שניהם ביחד, "שנעשית עדרים עדרים והולכת לה".

לרגל חנוכת הבית הגדול – שו”ת “בית נאמן”

נוהג מעניין היה למלך באותה מדינה. מפעם לפעם היה לובש בגדי אזרח פשוטים ויורד אל העם בלי להזדהות. מסתובב היה ברחבי מדינתו ותוהה מקרוב על חיי נתיניו. באחד מהלילות עבר על פתח ביתם של העניים המזמרים ונמשך אחר קול ניגוניהם העליזים.

מדוע המתין הקב”ה עד שיגיע יעקב לחרן, ורק אז עוררו להתפלל במקום שהתפללו בו אבותיו, מדוע לא עוררו מיד כאשר עבר שם בראשונה, וכך ניתן היה לחסוך את הצורך בנס גלוי של קפיצת הדרך?

מעשה בחכם שנזדמן לעיר אחת וביקר בבית העלמין שבה. להפתעתו נגלתה לעיניו תופעה מוזרה. על כל מצבה בבית החיים, חרוט היה גיל הנפטר. על המצבה הראשונה היה מצוין: “נפטר בהיותו בן עשר שנים ושלשה חודשים”, על השניה: “בן חמש שנים”, על השלישית: “בן שתים עשרה” וכו’ וכו’. כולם נפטרו בקיצור ימים ושנים. הגדול שבהם היה בן שלושים שנה…

אדם כי ימות באוהל (יט. יד)   “מנין

ויתמה המלך עד מאוד, וישאל את שר-העיר על כל ההוד. ומי פעל כל זאת, אשר אני זוכה לחזות?

  במסכת כריתות (ה' ע”ב) מבואר כי מלבד

כדי לרדת מן ההר אל העם, היה מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל משתמש בכל דרך אפשרית – גם בהומור. באהבת זיכוי הרבים שפיעמה בו, לא התחשב בכך שהדבר עלול כביכול להוריד מרמתו התורנית, ועשה כל אשר לאל ידו, העיקר לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים * לרגל חג הפורים, אספנו בחופנינו צרור דברי חידוד, שנינה ומליצה שיצאו מפי קדשו של מרן *

שילוב זה המאפיין את חג הפסח – זכירת גודל הנס עם זכירת המצב העגום, מעמיד את הרגשת החירות במקומה הנכון.

'פתחת את העינים בבוקר תגיד תודה כל השאר

מעולם לא שמענו על כך. ועל מצבת הגאון

כל אלה שהיו בעד הגירוש מגוש קטיף נענשו

קשה להקל (אם לא במקום צורך גדול שיש

מאמר זה חובר ע"י הרה"ג ר’ נסים חיים חזקיה חורי זצ"ל (מחבר ספר נחלת אבות על הש"ס, נתיבות התשל"ה), ונערך בתוספת מרובה ע"י מרן ראש הישיבה שליט"א (בליל כ"ג מנחם אב התשל"ד).

אברך שנעדר מהכולל כמעט חדש לא מגיע לו