144

בשולי הגלימה - חלק ב’

רב אורח | גדולי ישראל

יחד עם כל בית ישראל הבטנו בגלימת הזהב המיותמת, ועינינו התרטבו בדמעות והלב התייפח, באותה האנחה הגבהנו את שולי הגלימה וליקטנו שביבי זהב ודרך חיים מדמותו המופלאה של רבנו הגדול הראשון לציון מאור ישראל מרן רבי עובדיה יוסף זצוק"ל / על השמש שזרחה ולדאבוננו גם שקעה, על החושך שנפל, ועל האבוקות המנחמות, על האמא הזוכה, ועל הילדים של מחר, על האשכולות שבאיש, ועל הלב הענק שהכיל את כלל ישראל / מחזק מרגש ומרתק!

print
אא
האיכר הגדול
כמה יפה הוא הבוסתן, וכמה מפליא יותר גדלותו של האיכר. בכלי עבודתו – משלים ומעשיות התורה, הוא חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה להביא את תורת ה' לכל קצוות הארץ. באותם הבקעים שיצר בזוהמת החילוניות, פיזר זרעים של תורה ואהבת ה', זרע ושב וזרע, זרעים משובחים וטובים עליהם עמל לילות כימים לבדוק את טיבם ואיכותם.
והוא התפלל עליהם, נשא תפלה מליבו הטהור אל אבינו שבשמים, וטל חיים של קדושה וטהרה הושפע עליהם. עונות חלפו ושנים עברו, ובבקע הזה נבט שתיל רך ורענן, אחד כאן ועוד אחד שם, ולפתע מלאה הארץ במראה פורח ומלבלב. הוא פחד עליהם, הוא חשש מהרוחות הזרות שנשבו, הוא כאב את נזקי השמש השורפת, ואז הוא הגה את הרעיון: "חממות אל המעיין" הוא שב וקרא לגננים, עבר מערוגה לערוגה, וליקט שתילים טובים ואיכותיים.
הוא דאג להשקייה מתמדת במימי התורה, והוא לא פחד להדביר את כל המזיקים שניסו לפגוע בפירותיו. הוא המליץ על חומרי ההשבחה, והוא דרש את מיטב הטיפול והטיפוח בגידוליו.
וזה הצליח! יבול מבורך ומשובח הוא הוציא שנה אחר שנה, אותם הוא נטע בפרדסי הארץ. אבקניהם הטובים והפוריים נשבו בין הרוחות אל דרדרי הארץ, וצבעו את הארץ במראה ירוק וטהור.
על זה בדיוק אמרו: פירותיך מתוקים, ויהי רצון שכל נטיעות שנטעת יהיו כמותך.
 
הילדים של מחר
את הרגעים האלו אף אחד לא יכול לעקור מחותם לבנו. היו אלו דקות ואף שעות, בהם ספגנו שאיפה בלתי מוגבלת אל דמותו הענקית של מרן, לעלות על הסולם בו הוא טיפס למדרגתו הרמה, וללכת בדרכיו ובשקידתו המופלאה.
עוד כשהיינו בידי ההורים, ראינו את האלפים שעמדו על הדשא הירוק בגן סאקר, והריעו כשדמותו של מרן הופיעה בבמה. שם בגן סאקר, באצטדיון טדי, ביד אליהו, בבניני  האומה, באודיטוריום קהילתי, ובכל מקום שמראהו המלכותי הופיע שם, היינו חלק מהרבבות ששרו בכל הכח לכבוד התורה, ההתרגשות שזרמה בכולם הלמה גם בנו, התשוקה לנגוע בפיסת גלימתו, לנשק את ידיו הקדושות, פשוט להימחץ בין האלפים שניסו לעשות בדיוק את אותו הדבר, רק הגבירה בנו את ההערצה והתשוקה להידמות לדמות הנדירה הזאת.
רק לאחרונה בסיום הש"ס המרכזי האחרון שהתקיים בטדי, 'נתקע' מרן בתוך רכבו, ורבבות ילדים בחורים ואברכים דילגו מעל הגדרות ונאבקו להתקרב אל מכוניתו. היו שאולי קצת גינו את זה, בזו, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדא שפשוט הציבור כל כך משתוקק לדמותו של מרן, והמציאות שהרבה זמן מרן לא יצא לקהל, פרצה את הגבולות ונוצר מצב - יגידו אשר יגידו, אבל - מפעים שכזה.
הדקות האלו של התשואות, השירה שלא רצתה להיפסק עד שמרן מניף את ידו, הקפיצה על הכסאות והגדרות, העמידה המרוגשת כשמכריזים על בואו, דמותו האצילית שפוסעת וכל יושבי בימת הכבוד מנשקים את ידו ביראת כבוד. כל זה ולא רק, היה המקור הטהור והטוב ביותר לשאיפה לעלות ולהעלות בשקידת התורה.
והכאב מתפרץ: לילדים של מחר מה יהיה? את מה הם יראו? ממה הם ישאפו? הכיצד יבינו כבודה של תורה מהו?

אשרינו שזכינו
עם כל האי נעימות שבדבר, אבל אי אפשר להסתיר את זה.
זה לא סוד, כי בהרבה מקומות בתי תורה ותפלה כולל לספרדים, התקיים איזה שהוא מסע הסתה נגד דמותו של מרן מאור ישראל זצוק"ל, וספריו.
מבלי להבין כ"כ ממה הם רעדו וחששו, בתוך היכלי הישיבות עמדו ראשי הישיבות ורבניהם וניהלו מלחמה בלתי מוסברת בכל מי שניסה להכניס את רוחו וספריו של מרן.
עד כדי כך הגיעו הדברים, שלא אחת "נתפס על חם" גמ"ח להשאלת ספרי מרן בארונות חדרי הפנימייה, והבחור הסורר הועמד לדין בגין הפצת חומר....
באופן חד ביותר זה התבטא, בימי פרשת "חדר ייחוד", שאמר בחור אחד באמת ובתמימות כנה: "הרב עובדיה הרי לא התקבל בעולם הישיבות...". תצילנה אוזניים.
והתופעה העלובה הזו השתלחה בכל בית מדרש ובכל בית כנסת "חניכי הישיבות". אמנם מודעה: "אין כניסה לספרי הרב עובדיה ולתורתו" לא היתה, אך כך בדיוק התנהל שם. יכולת לראות ספרי חב"ד, ברסלב, הרב קוק, וכל השנויים במחלוקתם, אבל לספרי מרן משום מה "לא היה מקום...".
ונימוקים נבובים היו גם היו: "הלימוד רדוד, שטחי, לא של בני תורה, בעלי בתים, חוזרים בתשובה...".
והתמיהה מתפרצת ובכאב, בגלל זה לא מכניסים את הספרים?! בגלל זה משמיצים?! מבזים?!
והסוד פשוט וידוע, הם ידעו כי אם הבחורים "חלילה יחשפו" לתורתו של מרן, ואפילו רק יציצו קמעא, אזי הם ידבקו בדרכו ובהשקפתו הצרופה והמסורה מדורי דורות: בלימוד ההלכה, בעיון הגמרא, בזיכוי הרבים וכו'.
ומזה הם פחדו! בסברותיהם הקלושות ניסו לכסות את הלהבה הגדולה שהפכה למדורה מאירה לעולם כולו, חשבו להסתיר את אורה ועוד הם חשבו שהם הולכים ומחשיכים אותה.
בג' בחשון הם התבדו! מיליון איש התנערו מכל הארץ ובאו לחלוק לרבם כבוד. פתאום הם גילו שהם כה קטנים ובודדים, ופשוט מתאפסים למול הדמות הגדולה, ואז זה קרה:
מאות אם לא אלפים יוצאי בתי מדרשותיהם, התפקחו ועלו לדרוש את מחילתו של מרן על ציונו הקדוש.
במאמרים ובשיחות עם, העלו את זעמם על מנהיגיהם שהסתירו מהם את צפיחית הדבש, והותירו אותם ריקים ונבערים.
ודי, נעצור את העט, כי אחרת הדיו יכלה והזעם והפלא לא ישקט.
אך עצה קטנה: את מרן אכן הפסדתם! אבל ספריו עדיין כאן. רוצו אוצו לחנויות הספרים, רכשו את ספרי מרן היקרים והנחמדים, הכניסו אותם לביתכם ולבית תפילתכם, ותראו ותחזו באור ה' המופלא.
נכון, אז יתחמץ לבבכם על הימים "שפספסתם" אך תמיד טוב מאוחר מאשר לעולם לא.
ולסיום, רק זר של תודה נותר לנו להשיב לרבותינו מנהיגי הישיבה, שלא התבלבלו, ובמשקפתם המבריקה ראו את האמת הטהורה, וזיכו אותנו לשקוד וללמוד בתורתו של מרן רבנו הגדול זיע"א.
אשרינו שזכינו.

הנברשות האדומות
כשהספדנים יללו על הבימה בין סמטאות גאולה באותו הלילה הנמהר: "חשכו המאורות..." "חשך עולם בעדנו...", לא היה זה כמשל, אלא משהו שכולם ראו אותו.
יש מישהו המטיל ספק בחשכת העולם?! חושך רוחני של טומאה ויצרים, עלטה הלכתית בעולם המתקדם, ואלמלא עמוד האש שהאיר לנו את הדרך, מזמן נפלנו בתהומות ובבורות.
כל כך פשוט להרגיש את זה, להבין את זה, אבל נחמה אחת מלטפת אותנו מחדש, פעם אחר פעם.
כבר אז כשנפל המתג, עוד בטרם עלינו ירושלים ציון מצאנו את עצמנו מגששים בתוך האפילה, ואשר יגורנו מיד הגיע,  צומת -  צריך לקרוע או לא? ואיך קורעים בכלל? מברכים דיין האמת? בשם ומלכות? חושך! לאן נפנה? אולי נמעד?
העינים עוד לחות וצורבות, הלב כואב, והפחד חלחל, עכשיו לאן: ימינה או שמאלה? תהום או דרך סלולה? איפה האור? איה המאור?
ואז גילינו אותה, היא עמדה שם בצד, אבלה אך מהודרת - נברשת אדמדמה מעוטרת בהטבעות שחורות ומוזהבות - ספר "חזון עובדיה"- אבלות. היא שלחה קרני אור חדות וממוקדות, והצביעה בגאון על דרך המלך.
ואז הבנו את הכל...
מאור ישראל! את אורך הגדול אכן איבדנו, וחושך וערפל נפל על דרכנו.
אבל את 54 המנורות שהצבת בסמטאות החיים, לצד בורות ומהמורות, בין שבילים ותהומות, אותם הכרכים עליהם עמלת ימים ולילות, אף אחד לא יוכל לכבות, ולאורם עוד נלך ונצעד, לדורי דורות.
אבא תודה.
 
למעשה: הלכה!
היינו שם כמעט בכל מקום, בלוויה, באזכרה, באוהל המנחמים, וכולם דברו על התורה. הרב היה להוט על תורה, לרב היתה תשוקה לתורה בלתי נתפסת, בלתי נאמדת, וחסרת פשרות.
טובי הדרשנים, הספדנים, ראשי הישיבות עמדו שם ליד דוכן הנואמים, והבעירו את הלבבות בחשקתו הרבה לתורה, לשקידת התורה, ולעמל דלא מעלמא הדין.
אנחנו עמדו מהצד, ורצינו לדעת על איזו תורה, אנא פרסו את משנתו, גלו לנו את המסלה ואת הדרך. ולא מכולם שמענו.
אז בואו ונזכיר, מרן בכל ימיו צווח וצעק על לימוד הב"י מגיל צעיר, לעיין ולהתעמק בהיכלה של ההלכה, לפתוח ש"ע, נושא כליו, ולעלות ולהתעלות בדרכי ההלכה והפסק.
אשרינו שזכינו ובישיבתנו הקדושה העומדת בנשיאותו של מרן זצוק"ל מיום היוסדה בארץ. רבותינו שיבדל"א שגדלנו על ברכם חנכו אותנו ללמוד וללמד, לשקוד ולהתעסק בפסיקת ההלכה.
את הכלים כבר קיבלנו, בואו וניטול שאיפות טהורות מהתמדתו של מרן, ממסירותו לתורה ולכתיבת פסקי הלכה, ונפסע באותה המסלה של רבנו הגדול.


 
לעוד מאמרים של רב אורח
למאמר הבא >
< למאמר הקודם

רב אורח

12
119
38

מאמרים חדשים

!שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0