145

מלך על כסא רחמים

הרב עובדיה חן | גדולי ישראל

פרויקט מיוחד ומקיף, על הקשר המיוחד שהיה למרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל עם הישיבה ורבניה, על רגעים אישיים עם תלמידי הישיבה, על ביקוריו מלאי ההוד בישיבה במשך השנים הרבות, על ההערכה שרחש לישיבה ועל האהבה שהחזירה לו הישיבה * מתוך "כתר מלוכה"

print
אא
יחד עם האבל הגדול של כל בית ישראל, לבני ישיבתנו הקדושה נתבצר אבל יחיד. לנו, יחסר מעתה גם הנשיא - שהשפיע מהודו ומרוחו על הישיבה, הקברניט - שבארבעים שנותיה של הישיבה בארץ, עמד לה כרב חובל. עמוד הענן ההולך לפני המחנה - שכיבד בנוכחותו את אירועי הישיבה, מסר בה עשרות שיעורים ושיחות, השפיע על דרכי הלימוד, חתם על תעודות וברכות, המליץ בכל מקום על הישיבה, ופעם אף יצא במיוחד למסע התרמה בצרפת עבור החזקתה  / בפרויקט מיוחד ומקיף, חוזר "כתר מלוכה" לקשר המיוחד שהיה למרן זצ"ל עם הישיבה ורבניה, על רגעים אישיים עם תלמידי הישיבה, על ביקוריו מלאי ההוד בישיבה במשך השנים הרבות, על ההערכה שרחש לישיבה ועל האהבה שהחזירה לו הישיבה / סיקור מרתק מהיום הראשון בו נרקם הקשר הנפלא הזה, ועד לרגעים הכואבים בו נפרמו החולצות בישיבה עם הסתלקותו לגנזי מרום.
 
| הרב עובדיה חן והרב אביתר כהן |
 
עוד מראשית ימיה בארץ ישראל, זכתה ישיבתנו הקדושה שמרן פאר הדור זצוק"ל שימש לה כנשיא וככתר לראשה, וכמדומה כי היא גם המקום הראשון שעמד בנשיאותו. באירוע שבו נחנכו מוסדות הישיבה בנגב, ביום י"ד בתמוז תשמ"ה, נשא מרן הראשון לציון את המשא המרכזי, ובו דיבר בשבח הישיבה, והדגיש בדבריו כי אין הוא נשיא הישיבה רק על הנייר, אלא בפועל הוא מעורה בה ומוסר בה שיעורים כפעם בפעם.
 
קרובה מאוד היתה הישיבה ללבו הגדול, ובכל הזדמנות דיבר בשבחה. באירועיה השתדל לכבד את המעמד בנוכחותו ובדבריו. מרוב חיבתו לישיבה, כמעט בכל פעם שהיה בסביבות העיר בני ברק, היה מקפיד לבקר בישיבה ולמסור שיעור. כאשר היה רב ראשי לתל אביב, היו תקופות שבהן כמעט מידי שבוע מסר שיעור הלכתי בישיבה.
 
דומה כי הקירבה המיוחדת לה זכתה הישיבה אצלו, היא בזכות היותה הישיבה היחידה שהלכה בדרך של אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, שבו לימוד העיון משולב עם לימוד הבית יוסף והפוסקים, דרך אשר כידוע קשר לה כתרים בכל הזדמנות. ויותר מכך, בין הדברים שקבע במצע שהגיש עם מועמדותו לתפקיד הראשון לציון, נמנה להקים מקום בו יוכשרו בחורים ואברכים להורות הלכה והוראה, וכל זה התגלם בישיבה עצמה. ובעצמו אמר פעם שזו הסיבה שרק בישיבתנו הוא מקפיד לבקר מדי שנה (בשנים שהיה עוד יוצא מחוץ לעיר), מה שאינו עושה אפילו בישיבות שהקימו בני משפחתו. כמו כן, במעמד העלאת עצמותיו של מרן הגאון רבי כלפון משה הכהן זצ"ל בהר המנוחות, נקרא מרן לשאת את המשא המרכזי, ובדבריו עמד על כך שרבי כלפון הקים עולה של הלכה בג'רבא, וציין כי כיום בישיבת כסא רחמים צועדים בדרך שהתווה.
 
גם מבחינת איכות הלימוד, ישיבתנו נחשבה בעיניו לישיבה הטובה ביותר, כפי שאמר במפורש בהילולא של שנת התשס"ח. עוד העיד הגאון רבי גולן אלוף שליט"א מבוגרי הישיבה וראש כולל לדיינות יחוה דעת: "פעם הייתי נוכח בשעה שהגישו למרן זצוק"ל מכתב שבו מנו כמה שמות של ישיבות מפורסמות, וביקשוהו להורות לאיזו ישיבה עדיף ללכת ללמוד, ומרן פסק על אתר "'כסא רחמים' היא הישיבה הטובה ביותר".
 
מושא להערצה
וכמים הפנים לפנים, ישיבתנו היא הישיבה היחידה ששמרה בעוז על כבודו של מרן לאורך כל השנים (ולא רק בשנים האחרונות או אחרי-מות קדושים...). בשעה שבשאר הישיבות ביטלו דבריו בגסות, וניסו מתוך קנאה לגמד את דמותו הגדולה, ישיבתנו היתה אחת הישיבות היחידות, ואפשר לומר היחידה בחלק מהזמנים, שרבניה ותלמידיה עמדו מנגד כחומה בצורה להגן על כבודו נגד אותם משמיצים, שהיום, נאלצים לאכול את כובעם מבושה. כך למשל, מורנו הגר"מ לוי זצ"ל, כשנוכח לראות את הזלזול הנורא שלהם במרן בגין היתר מכירת קרקעות בשביעית, הוציא לאור בשנת התשמ"ז ספר שלם "דבר השמיטה", המשיב אחת לאחת על כל טענותיהם ומענותיהם, ספר שאגב מרן חיבב עד מאוד.
 
שמו של מרן מוזכר בישיבה בסילודין. בשיחות-מוסר שנאמרות על ידי רבני הישיבה, שמו מוצג כשאיפה לגדלות וכמושא להערצה. והוא נקרא על ידי תלמידי הישיבה בסתם "מרן הראשון לציון".
 
כשיוצא ספר של מרן, הוא נרכש על ידי בחורי הישיבה מקיר לקיר. האחראי על חנות הישיבה יודע היטב כי כשיוצא ספר חדש מבית מדרשו של מרן, עליו לדאוג להביא מספר חבילות ובהקדם האפשרי...
 
תלמידי הישיבה בקיאים מאוד בתורתו של מרן, ויעידו על כך כרכי ספריו הנמצאים בספריות הישיבה הבלויים מרוב שימוש, שכבר הספיקו להיכרך מספר פעמים. הסיבה שלא גונזים אותם ומחליפים אותם בחדשים, היא כמובן אודות לעשרות ההגהות וההארות הפזורים סביב הטורים הצרים והעמוסים, שהצטברו מרוב לימוד ועיון בספרים.
 
ישיבתנו היא הישיבה היחידה בה נמסרים שיעורים בספריו של מרן. בעבר, מידי יום חמישי, היה מרן ראש הישיבה שליט"א מוסר בכולל שיעור בעיון (!) ב'טהרת הבית' וב'יביע אומר'. בתקופת אוסלו, מסר פעם מרן שיעור בישיבה. מרן ראש הישיבה שליט"א ככל הנראה חש שמרן נמצא במצב רוח ירוד עקב הרדיפות שהיו לו באותו זמן, ולכן קם ואמר "אני רוצה להגיד לרב שאנחנו לומדים מידי שבוע שיעור קבוע ביביע אומר". מרן הרים מיד ראשו, וניכר כי שמחה ונהרה הציפו את לבו...
 
גם כאשר מתחילים בישיבה גדולה ללמוד כתיבת תשובות, בדרך כלל לומדים תשובה מיחוה דעת או מיביע אומר, כשהרב מכוין ומראה בקווים כלליים איך למדים ממנו לכתוב תשובה בהלכה כהלכה. בשנותיו הראשונות של מורנו הגר"מ לוי זצ"ל כתלמיד בישיבה, בהן עמל לסלול את דרכו בבירור וכתיבת תשובות בהלכה, היה משנן על פה תשובות שלימות בהלכה מספרי "שו"ת יחוה דעת", אשר בהן המשא ומתן בא בקצרה ביחס ל"יביע אומר", והינן קלות יותר לזכירה. וזאת כדי להרגיל את הלך מחשבתו בצחות לשונו הנפלאה של מרן הראשון לציון, אשר תשובותיו מסודרות להפליא ודבריו קולחים וברורים. מנהג מקורי נוסף היה לו: בשעת הארוחות בחדר האוכל, היה מרצה לבחורי הישיבה בכל פעם תשובה אחת משו"ת "יחוה דעת".
 
הקשר הראשון
למעשה, עוד לפני הקמת הישיבה, היתה למרן זצ"ל היכרות עם מרן מייסד הישיבה הגאון רבי מצליח מאזוז זצ"ל, דרך התכתבויות ארוכות וענפות שהתנהלו ביניהם בשנת התשי"ז אודות גיטין של בני תונס שנעשו בבית הדין בו ישב בפתח תקוה.
 
יודעי דבר אומרים כי ישנו מכתב ששיגר מרן אבי הישיבה רבי רחמים חי חויתה הכהן זצוק"ל שכבר עלה לארץ, לתלמידו מרן מייסד הישיבה רבי מצליח, בו הוא מספר לו על השמש העולה בארץ ישראל, וכי הוא ת"ח צעיר ובקי עצום, ואף המליץ לו להתכתב אתו בדברי הלכה ופסק.
 
עם הישיבה עצמה, הקשר הראשון היה עוד בטרם הקמתה בארץ. היה זה בשנת תשל"א, כשהגיעו בני ה'איש מצליח' לארץ, ותכננו לפתוח את הישיבה. לצדם פעלו ללא לאות הצדיק רבי שמואל עידאן זצ"ל ועמיתו רבי נחום סעדון זצ"ל, ושיגרו מכתבים למשרדי הממשלה ולאישי ציבור ידועים לפעול בענין.
 
אחד מהאישים הבולטים אליהם שיגר רבי שמואל מכתב, היה מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל, שכיהן באותו זמן כרבה של תל אביב. במכתב הוא שיתפו ברעיון לפתיחת הישיבה, ובין הדברים כתב: "קמנו ונתעודד, ואמרנו להקים ישיבה וכולל אברכים עם שיעורי ערב בפרדס כץ ע"ש מוה"ר הגאון ר' רחמים חי חויתה הכהן זלה"ה בשם ישיבת כסא רחמים ספרדית, שתהווה כעין המשך לישיבה אשר יסד תלמידו המנוח הקדוש הרה"ג כמוהר"ר מצליח מאזוז זצוק"ל הי"ד בתונס. והיה בדעתו לעלות ארצה בקיץ הנוכחי, אך לא אסתייעא מילתא בעוה"ר".
 
בתגובה, השיב מרן בלבביות ובנתינת כתף: "לכבוד ידידנו היקר רב פעלים לתורה ולתעודה ר' שמואל עידאן יצ"ו שלום וברכה! שמחתי מאד לשמוע שעומדים לפתוח ישיבה קדושה בפרדס כץ, ושלושת בניו של הגה"ק ר' מצליח מאזוז זצ"ל הי"ד יהיו נכללים מלומדי הישיבה. ואשר ידעתי מכבר כי עמם עוז ותושיה יראי ה' וחושבי שמו. תחזקנה ידיכם, וכל אשר תפנו תשכילו ותצליחו. מצדי אשתדל לעזור לכם כמיטב יכולתי, ובפרט בנתינת שיעורים כמיסת הפנאי. בכבוד רב ובברכת חזקו ואמצו עובדיה יוסף".
 
שיעור שבועי בישיבה
וכפי שהבטיח מרן במכתבו, כן היה. עשרות שיעורים מסר מרן במשך ארבעים שנותיה של הישיבה בארץ. וכאמור, בזמן שכיהן כרב ראשי בתל אביב, היה מוסר מידי שבוע שיעור הלכתי בישיבה, ומיד לאחר מכן נותן את השיעור המפורסם שלו בבית הכנסת לעולי משהד שהיה בקרבת מקום. כשרצו המשהדים לברר אם מרן יגיע אליהם, היו באים לישיבה לראות אם הרב הגיע.
 
בחורים מהישיבה ש'קבלו תיאבון', ורצו להשתתף גם בשיעורו של מרן ב'משהדים', היו מקבלים אישור ללכת לדרשה, בתנאי שייבחנו אחר כך על השיעור, להוכיח שהשתתפו ברצינות בשיעור. אחד הבחורים הללו היה מורנו הגאון רבי משה לוי זצ"ל. במענה לשאלת ידידו רבי אליהו הכהן שליט"א מדוע מקפיד הוא כל כך להשתתף בשיעור זה, הסביר: "כשאני רואה את הוד פניו של הרב, מעניק לי הדבר כוח ללמוד ביתר שאת ומחזק אותי לשאוף להיות כמוהו".
 
אחד השיעורים המעניינים והבלתי-שגרתיים שנמסרו על ידי מרן בישיבה באותה תקופה, היה בנוגע להיתר מכירת קרקעות בשביעית. היה זה בשנת התשל"ט (שנה לפני השמיטה), לאחר שפרסם מרן על גבי ירחון "קול סיני" את דעתו דעת תורה שאפשר לסמוך על היתר המכירה.
 
עולם התורה סער וגעש סביב ההיתר, וגם לתלמידי הישיבה שעיינו בנושא בכובד ראש נערמו כמה קושיות בענין. כדי לא להשליכם אחרי גוום ולהיות בבחינת חסיד שוטה, הזמינה הנהלת הישיבה את מרן לתת שיעור בענין, כשלפני כן שלח לו מרן ראש הישיבה שליט"א מכתב עם שמונה קושיות והערות שלא באו על פתרונן בתשובה שפרסם על ענין היתר המכירה, כשהשאלה האחרונה היא כיצד יש לנהוג בישיבה עצמה.
 
ואכן, מרן הגיע למסור את השיעור ביום טו"ב באלול התשל"ט. בתחילת השיעור, כובד מנהל הישיבה המיתולוגי הרב שמואל עידאן זצ"ל להציג בפני מרן את שמונה השאלות, ולאחר מכן עמד מרן על רגליו במשך שעתיים רצופות והרצה את משנתו בבהירות, כאשר במהלך הדברים תירץ את כל הקושיות אחת לאחת.
 
הדברים היו כל כך שמחים ומאירים, עד שבסיום השיעור הגיב מרן ראש הישיבה שליט"א בהתפעלות: "ידעתי שהרב גאון, והיום אני יודע שהוא גאון הגאונים!".
 
מן הסתם, בשיעור זה נבטו הזרעים לחיבור הספר "דבר השמיטה", שכתב לימים מורנו הרב משה לוי זצ"ל.
 
אגב, בסיום השיעור, התייחס מרן לשאלה השמינית: "האם אנו שגרים בבני-ברק, ומצויים אצלנו ירקות של גויים, יש לנו להחמיר בזה?", וענה: אם זה לא במחיר יקר, "מהיות טוב אל תקרי רע", (כלשון הגמרא ברכות ל' ע"א).
 
ומעשה אבות סימן לבנים. בשנת השמיטה האחרונה, הדפיסה הנהלת הישיבה את התשובה המפורסמת של מרן בענין 'היתר המכירה' מספרו "יביע אומר" בחוברת גדולה ונאה, ובאישורו של מרן ששמח על היוזמה, ונכנסה לתוך חומר לימודי החובה של ישיבה גדולה. לאחר מספר שבועות בהם עסקו בחורי הישיבה בתשובה, הוזמן בנו של מרן - הגאון רבי דוד יוסף שליט"א רבה של הר-נוף ומסר שיעור מקיף ומרתק בנושא לבחורי הישיבה.
 
מעניין כי באחד מכרכי שו"ת "יחוה דעת" המונחים בישיבה, מופיעות למרבה הפלא הגהה בשולי הדף מכתב יד קדשו של מרן. מהיכן הגיעו הגהות אלו? מסתבר שפעם באמצע שיעור שנשא בישיבה ביקש מרן שיביאו לפניו חלק שני משו"ת "יחוה דעת", כדי לראות מה כתב שם, ותוך כדי עיון, הוסיף בגליון הגהה: וכן כתב פלוני וכן כתב אלמוני...
 
בשיעוריו באותם ימים, זכו הבחורים ממנו ליחס אישי. בחורים למשל שהיתה להם שאלה על השיעור, היו ניגשים ללבן הדברים בסיום השיעור. פעם אחת הגיע מרן לשיעור בישיבה, ובאותה תקופה יצא לאור אחד מכרכי שו"ת "יביע אומר". לבקשת התלמידים, ישב מרן וכתב הקדשות לבחורים. קשר נוסף היה לתלמידי הישיבה, כאשר זכו להיבחן אצלו באופן אישי להוראה. במשך השנים, היה מרן בוחן את תלמידי הישיבה, וחותם על תעודות "יורה יורה" שקיבלו.
 
יום ביקורו כיום חג
יום שביקר מרן בהיכלה של הישיבה, היה יום חג עבור התלמידים והרבנים. עד שכאשר הגיע, ביום א' ט"ו בתמוז התשנ"ז, לאחר תקופה ארוכה בה לא פקד את הישיבה, הורה מרן ראש הישיבה לחזן שהתפלל באותו יום הרב אדיר עמרוצי הי"ו (כיום ראש ישיבת "כסא רחמים" סניף תל אביב) שלא לומר תחנון באותו יום. אגב, באותו מאורע סיפרו כי כשמרן חזר לביתו ציין כי נהנה מהתפלה המדוקדקת.
 
חויה מרגשת ומרוממת היתה שעת ביקורו. אך היה נראה בהדרו בפתח, וכמו חשמל הבזיק בהיכל הישיבה. כולם היו נעמדים על רגליהם בכבוד ומברכים בקול רם ובשם ומלכות ברכת "שחלק מחכמתו ליראיו", כאשר תוך כדי היתה נמשכת השירה האדירה של "יחיד אל דגול מרבבה" דקות ארוכות. האגדה מספרת כי באחד מביקוריו בישיבה, ניגש אליו רבי צמח, וביקש את פסיקתו האם אחד מבני הישיבה יברך "אשר חלק מחכמתו ליראיו" או כולם יחדיו? תמה הרב בענוה ובהומור האופייני לו "למה כבודו שואל? מי הגיע?". אמר לו "כבודו הגיע!". נבוך מרן והניף ידו בביטול "טוב, אז אחד יברך".
 
בשיעור הנ"ל שנשא בשנת התשנ"ז, הקדים מרן ראש הישיבה את הדברים הבאים (כפי שפורסמו אז בעתון 'יום ליום'): "זהו יום נדיר בתולדות הישיבה. פעם, מרן הראש"ל, היה מבקר בישיבתנו פעם פעמיים בשנה, והיה נותן שיעור בפני תלמידי הישיבה ורבניה. היום, קשה לו, ועל כן, אנו מברכים, לא רק את הברכה "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו", אלא גם שחלק ממנהיגותו ליראיו". לאחר מכן בירך הרה"ג ר' צמח מאזוז נר"ו את ברכת "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו" בשם ומלכות.
 
בסיום שיעורו, בירך מרן את יבלחט"א מרן ראש הישיבה שליט"א, וסיפר כי בזמן ביקורו בצרפת, פגש יהודים תוניסאים יראי שמים בתכלית, המחזיקים את מוסדות התורה, וחיזק את ידיהם באומרו להם, כי הגאון הנאמ"ן, "בכל ביתי נאמן הוא".
 
בפנותו לתלמידי הישיבה, אמר מרן: "דעו, כי אל לכם להתאוות לשלחנם של מלכים, כי "שלחנך גדול משלהם", וכמו שנאמר: "בי מלכים ימלוכו". הישיבה הקדושה הזו נוסדה, כדי לפאר את לימוד התורה, ויש לשקוד על דלתות התורה יומם ולילה". בסיום, העניק מרן ראש הישיבה שליט"א למרן זצ"ל שי למזכרת אהבה.
 
באותו המעמד סיפר הראש"ל כי האדמו"ר מצאנז היה אומר כי הוא משום מה אוהב במיוחד את בני עדות המזרח, וכנראה שבגלגול הקודם היה ספרדי... וסיים מרן: אני אוהב את חכמי תונס וג'רבא למרות שבגלגול הקודם לא הייתי תוניסאי...
 
השיעור האחרון
הפעם האחרונה בה ביקר מרן בישיבה, היתה דוקא באירוע יוצא דופן - סיום ספר "טהרת הבית". מפסח תשס"א, מסר הגאון רבי אליהו בנימין מאדאר שליט"א שיעור לאברכי הכולל בספר הגדול "טהרת הבית", וכאשר סיימו ללמוד את הספר, החליטה הנהלת הישיבה לערוך מסיבת סיום מפוארת, כאשר אורח הכבוד יהיה לא אחר מאשר מחבר הספר מרן הראש"ל זצ"ל בכבודו ובעצמו.
 
ואכן, הסיום נערך ברוב עם בט"ז בכסליו תשס"ה (ביום אזכרת הרבנית ע"ה אשת חבר למרן ראש הישיבה שליט"א). הנוכחים שהיו במקום מעידים כי מרן היה שרוי בשמחה מיוחדת, וכל הערב נהרה היתה שפוכה על פניו. באותו מעמד, נתן מרן שיעור בדברי הרמב"ם בענין "סמוך מיעוטא אחזקה"[1]. על פי הוראת מרן ראש הישיבה שליט"א, נערך הסיום בנוסח ה'הדרן' שאומרים בסיום מסכת עם קדיש. באותה הזדמנות, הוגשו למרן כמה דפים עם הערות מרכזיות שעלו לבני השיעור במשך השנים.
 
גם בשנים האחרונות בהן התקשה לצאת מביתו, לא ויתרו בני הישיבה על שיעורו השנתי, ובאחד מימי אלול הרחמים לאחר ליל סליחות בכותל היו באים לבית מדרשו, ושם היה מרן מוסר להם שיעור מיוחד.
 
השיעור האחרון, התקיים ביום שני כ' באלול התשע"ב. בשעת ערב מוקדמת, עלו כל תלמידי הישיבה לירושלים עיר הקודש, להיכנס אל הקודש פנימה, למעונו של מרן. הבחורים התכנסו בבית הכנסת הממוקם מתחת לביתו והמתינו בציפיה דרוכה לבואו.
 
עם כניסתו, ברכו התלמידים ברכת "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו". לאחר מכן התפללו תפלת ערבית, כשלפני התיבה עבר החזן המפורסם רבי ציון יחזקאל הי"ו מבאי ביתו של הרב, שהזדמן לשם באותה שעה. בגמר התפלה, מסר מרן לתלמידי הישיבה, שיחה מרתקת קרוב לשעה(!) בענייני דיומא, המתובלת בקטעי גמרא ומדרשים, אגדות ומשלים כדרכו בקודש. המלים היו כטל תחיה לתלמידים ששתו בצמא כל מלה.
 
לאחר סיום הדרשה, בירך הרב את כל תלמידי הישיבה, וכן את מו"ר המשגיח הגאון רבי מיכאל סגרון שליט"א. אז שב לחדרו לא לפני שדרש בשלומו האישי של מרן ראש הישיבה שליט"א. מבטיהם של התלמידים ליווהו באהבה ובהערצה, עד שנסגרה הדלת אחריו.
 
יצא מגדרו
אין ספק, כי השפעתו של מרן על הצד הלימודי בישיבה - עצומה. הכל יציינו כמובן את תנופת כתיבת השו"תים, אך לא רבים יודעים ואולי הוא אפילו לא ידע, כי בזכותו הוגבר ביתר שאת לימוד הבקיאות בישיבה, לצד לימוד העיון כמובן.
 
בשנותיה הראשונות של הישיבה, הגיע פעם מרן לבחון את התלמידים. כאשר אחד הבחורים ענה לו תשובה, ביקש ממנו הרב להמשיך את העמוד עליו נשאל. הבחור התקשה בדבר, וטען כי אין זה כלול בחומר המבחן. בתגובה, דיבר מרן ארוכות בגודל מעלת הבקיאות, והמריץ את הבחורים ללמוד מסכתות, באמרו "הרי אתם מעיינים טוב, וחבל שתפסידו את הבקיאות". במבחן אחר, אחר שהשיבו כיאות על שאלתו, הוסיף לשאול היכן המקור, ולא ידעו לענות, ואז תבע מהבחורים "אחרים יודעים את המקור ולא את התוכן, אתם יודעים את התוכן, למה שלא תדעו גם את המקור?! בסך הכל תעיפו מבט בראש הדף"...
 
לא רבים יודעים, אבל לא רק מבחינה תורנית תרם מרן לישיבה, אלא גם מהבחינה הגשמית עזר וסייע רבות. עד היום שמורים בארכיון הישיבה מכתבים אותם הריץ מרן לנדיבי עם לקבל את נציגי הישיבה בכבוד ולעזור להם ככל האפשר. והיו פעמים שאף יזם מפגשים בין נגידים ואוהבי תורה לבין רבני הישיבה.
 
באחת ההזדמנויות נודע כי ישנו יהודי חשוך בנים ל"ע שמעוניין לתת את דירתו לאוניברסיטה, והציעו שמרן יבוא למסור שיעור בישיבה, ואח"כ יבוא אותו היהודי ויתייעץ עם מרן על כך. הגיע היום ואותו היהודי הודיע שהוא חולה ולא יגיע. הנהלת הישיבה הבינה שכנראה הפסידו את ההזדמנות, אולם מרן מרוב ענותנותו שמע על כך, ונסע אל ביתו של היהודי להסביר לו ולשכנע אותו כי הזכות הגדולה היא למסור את כספו לישיבה.
 
עד כדי כך גדולה היתה אהבתו של מרן לישיבה, שבחודש אייר התשמ"ה, יצא בשליחות הישיבה יחד עם רעייתו הרבנית מרגלית, למסע התרמה ומגבית במיוחד עבור הישיבה. הרב עבר ממקום למקום ודרש בשבחה של הישיבה, וחזר לארץ שמח וטוב לב.
 
גם להילולא המסורתית של הישיבה, הנערכת מדי שנה בחודש טבת, היה מרן מקפיד להגיע כמעט בקביעות, ולדבר על לב התורמים שיתנו כתף להחזקת הישיבה. באחת ההילולות הראשונות, עמד ואמר "כל מי שיתרום אעשה לו מי שבירך - "ובשתים יעופף" (ישעיה ו, ב) - עוד שתי דקות אני צריך לעוף...".
 
עד לפני פחות מעשור, היה מרן חלק בלתי נפרד מההילולא, ומשאו עמד כגולת הכותרת של הערב. במהלך ההילולא היה שותף פעיל בעידוד המשתתפים לתמוך בישיבה. היה מברך את התורמים, חותם בכתב ידו על תעודות ברכה לנגידים, ופעם אף נמכרה תמונתו של מרן במכירה פומבית, והתורם קיבל אותה לא פחות מאשר מידיו של מרן בכבודו ובעצמו!
 
גם בשנים בהן נבצר ממנו להגיע, היה שולח את ברכתו בעצם כתב יד קדשו. ואחד מבני משפחתו היה עומד ומקריא את ברכת האב. מפליא לראות במכתבים איך הוא ממש מתנצל בפני באי ההילולא, ועל מה? על זה שהוא לא יכול לבוא: "לזרז ולשכנע אתכם לתרום בעין יפה" פשוט במילים האלו הוא כותב וגם לא שוכח לסיים: "אלא שאיני בן חורין מלזרז אתכם לתרום בעין יפה... ולפיכך אנא אחים יקרים בוזו כסף בוזו זהב...".
 
בשנים האחרונות שכבר בריאותו הרופפת לא אפשרה את בואו לערב, היו מסריטים אותו מספר ימים קודם, ובעיצומו של הערב, היתה דמותו מופיעה על גבי המסכים שהוצבו באולם.
 
חרדת קדש היתה עוברת בקהל, עת כובו אורות האולם, ועל מסכי הענק נראתה דמותו רבת ההוד של נשיא הישיבה. מרן היה נושא דברים בשבח הישיבה המניבה פירות משובחים של רבנים מרביצי תורה ויושבי על מדין אשר בכל הארץ יצא קום, ומברך את תורמי וידידי הישיבה. באחת הפעמים סיים בברכה למרן ראש הישיבה שליט"א ואחיו הדגול הגאון הצדיק רבי צמח מאזוז שליט"א: "עולמם יראו בחייהם ושנותיהם לדור דורים" (על פי הגמרא בברכות י"ז סע"א).
 
בחלק מהפעמים, יצא שההילולא התקיימה בשעה שמסר את שיעורו השבועי בבית המדרש "יחוה דעת", שיעור שהיה מועבר בשידור חי בלויין כל יום שלישי לעיני כל ישראל. לקראת סוף השיעור, היה מרן עוצר ואומר: "עכשיו נדבר על ישיבת כסא רחמים" וכו' וכו', והדברים היו מועברים בשידור חי על המסכים באולם.
 
כאלו היו ימיה של הישיבה בצלו של הנשיא הדגול, וגם בשנותיו האחרונות, בכל ציון דרך חדש עלו רבני הישיבה לירושלים ציון לקבל את ברכתו. כל ספר חדש שיצא הגיע למעונו, ובכל ספק הלכתי או השקפתי ידעו כי עוד מרן בקרבנו!
 
היה אמנם נדמה כי בצלו נחיה עד ביאת גואל, אך לא לעולם...
 
טרוף טורף יוסף!
עננים אפורים התקדרו בשמי היהדות, מצבו הבריאותי של מרן מאור ישראל הלך והדרדר, ועם ישראל הסתגר ונעמד בתפלה. גם בישיבתנו הקדושה נערכו תפלות ותהילים בכל הזדמנות, וככל שהחמיר המצב ההזדמנויות הלכו וגדלו.
 
ביום חמישי ערב ראש חודש חשון, התאספו כל רבני הישיבה, אברכי הכולל, ובחורי ישיבה גדולה וקטנה לאולם הישיבה, לעצרת תפלה והתעוררות לרפואתו. זו היתה אחת מהפעמים הבודדות בעשור האחרון שהצטופפו כל בחורי הישיבה קטנה וגדולה ואברכי הכולל לעצרת תפלה יחד במקום אחד. וכך מתוך אוירה טעונה ומעוררת עלו זעקות התפילה של מאות המשתתפים וקרעו שערי שמים. עניית ה'אמן' על הבקשות: "רפא כל חולי עמך ישראל", "וקיים לנו כל חכמי ישראל" (שנוספה במיוחד בתפלת "אלוקינו בשמים"), בקעו מתוך לבבות שבורים של המשתתפים, והרעידו את קירות האולם בו התקיימה העצרת.
 
לפני התיבה עבר הגאון רבי אליהו בנימין מאדאר שליט"א ראש כולל "פקודת אלעזר" באלעד, והשתתפו בו מוה"ר הגאון רבי צמח מאזוז שליט"א, ראש הכולל הגאון רבי דוד עידאן שליט"א ועוד רבים מרבני הישיבה.
 
תחילה, נשא הרב מאדאר דברי חיזוק והתעוררות, לאחר מכן נאמרו סליחות ופרקי תהלים בבכיה ובתחנונים. לפני הסיום, קרא הרב יחד עם כל המשתתפים תפלה מיוחדת שנתקנה על ידי הבן איש חי זיע"א, ובה לימודי קל וחומר, ואחריה תפלה המסוגלת לרפואה.
 
יום שני ג' במר-חשון. אי שם בשמים מתכוננים למערכה האחרונה בין האראלים והמצוקים, וסדר בוקר בישיבה בוטל! בישיבה קטנה גדולה ובכולל אין לימודים כסדרם, גורלו של העולם מונח על כף המאזניים, והיום מתחיל בקריאת פרקי תהילים מבלי לדעת איך הוא יסתיים...
 
קבוצת אברכים יחד עם הגאון רבי יוסף פרץ שליט"א יצאו לשפוך את צקון לחשם בקברם של רבותינו מוה"ר רבי ינון חורי ומוה"ר רבי משה לוי זצ"ל, ולבינתיים בשעה זו נערכו סליחות בישיבה גדולה במעמד מרן ראש הישיבה שליט"א כשלפני התיבה עבר הגאון רבי יעקב הכהן שליט"א.
 
שעה ועוד שעה לא הפסיקו כל בני הישיבה והכולל, להעתיר שיח. עיני כולם היו נשואות לאבינו שבשמים שיקרע רוע גזר הדין, וישיב לנו את מרן מאור ישראל בריא ושלם, שיחזור אל ספריו האהובים, שימשיך לכתוב את חיבוריו היקרים, וישוב למסור את שיעוריו המאלפים להאיר לבית ישראל.
 
ואז, בא השמש בצהרים. עוד התפלות מרחשות על שפתותיהם של בחורי הישיבה ואברכיה, והבשורה האיומה נפלה פתאום כרעם ביום בהיר.
 
מרן רבנו עובדיה יוסף נשיא הישיבה וגדול הדור, נסתלק אל גנזי מרומים - חשכו המאורות!!!
 
הידיעה הקשה הכתה בתדהמה את בחורי הישיבה ואברכיה. ספרי התהלים נסגרו, העינים הצטעפו בדמעות רותחות, הראשים נשמטו אל תוך החיק, וקול בכי טהור עלה מבתי המדרש. בזה אחר זה קמו הבחורים נסערים ועמדו בתור לעשות קריעה על אביהם של ישראל.
 
המחזה היה נורא. בבתי המדרש, בחדרי המדרגות, בפנימיה ובכל פינה, נראו בחורים ואברכים אחוזי תזזית, הומים ובוכים כתינוק רך שאמו עזבתו ביער השורץ חיות טורפות. מי כמותם מכיר בגדולתו של מרן, לילות כימים הוגים הם בספריו המאירים, וגדולתו העצומה נפרסת לפניהם מידי יום ביומו, והנה פתאום, הוא הסתלק, נחטף מאתנו. הכאב גדול, הלב צורב.
 
עד כדי כך גדל הבכי שאחד מפועלי הבניין ששהה בישיבה, נבהל ושאל את אחד האברכים: מה קרה כולם בוכים היום?...
 
עם חולצות קרועות, עינים אדומות, ולבבות פועמים ביגון, התארגנו כל הבחורים והאברכים לצאת למסע ההלוויה. הקשיים להשיג אוטובוסים ביום טרוף שכזה, עיכבו את היציאה, אך לבסוף שני אוטובוסים יצאו מהישיבה לירושלים, עם חלק מבחורי הישיבה ורבניה וביניהם מוה"ר רבי צמח מאזוז שליט"א ומוה"ר רבי רחמים מאזוז שליט"א. שאר הבחורים והאברכים הקדימו ועלו לירושלים בכוחות עצמם.
 
בשעת ערב מאוחרת, שבו הבחורים עם לב שבור ומרוסק, אך עם שאיפות טהורות לנסות למלאות ולוּ במעט את החלל הענק שנפער בעולם, על ידי התחזקות בשקידה ועמל התורה, להתחקות אחר דמותו הטמירה של מרן פאר הדור רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל.
 
מדי יום במשך השבעה, נערכו הספדים בישיבה ובכולל מפי רבני הישיבה ומבני משפחת הרב, השופכים אור על המסילה בה פסע רבנו הגדול, עד שהגיע לרום מעלתו הכבירה.
 
אין ספק, שגם ממקומו הגבוה בשמים, ממשיך לחשוב מלך התורה על כסא רחמים, ולדאוג לה כאשר היתה באמנה אתו.
 
[1] נדפס בקובץ "משה ואלעזר" תשס"ה חוברת מס' 20.
לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
למאמר הבא >
< למאמר הקודם

הרב עובדיה חן

2
10
187

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0