להציל עשוק מיד עושקו

לפני כמאתים חמישים שנה, היתה תוניס עיר גדולה לאלוקים בתורה ובחכמה, והיו גבירי העיר ושוֹעיה, אוהבי תורה ולומדיה. כל תלמיד חכם אשר חפץ היה לשבת על התורה ועל העבודה, היה מוצא בנקל מי שיחזיק בידו ויכלכל פרנסתו ביד רחבה. בביתם של גבירי העיר יוחד חדר מיוחד אשר שימש כבית ועד לחכמים. באותו חדר, רוכזו ספרים וחיבורים שונים ששימשו את לומדי התורה. אלפי בתי מדרשות כאלה היו, והרבנים ותלמידי החכמים הוגים היו שם בתורה בנחת ושלוה. נוהג זה הביא לגידול ניכר במספר תלמידי החכמים שבתוניסיה.

באוירה מרוממת ומיוחדת זו, גדל ונתעלה הגאון רבי נהוראי ג'רמון זצ”ל (הילולתו בט”ז ניסן התקמ”ג), ושקד על דלתי התורה הקדושה יומם ולילה. הוא יצק מים על ידי רבו הנערץ רבי יצחק לומברוזו, ושאב ממנו את מסילות דרכי העיון ונתיבותם, וכך גדל ונתעלה עד שנעשה לאחד מגדולי חכמי תונס המפורסמים, וכפי שכינהו מרן החיד”א 'מופלג בחכמה ובזקנה' (“שם הגדולים” חלק א' בערכו).

גם רבי נהוראי היה לומד בביתו של אחד מהעשירים אשר כיהן בתפקיד המורם מעם שנקרא הקאייד. באחד הימים, בא אדם לפני אותו קאייד, וקבל לפניו על נער בשם “שויעה בסיס” (הוא הגאון המלומד בנסים רבי ישועה בסיס זצ”ל, אשר לימים נעשה ראב”ד תונס), שעבר על אחת מפקודות הקאייד. שמע כך הנגיד, ושלח מיד את משרתו להביאו לפניו. מששב המשרת ועמו הנער, העמידו הנגיד לפניו והוכיחו קשות על כי המר את דברו. כעת, ציוה עליו להמתין, עד אשר יקבל את ענשו במכת מרדות.

ראה רבי נהוראי מחדרו בבית הקאייד את כל אשר נעשה לנער, וכי צפוי הוא לקבל מכת מרדות על פי פקודת הנגיד, ויחר אפו מאד כי היה מכיר את פרשת גדולת וקדושת הנער הזה, שכן מיום לידתו ידעו הכל כי לגדולות נוצר, והגאון המקובל ר' מסעוד אלפאסי זצ''ל (ראב''ד תונס), אמר כי הוא ניצוץ האר''י ז''ל. לפיכך, ראה כך רבי נהוראי וצר לו על בזיון כבוד התורה, שעלול לקרות.

אך מי יכול לדבר דבר לפני הנגיד, כי בנפשו הוא! אך רבנו לא יכול היה לעצור בעצמו, לישב בחיבוק ידים, ולראות בעיניו את הילד הרך והקדוש מוכה ומעונה. מה עשה? עלה מיד אל גג הבית דרך אחד החלונות אשר היה פתוח אל הגג, ודילג מגג אל גג עד אשר הגיע אל בית הגאון רבי יצחק טייב זצ”ל. סיפר לפניו את כל אשר ארע, וכי הקאייד מתכונן להכות בילד שעדיו לגדולות. ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד! מיד נטל את מטהו, ופנה מיד אל בית הנגיד. משהגיע לביתו, דפק רבי יצחק במטהו פעם ושתיים על הדלת בחזקה, עד כי רעשו אמות הספים. שלח הנגיד את משרתו לראות מי הוא זה ואיזה הוא, אשר הרהיב עז בנפשו לנהוג כך. והנה כאשר פתח המשרת את הדלת, נרתעו כל בני הבית לראות כי המרא דאתרא בכבודו ובעצמו הוא הדופק, ויאלם פיהם דום! נכנס רבי יצחק אל החצר, ובא אל בית המדרש שהיה שם, נטל מספר ספרים ויצא אל החצר, שם מצא את הילד “שויעה” ממתין בפחד לגזר דינו. נתן הרב בידו את הספרים, וביקשו “לך בני, והביאם אל ביתי”.

הנגיד שלא הבין כי כוונת רבי יצחק לשחרר לחופשי את הילד, ביקש מהרב כי משרתו הוא שיוליך את הספרים, יען כי נער זה נחוץ לו שישאר שם לצורך איזה ענין. כאן כבר לא יכול היה רבי יצחק להחריש, וגער בגביר: “נבל וחצוף! היאך העזת פניך והרהבת עוז בנפשך להמרות את דברי?!”, ויקצוף הרב מאד… חרדה אשת הנגיד לקול ההמולה, באה וראתה כי פניו של רבי יצחק כפני להבים, והוא בקפידה גדולה על בעלה. נבהלה מאד ותפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו: “אנא, אדוני הרב! שא נא לפשעו, פן יבולע לו וביתי יחרב!”. ויען הרב: “לשוא תרבי בדברים, כי מן השמים נגזר כבר על ביתך שיחרב”. לא עברו ימים מועטים, עד אשר כל עשרו ונכסיו הלכו בתוהו, והוא נצרך לבריות, ר”ל.

לאחרונה יצא לאור ספרו של רבנו “יתר הבז” המכיל חידושים על הש”ס ועוד, במהדורא חדשה ומפוארת. ניתן להשיגו בישיבת כסא רחמים.