פרשיות מטות מסעי – לעשות רצון קונם

ממשפחות מנשה בן יוסף היו לנשים ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן (לו. יב)

קבוצת חסידים נסעה ברכבת, וכל אחד מהם סיפר את המופתים שרבו מחולל בכח התורה. עד שהגיעה השיחה אל רבי אריה לייב, בנו של רבי ישראל מאיר מראדין, בעל ה”חפץ חיים”. בתשובה לשאלתם אלו מופתים מחולל אביו, נענה הבן: “אצל צדיקים רבים – צדיק גוזר והקב”ה מקיים, ואילו אצל אבא – הקב”ה גוזר ואבא מקיים“…

בשנת הארבעים לצאת בני-ישראל מארץ מצרים, זמן קצר לפני שעמדו להיכנס לארץ המובטחת, החלו גם הדיבורים על חלוקת הארץ לשבטים – חלוקה שנערכה לזכרים בכל שבט ושבט. במקרה של פטירה, הבנים מקבלים את ירושת אביהם כדי להבטיח כי חלקות האדמה ישארו במשפחה.

למשפחה אחת משבט מנשה, משפחתו של צלפחד, נולדו רק בנות. צלפחד עצמו מת במדבר, וכעת חששו בנותיו כי הן לא תקבלנה אף פיסת אדמה בארץ ישראל. לפיכך, הן פנו למשה רבנו בבקשה לקבל נחלה בארץ.

על הבנות עצמן נאמר שהן היו חכמות ואף צדיקות. חכמתן ניכרה בעובדה שהן הגישו את טיעוניהן בצורה ברורה כל כך, שבורא העולם בכבודו ובעצמו הצדיקן ואמר: “כן בנות צלפחד דוברות” (לעיל כז, ז).

בזכות בנות צלפחד, דיני הירושה חודדו. מעתה ואילך, במקרה שאין בן, גם הבנות תוכלנה לרשת את אביהן ולקבל את חלקת האדמה שלו בארץ.

זמן מה לאחר הודעתו של משה כי בנות צלפחד תירשנה את אביהן, באו קרובי משפחתן למשה והביעו את חששם כי אם הן יינשאו לגברים משבט אחר, בסופו של דבר נחלת הקרקע תעבור משבט מנשה לשבט אחר. בתגובה, משה מוסר את דבריו של ה' כי בנות צלפחד “לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים” – מותר להן להינשא לכל איש משבטי ישראל. אך בתור עצה טובה: “אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים” (לעיל פסוק ו'), כדי שתישאר נחלתן במסגרת השבט – שבט מנשה (עיין בבא בתרא ק”כ ע”א).

יכולות היו בנות צלפחד לנצל את ההיתר המפורש שניתן להן להינשא לטוב בעיניהן מכל שבטי ישראל, אך מאחר שידעו שרצון ה' שינשאו לבני משפחתן – עשו כרצון ה'. “שהגם שה' עשה הבחירה בידם, אף על פי כן לא עשו אלא כמצות המלך לעם בני ישראל” (אור החיים הקדוש).

ויותר מכך, הספורנו שם לב לעובדה שהן בחרו להינשא דוקא לבני דודיהן, ולא לקחו ממשפחות אחרות מבני השבט: “כיוונו לעשות רצון קונן כאשר צוה את משה… מאחר שראו היות כוונת האל יתעלה שלא תסוב הנחלה, אף על פי שנתן להן רשות לבחור כרצונן מכל השבט, הן בחרו את בני דודיהן מכל המשפחות, מפני שהיו יותר קרובים. “ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן”. ובכן לא היתה שום הסבת נחלה אפלו ממשפחה למשפחה”.

עובד ה' אמיתי זהו אדם שהמצפן שלו מכוון תמיד לכיוון רצון ה', ומבטל רצונו מפני רצון הבורא. רבנו משה חיים לוצאטו זצ”ל בספרו “מסילת ישרים” (פרק י”ח) מדמה זאת לבן המחבב את אביו שדי לו ברמז מאביו שהוא חפץ בדבר מסוים, וכל מאמץ או טרחה לא יהיו קשים בעיניו לספק את רצון האב. וכותב הרמח”ל שזהו “שורש החסידות”, והוא מה שאמרו חז”ל (ברכות י”ז ע”א): “אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו“.

עשיית רצון הבורא היא שהנחתה את הגאון רבי יוסף עדס זצ”ל בכל מעשה שעשה. גם אם מדובר בעשיית מצוה הדורשת טרחה או שיכולה להתפרש כמיעוט כבוד – לא נמנע מעשותה.

פעם ביקר את אחד מתלמידיו ששכב בבית החולים. החולה חש שלא בנוח שהרב טרח ובא לבקרו, ואמר כמתנצל: “למה הרב טורח לבוא לבקרני?”.

תשובת הרב הפתיעה את הסובבים: “האם היית שואל אותי גם על התפלין – למה אני מניח?! מה ההבדל? זו מצוה וזו מצוה…”.

זו היתה גישתו למצוות – קיום רצון הבורא יתברך ותו לא!