שימוש בפרוות בעלי חיים לצורך "שטריימל"

סימוכין:00210210
ירושלים,י' באדר, התש”ע
24/02/2010

לכבוד
הרה”ג הרב שלמה עמאר שליט”א
הרה”ג הרב יונה מצגר שליט”א
הרבנים הראשיים לישראל

שלום וברכה!
בדיון שהתקיים היום בוועדת החינוך של הכנסת בהצעת החוק 'צער בעל חיים', הציג מנכ”ל הרבנות הראשית מר עודד וינר עמדה משמכם. הגדיל לעשות יו”ר הועדה שהכריז שפרשנותו לדברים שכתבתם היא שאתם תומכים בחוק בכללותו, כך גם הוצגו הדברים בתקשורת בימים האחרונים. אך כאשר קראתי את הדברים שכתבתם נוכחתי לדעת כי אתם מתייחסים רק לכך ששימוש בפרוות בעלי חיים בדרך אכזרית הוא דבר שאין הדעת סובלתו, ולזה כולנו מסכימים, בבחינת למה לי קרא? סברא הוא! אך חוות הדעת שהגשתם אינה ענין להצעת החוק, שמבקשת לאסור איסור גורף יבוא, יצוא, הפקה, יצור ושיווק של פרוות.

בדיון היום ציינתי כי כשראיתי את הסרטון של אגודת 'תנו לחיות לחיות' בנוכחות חברי האגודה, המציג את הפשטת הפרווה מהחיה בעודה בחיים, גם אני הזדעזעתי, ומיד התקשרתי לידיד בצרפת שהוא יבואן פרוות בעצמו ומשמש כיועץ לפרלמנט האירופי בעניין, ושאלתי אותו האם ישנה תועלת ויתרון בהפשטה אכזרית כזאת, הוא ענה לי מפורשות (כשהוא על רמקול וכולם שומעים את דבריו) שאין בזה כל תועלת ואם קיים מקום בו מפשיטים בצורה כזו הוא שולי וזניח ובודאי לא תעשייתי (למותר לציין את ההפתעה על פני כל הנוכחים…). כך שהשימוש הגורף בטיעון זה גובל בדמגוגיה, וכל מטרתו היא רק לקדם את החוק.

אך השאלה האמיתית היא בעצם השימוש בפרוות לכל תשמישי האדם, ואני מצרף לכבודכם חוות דעת הלכתית שכתבתי בעניין והוצגה בפני חברי הועדה הדנים בנושא, וממנה עולה כי כל הנלקח מבע”ח לצרכי האדם ותשמישיו מותר הוא. ברור שצריך לעשות בדרך המקובלת וצמצום הצעב”ח במידת האפשר. אך לעניין זה הצעת החוק הזו לא רלוונטית שכן בבסיסה עומד הרצון לצמצם למינימום את השימוש בפרוות. הצגת הפשטת הפרוות מבע”ח בעודם בחיים, כאילו היא הדרך המקובלת על מנת לעשות שימוש בפרווה, היא שקר ומשמשת רק ככלי בידם להעביר את הצעת החוק, אל לכם לתת יד ואפילו בעקיפין לכך.

ולכן אני פונה לכבודכם לפרסם הבהרה לגבי הדברים, כי כמו שעלינו להיזהר מלהתיר את האסור, כך עלינו להיזהר מלאסור את המותר, וכמו בתפילתו של ר' נחוניא בן הקנה בברכות (כ”ח ע”ב) לא אומר על טהור טמא ולא אומר טמא טהור, וכ”כ הבית יוסף יו”ד (סי' קט”ו) בשם הסמ”ק, וכתב בספר הרוקח (סי' כ”ט) כעין המתיר האסורין כעין האוסר את המותר ע”ש. ועיין בספר חסידים (סי' תתר”פ) וז”ל ואלו שהם יותר מגזל ואינם גזל וכו' והיודע שמותר שום דבר מאכל, או חפצים להטריף בהמה והוא יודע בבירור שהוא כשר ואם היה מגיד להם ראיותיו היו מקבלים ושותק, אז גורם בשתיקתו הפסד לחבירו ע”ש, צריך להימנע משימוש בלשון שנותנת מקום לפרשנות מטעה, ואם הדבר מותר צריך לאומרו בקול צלול וברור.

בברכה
ח”כ הרב חיים אמסלם

***

סימוכין:01021009
ירושלים,ז' בכסלו, התש”ע
24/11/2009

לכבוד
חה”כ הרב מנחם אליעזר מוזס
יו”ר סיעת יהדות התורה
הכנסת
ירושלים

שלום וברכה!
השתתפתי בדיון היום אודות הצעת החוק שמטרתה הגבלת השימוש בסחר בפרוות.
השימוש בפרוות במגזר החרדי הן אצל החסידים החובשים בשבתות ויו”ט “שטריימלך”, והן בקרב כלל הציבור הדתי והחרדי הנוהג בחבישת כובעים בלבד (שמקורם מן החי) נפוץ ביותר. אין ספק, שההגבלות יפגעו בציבור זה, וקיימת הצעה לעבור לשימוש בחומרים סינטטיים.
עיקר הטענה, כפי שהובאה בועדה, הוא משום איסור צער בעלי חיים “שהוא מדאורייתא”.
מאחר שהעניין נוגע להלכה אני מעלה על הכתב את הדברים שאמרתי בועדה בקיצור נמרץ.

ותחילה אקדים ואומר שאיסור צער בעלי חיים, אם איסורו מדאורייתא או מדרבנן, דבר זה הוא מחלוקת הראשונים כי למרות שיש מי שסובר שאין איסור זה מהתורה אלא מדרבנן, והוא המרדכי בפרק ראשון של מסכת עבודה זרה, וגם בדעת הרמב”ם כתב בספר לחם יהודה שהוא מדרבנן, וכ”כ בספר מרכבת המשנה. אמנם הסכמת רוב הפוסקים שאיסור זה הוא איסור דאורייתא אבל אין בו לא איסור לאו ולא עשה וכמ”ש בשו”ת הרדב”ז בלשונות הרמב”ם (סי' קס”ח) ומקנה אברהם (מערכת גימ”ל), אלא שאיסור זה אינו חל כאשר הוא בא בהתנגשות למקרים הבאים.

א. אם הדבר לצורך מצוה לא חשו לצער בעלי חיים – ספר רוח חיים (סי' תר”ל) יפה ללב (סי' תר”ל).

ב. לצרכיו ותשמישיו של האדם אין שום מקום לחשש, כי האיסור הוא דוקא לצערם בחינם אבל לצורך מותר, ובספר החנוך סי' ת”מ כתב: “כי התורה התירה לאדם ליזון מהם ולכל צרכיו ולא לצערן בחינם” ובשו”ת רב פעלים ח”א (יו”ד סי' א') כתב: שכל שהוא לשימושם ולרווחתם של בני אדם מפורש מכמה מקומות שהוא מותר וכ”כ פסקי התוס' (פ”ק דע”ז), ע”ש. ע”ע גם בשו”ת חבלים בנעימים ח”א (בקונטרס הסוגיות, דברי יהודה סוגיה מג אות ב) מש”כ ג”כ בזה והביא כמה ראיות דאכן כל מילתא שהוא לצורך אדם לית ביה משום צבע”ח ואפילו הריגה ומיתה.

ג. יש הבחנה בין צער גדול לצער קטן, לצורך או לא לצורך, שו”ת שבות יעקב (חלק ג' סי' ע”א) ובשו”ת מראה יחזקאל (סי' נ”ט) כתב: אלא על כרחך דבדבר מועט וצער קטן כזה ליכא משום צער בעלי חיים, דכל דבר שהוא משום רפואה או לשאר צורך האדם אין בו משום צער בעלי חיים, ע”ש.

ד.אין איסור צער בעלי חיים בהמתה עצמה אם אינה בדרך של צער, שו”ת נודע ביהודה ח”א (יו”ד סי' פ”ג) ח”ב (יו”ד סי' י') שו”ת עבודת הגרשוני (סי' י”ג).

ה. משום רפואה ומחקר לא חוששין לצבע”ח שו”ת מראה יחזקאל (סי' נ”ט) הנ”ל.

ו. יש איסור צער ב”ח רק במקום שאין יוצא לאדם רווח, שו”ת תרומת הדשן פסקים וכתבים (סי' ק”ה).

ז. כשיש הנאה לאדם, ידוע שדנו באחרונים אודות גידול חיות מחמד וגני חיות אם אין בזה ג”כ משום צבע”ח והעלו שאף לצורך הנאה ושעשוע קרי ליה צורך אדם. וכיוצא בזה מדברי שו”ת שבות יעקב (ח”ג חיו”ד סי' ע”א), והחתם סופר בהגהותיו על הש”ס במס' בב”מ (לא ע”א), ושו”ת מנחת יצחק ח”ב (סימן כז) וח”ו (סימן קמה), ושו”ת אגרות משה פנשטיין חחו”מ ח”ב (רס”י מז), ע”ש.

נמצינו למדים: א. לצורך מצוה. ב. לצרכי האדם ותשמישיו. ג. כשהצער הוא מועט. ד. בהמתה ללא צער. ה. לרפואה. ו. לרווח עיסקי. ז. להנאת האדם. כל אלה אופנים מותרים ואין בהם משום אסור צער בעלי חיים.

חשוב לזכור! שהפרמטר המוסרי של שלומי אמוני ישראל הוא הוא ההיבט ההלכתי והדוגמא הנכונה לכך הוא השחיטה היהודית שאחד מטעמיה הוא משום איסור צבע”ח וכמ”ש החינוך (בסי' ת”מ), ולעומת זה חלק מהאומות רואים בזה “משום צבע”ח” וכי מפיהם אנחנו חיים חלילה. וע”ע מ”ש שו”ת שאילת יעב”ץ (חלק א סימן קי). וז”ל “ותמה על עצמך וכי לא זו מדת כל אדם ואפי' חסיד בחסידים. מי יחוש ויחוס על בהמה שסופה לשחיטה. שבודאי לכך נוצרה והיא טובתה ותקנתה בלי ספק. ומה טיבה של מדת רחמים בזה. כ”ש שאין שייכות לעונש על האכזריות ההוא. א”כ בכך ימלטו כל ב”ח חייהם מיד השוחט”, ע”כ. וע”ע בשו”ת פנים מאירות ח”א סי' ע”ה. והיטיב להגדיר הדברים בשו”ת משנה הלכות (ח”ד סי' רל”ט) בעניין השקפת התורה ביחס לשחיטת בהמה חיה ועוף שכתב: כי אנחנו עם ישראל זרע קודש היינו מן הראשונים מעת נתינת התורה ועוד קודם לזה שנצטוונו להזהר שלא לצער בע”ח וכן אנו נוהגין עד היום וכל מה שהתירה לן התורה ודאי אין בזה משום צבע”ח מאחר דבאיזה מקומות הזהירה התורה עלינו שלא לעשות כן משום צבע”ח, מבואר דהתורה הקפידה שלא לצבע”ח ואם במקום אחר צותה תורתנו הקדושה על דבר מסוים לעשות מובן שאין בזה משום צבע”ח דאילו היה בזה משום צבע”ח לא צונו התורה לעשות כן שהרי התורה הקפידה שלא לצבע”ח, והקב”ה הוא היודע איזה נקרא צבע”ח ואסור ואיזה לא נקרא צבע”ח כי הוא אשר ברא את כל ויודע תוכן כל הנבראים. עכ”ד.

וצריך להזהר בדברים הללו שהרי הביא בשו”ת נשמת חיים (סי' ק”כ) בשם הט”ז דאין כח ביד חז”ל לגזור איסור לכל ישראל על דבר שפירשה התורה בפרוש להיתר. ואכן כאן שאין שום איסור להימנע משימוש בפרוות, כמובן שאין לתלות כאילו שלפי ההשקפה התורנית יש בזה איסור כלשהו לשימוש ולצורכי האדם.
ואידך מוסכם כי כל צער, עינוי, הרעבה, או המתה בדרך צער וכאב לבעלי חיים, שאינם בגדרים הנ”ל אסורים מכל וכל. ויחד עם זאת אני מסכים בהחלט שאם ניתן לקנות ממדינות בהן ננקטים אמצעים לצמצם או למנוע סבל החיה, כך עדיף.

מאחר שצויין שמרן גאון ישראל הרב עובדיה יוסף שליט”א דעתו לאסור, דבר שאני מטיל בו ספק אשמח אם יראו לי דברים כתובים בשמו לאסור ושדעתו שיש להימנע משימוש בכובעי פרוה. בנתיים כל המקורות מראים את ההיפך הגמור, וכנראה הדברים משמו אינם מדויקים.

בברכה
ח”כ הרב חיים אמסלם