ואף על אלו שלא למדו אצלו . גם יסד "קופה" וקרא לה "דגל תורה", ומההכנסות שלה קנה הרבה ספרי מפרשי התלמוד ופוסקים בשביל התלמידים. מספר הרב ורגאני גד יאנה שליט"א מתלמידי רבנו בחוץ לארץ (כעת בנתניה), כי זוכר פעם אחת בחו"ל שבנו של רבנו שבר את היד שלו, ואז לקח רבנו את כל התלמידים שלו מבית הכנסת לדירה שלו ליד בית הכנסת, ולמדו שם בערך חדש וחצי-חדשיים, כדי שבנו לא יצא בחוץ.

רבנו ניהל מוסדות צדקה בארץ וגם בגולה, והשיג הכנסות הגונות בהשתדלותו אצל נדיבי עם, וכל מי שהיה זקוק ואין לו כסף לפרנס עצמו, היה הולך אליו בכבודו ובעצמו ונותן לו. כמו כן יסד קופה וקרא לה "קופת צנועים", וכל הכסף שהיה נופל בה היה מחלק לאחרים. גם כל כלה עניה שהיתה עומדת להכנס לחופה, היה מכתת רבנו את רגליו והולך מחנות לחנות עד שהיה אוסף לה את סכום כל הנדוניה. הופעה מכובדת היתה לו גם אצל השלטונות, ובאמצעותה עשה רבות למען אחיו בגולה והציל כמה נפשות. פעם בתקופת הפרעות ביהודי לוב (טריפולי) בשנת הת"ש בערך, נתפסו ע"י השלטונות בתוניסיה כמה משפחות יהודיות שהבריחו את הגבול מלוב לבן-גרדאן עירו של רבנו, ורצו להחזירם בכח לטריפולי, וחייהם היו כמעט בסכנה אם יוחזרו, רבנו בהופעתו האצילה אצל השלטונות הצליח לבקש ארכה עבורם לימים ספורים, ובינתיים הושגו בשבילם רשיונות כניסה לתוניסיה על ידי נכבדי העם בעיר הבירה תונס.

במושב שרשרת, המתיישבים הראשונים היו עולים מג'רבא ומדרום תוניסיה. אותם עולים עברו הכשרה בקבוצת יבנה במשך כשנה. בשנת 1949 למניינם (התש"ט) הופנו לסוּמַרָה , שם היה מושב "תקומה", מאחת עשרה הנקודות בנגב, שהוקם על ידי עולים מרומניה ומהונגריה. חברי תקומה, שחיו במסגרת שיתופית קלטו את הצעירים והמשיכו בהכשרתם החקלאית. המגמה היתה להכשירם לקראת יסוד ישוב עולים חדש בנגב. אלא שהם היו מעטים והיה צורך בגיוס חברים נוספים. לשם כך "איגוד המושבים" גייס מתיישבים נוספים מצפון אפריקה. אנשי האיגוד הגיעו גם לעיר בן-גרדאן למשה כהן (בנו של רבנו) שהיה אז נער בן שש עשרה. משה, שקיבל חינוך עם אהבת ארץ ישראל בבית אבא השתכנע לעלות לארץ ישראל. אלא שרבנו לא היה מעוניין להשאיר את קהלתו לבד. לבסוף השתכנע רבנו שבנו משה יעלה לבד והוא יארגן את עדתו לקראת עליה. העליה נעשתה בחשאי תוך שהם מותירים מאחריהם את בתיהם ומרבית רכושם. משה כהן יחד עם צעירים נוספים מגיעים למחנה העליה במרסיי שבצרפת ושהו שם כמה חדשים. משם הגיעו באניה למחנה העולים "שער עליה" בחיפה. לאחר כחדשיים בשער עליה, שם סייעו בקליטת עליה, העבירו אותם אנשי איגוד המושבים לחזק את ההתיישבות בסומרה. בסומרה היו ארבעה צריפים וצריף חמישי ששימש כבית-הכנסת וחדר אוכל.

חודשים ספורים לאחר מכן ביום י"ב מנחם אב שנת התש"ט עלה רבנו מבן-גרדאן והגיע לארץ בט"ו בחשון התש"י, וגר ב"מחנה ישראל" ליד הישוב בית-ליד. אנשי צפת ומקומות אחרים בארץ שהכירו את גדולתו עוד מחו"ל, עמלו קשות להביאו לשמש כרב אצלם. אולם איגוד המושבים הכריע לטובת מושב שרשרת, ואכן נתמנה רבנו לכהן פאר כרב ושוחט ובודק ומורה צדק במושב שרשרת, אחר שהוסמך לרבנות על ידי הרבנים הראשיים, הרה"ג ר' בן-ציון מאיר חי עוזיאל והרה"ג ר' יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל . שמחת המתיישבים לא היתה ניתנת לתיאור במלים, על זכותם במנהיג רוחני שכזה, בו ראו מיד אדם משכמו ומעלה הגדול מהם בתורה ובחכמה. בעקבות רבנו הגיעו משפחות נוספות מיוצאי תונס. רבנו פנה לבני העדה אשר שהו במחנות העולים לבוא למושב, והגורמים המיישבים דאגו להביאם. הכלל היה להביא אנשים בעלי אותם מנהגים, כדי שלא ישנו את מנהגי התפלה וארחות חיים אשר היו במושב עד עתה. כך התחיל האיכלוס המשמעותי של המושב. אחר כך נבנו עוד צריפים עבור המושב שרשרת, דרום-מזרחית לסומרה, ותוך זמן קצר אוכלסו כל הצריפים. אחר כך עבר המושב מסומרה למקום הנוכחי.

בשבת הראשונה לשבתו בשרשרת, ניגש הרב לאחד החברים ושאלו: "מה כדאי ורצוי להנהיג ללמוד בשבת לפני מנחה?". והוחלט על דברי תורה בפרשת השבוע מפי הרב, דינים של החג הקרב ובא וכדומה. וכך היה, בשעה אחת היתה קריאת תהלים לילדים, ואחרי זה הדרשה ותפלת מנחה. באותה שבת ראשונה רצו החברים לכבדו ולומר את הפזמון "לכה דודי" במנגינה הידועה לו מג'רבא. מיד הרגיש בדבר ורצה לדעת מה היתה המנגינה הקודמת, ונודע לו כי המנגינה הקודמת היא "ירושה" של החברים ממושב תקומה שהביאו עמם ממזרח אירופה, מיד עמד בתוקף שרק המנגינה של חברי תקומה תושר בבית-הכנסת. ובזה אנו רואים סמל לשיתוף בין כל העדות, עוד בצעדיו הראשונים בארץ.

בשרשרת, המגורים היו בצריפים, חמשה חדרים בכל צריף וכל משפחה קיבלה חדר, ובמרכז המושב היה חדר ששימש כמרפאה וחדר בטחון וצרכניה ובית הכנסת. אולם התנאים החומריים לא היוו מכשול בשבילו בדרך העולה בית אל. דברי חז"ל על ההסתפקות במועט היו נר לרגליו, והרב זצ"ל התגורר בצריף עם בני משפחתו. בימים הראשונים התלוננו לפניו אנשי המושב: אנחנו עובדים קשה מאד ולא רואים אור בקצה המנהרה! תשובתו היתה: "עוד תראו שהמושב יגדל וישגשג". בימים הראשונים לבואו זירז את חברי המושב להקים מקוה-טהרה, והוא בכבודו בתנאי הנסיעה הקשים של אז, נסע עם עוד כמה תושבים לבאר-שבע להביא קרח למקוה. "חשיבות המקוה לעם ישראל היא לפני הכל", היה המשפט השגור על לשונו של הרב. כדי לקרב רחוקים ולהלהיבם לקיים מצוות, נהג לחלק תפקידים בעניני דת שונים בין התושבים. עם הופעתו של רבנו במושב סימלה תקיעת השופר את כניסת השבת .

השכם בבוקר הסתובב הרב בין התושבים והעיר את המאחרים לקום לתפילת שחרית, ודאג למנין בכל יום ולכל התפילות. בשבתות ובחגים הקפיד שכל הצבור יתפלל במנין אחד, ועל ידי כך יוכל לדעת מי חסר ומדוע. מקומו של רבנו בבית הכנסת היה מול הדלת, ועל ידי זה היה זוכר כל מי שלא בא לתפלה והיה מעיר לו אחר כך, ומי שחיסר ללא סיבה היה משלם קנס שני גרושים. על ענין זה כתב מוה"ר הגאון רבי רפאל כצ'יר צבאן זצ"ל (בספר "אחימלך הכהן", דרוש א' להספד): "הוא היה הרב הראשון באיזור זה משנת תש"ט, והתמסר עבור הצבור בחינוך ובמשמעת וכיוצא, ועשה והצליח, והמושב שלו שמו הולך לפניו, והלואי שהחברים ימשיכו באותו החינוך בקביעות עתים לתורה שקבע, בתפלות קבועות בזמנם יום יום שלש כהלכתן, כמו שהיה בחייו של רבינו ז"ל". ואכן כך בזכות רבנו התפלות ממשיכים תמידין כסדרן בזמנים קבועים עד היום הזה. בכל התפלות תמיד היה מגיע ראשון, כי לא רצה שיעמדו לו כשיכנס. וכן היה נוהג בדרשתו לפני מנחה להגיע ראשון . היה מקפיד שמי שעולה חזן יקרא את הפתיחה (קרבנות) קודם, ומי שהיה מגיע לבית הכנסת ורצה לעלות מיד להיות חזן לא היה מעלהו. היה נוהג לומר במי שבירך לחיילי צה"ל: ויעטרנו בכתר ישועה תמיד ובעטרת נצחון תמיד. במלחמת ששת הימים הנהיג לומר כל יום להצלחת עם ישראל שלשה פרקי תהלים (מ"ו, פ"ג, ק"ל). כשהיתה עצירת גשמים הנהיג לומר כל יום אחרי תפלת שחרית שבע פעמים פסוק "פקדת הארץ ותשוקקה רבת תעשרנה, פלג אלהים מלא מים, תכין דגנם כי כן תכינה" (תהלים ס"ה יו"ד).

בענייני ועד המושב לא התערב כלל, וסמך ידיו על החלטות ועד המושב. אולם עמד על משמרתו שהענינים הדתיים והחברתיים דורשים זאת. לדוגמא התערב להשכין שלום היכן שזה נחוץ. בכל מקרה של ויכוח בין אדם לחבירו הצליח רבנו להשכין שלום, כיאה לנין אהרן ומתלמידיו של אהרן, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

כשהגיע האדמו"ר רבי חיים חורי זצוק"ל לארץ ישראל (תשט"ו) שבת את שבתו הראשונה במושב שרשרת אצל קרוב משפחה. אנשי המושבים הסמוכים אשר הכירו אותו עוד בחו"ל מהעיר "גאבס" הגיעו למושב בשבת. והנה בשבת לפני מנחה בדרשתו של רבנו התאספו כל הקהל מהמושב וממושבים אחרים והיה מלא בית-הכנסת פה אל פה. לפני הדרשה ניגש ר' חיים חורי לרבנו ואמר לו בבדיחותא: "כדי שאקרא לך רבי, אשאל אותך שאלה". אחרי ששאל אותו, נתן לו זמן כמה ימים לענות. אך רבנו השיב תשובה על אתר. התפעל ר' חיים מהתשובה ואמר לו: בא אנשק אותך. אך כמובן רבנו סירב ואמר: "לא, לא צריך!". חזר ר' חיים ואמר: "עכשיו נקרא לך רבי".

היה קשור בקשר אבהי עם אנשי המושב, מיצר איתם בצרתם ומושיט עזרתו לכל דורש. רבנו היה אהוד ומקובל על צאן מרעיתו גם בחו"ל וגם בארץ, וקטון וגדול לא היו מעיזים להמרות את פיו ולעשות משהו נגד רצונו. רבנו היה תקיף ועומד בפרץ נגד כל פרצה המתגלית לעיניו כתוצאה מדרך החיים המודרני, ובשום אופן לא היה נותן לה לדרוך במחנה קדשו. אחריות גדולה היתה לו כלפי הקהל, וכשהיה צריך להעדר באחד מימי השבוע, היה מודיע לקהל בשבת שהוא צריך להעדר, למען לא יחפשו אותו באותו יום. "הוא לא היה רק בעל לאשתו ואב לבניו, אלא הוא היה גם כן אב ליתומים ובעל אחראי לכל קהל המושב, וכל מי שיש לו איזה צרה פונה אליו לעזרה, ושפל רוח ימצא בו נחמה" (לשון מוה"ר הגאון רבי רפאל כצ'יר צבאן זצ"ל, בספרו שיירי הנפש, דרוש ח"י).

בכל מוצאי שבת היתה מתקיימת בבית הכנסת קריאה (גירסא) של זוהר. לאחר מכן היו קוראים פרק "יש מעלין" (מסכת מקואות פרק ז') ופיוט "בר יוחאי", וכן פיוט "איש חסיד היה" (הנדפס בסדורי האשכנזים) במנגינה מיוחדת, ובסוף אומרים קדיש על ישראל. קריאת הזוהר היתה אחד אחר השני, כפי סדר בואם לבית הכנסת. רבנו היה מקפיד שיקראו אך ורק כסדר הזה ולא יקדים לקרוא מי שבא מאוחר. ומספר הרב משה חורב שליט"א מתלמידי רבנו כי בפעם הראשונה כשהלך לקריאת הזוהר, רבנו לא הגיב על זה כלום, אך בפעם השניה רבנו חייך אליו כשנכנס לבית הכנסת. ודבר זה נתן לו עידוד ושמחה וחשק להמשיך לבוא.


ספרו של הרב: "אחימלך הכהן" ניתן להשיג - 0548456592
הספר הוגה על ידי מרן ראש הישיבה שליט"א ובהמלצתו.

לעוד מאמרים של רב אורח
למאמר הבא >
< למאמר הקודם

רב אורח

12
103
37

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0