כפטיש יפוצץ סלע

חסכון ילדות חשאי

אחד הסיפורים בספר, ממחיש לנו ביתר שאת את ההתמקדות במטרה של רבי מצליח. היה זה כאשר הגיע רבי מצליח לגיל מצוות בשנת התרפ”ה. בהתרגשות ובלב שמח, הגיש אביו רבי רפאל לבנו יחידו את התפילין. “זה עתה זכית בני להכנס בעול המצוות. פרוטה לפרוטה חסכתי כדי לרכוש עבורך תפילין מהודרות וקדושות מכתב יד קודש הגאון רבי מכלוף עידאן זצ”ל, שכותב עם כוונות האריז”ל”. וכאן הרחיב האב בגודל מעלת התפילין, במהות הנחתן ובעוצמת הקשר שבין מצות הנחת התפילין לאבינו שבשמים.

מצליח גמע את הדברים בשקיקה, ובמוחו כבר נרקמה תכנית חשאית לפרטי פרטים. במשך חודשים חסך פרוטה לפרוטה מדמי הכיס שקבל מאמו, עד שהצטבר בידו סכום נאה, סך של שלושה עשר פרנקים.

כשצרור הכסף בידו, פסע מצליח חרש בשעת לילה מאוחרת, לעבר ביתו של סופר הסת”ם, רבי כמוס חטאב זצ”ל, שיצא שמו בכל האזור כסופר מומחה.

לאחר נקישה קלה, נפתחה הדלת. המלים התגלגלו מפיו של הנער, מהירות ומפצירות: “מבקש אני לבצע עסקת קודש, אך קודם לכן מתחנן אני, לבל יוודע הדבר לאף אדם בעולם!”. הסופר הביט בעיניו הקורנות של הנער והתפלא, מהי העסקה, ומדוע אסור לגלותה? “ברצוני שתכתוב עבורי תפילין של ר”ת!” ירה מצליח את תכניתו.

הסופר המופתע הבחין כי מולו ניצב נער לא רגיל, וניכר כי מבין הוא היטב לקראת מה הוא הולך. הסופר הנהן בראשו בדומיה, ונקב במחירן “חמשה עשר פרנקים”. רגע של מבוכה והנער אמר בשקט: “הצלחתי לאסוף רק שלושה עשר פראנק בלבד…”. חייך הסופר ואמר בנימה של הערכה: “לתלמיד טוב כמוך, אעשה הנחה!”. לא היה מאושר ממנו באותו רגע. הוא ידע כי אגירת פרוטה לפרוטה במשך תקופה כה ארוכה היתה משתלמת בהחלט.

העסקה כמעט נחתמה, כשלפתע נזכר הנער הלא שגרתי בבקשה נוספת: “יודע אני כי רבים הם המניחים תפילין של ר”ת בבתים גדולים, אך מאחר ועל פי עיוני בספרים יצא לי שעל פי ההלכה קיים גבול מסוים בזרוע להנחת התפלין, לכן אבקש שתעשה נא לי את התפילין בבתים קטנים ולא בבתים גדולים”.

הסופר שהספיק כבר להכיר כי אין מדובר כאן בילד ככל הילדים, ניאות אף לבקשה ייחודית זו, כשתחושת שליחות קדושה פושטת בקרבו. הוא הבין כי נשמתו הטהורה של הנער אינה מעוניינת בפרסום הענין מחשש ליוהרא, אך דבר אחד נותר כחידה בעיניו, הלא כולם יראו אותו בבית הכנסת?! חידתו של הסופר נפתרה, כאשר ראה כי הוא מכסה בטלית את התפילין של ראש (כדעת הרב בן איש חי ע”פ רבנו האר”י ז”ל, וכפי שקיבל מרבו), וכך אף אחד לא הבחין בדבר.

בג'רבא ובתונס של הימים ההם, נהגו רק הנשואים להניח תפילין של ר”ת יחד עם תפילין של רש”י, ואחד היה לומד מהשני את סדר הנחתן, אך מאחר ומצליח לא רצה שידעו על הענין, לא יכול היה ללמוד מאחרים, לכן פנה באופן עצמאי אל ספרי הפוסקים והקבלה, והם אלה שהדריכוהו.

מצליח לא שקט על שמריו. עיניו הבוחנות גילו כי רבני העיר מניחים תפילין של “רבנו תם” שלא כפי מה שהעלה בדעתו מעיון מדוקדק בכתבי האר”י ז”ל. בענוה יתירה נגש לרבו, הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ”ל והרצה בפניו את הדברים.

רבי חויתה עיין בדברים. למד היטב את הנושא והגיע להחלטה, כי תלמידו הרך בשנים וגדול בחכמה… צודק! אכן הוא הגיע למסקנה מדויקת ונכונה בהחלט. מיד הוא החליט לשנות את סדר הנחת זוגות התפילין על פי דברי תלמידו! ולא זו בלבד, אלא דרש כך ברבים, ותאר את הבנתו העמוקה של אחד מתלמידיו שהעיר את תשומת לבו לדברי רבנו האר”י בענין זה.

את נימוקיו בענין, העלה רבי מצליח על הכתב בשנת התרפ”ט בהיותו בן שבע עשרה בלבד, כשהוא מבהיר בסיום התשובה את הסיבה לאריכותה: “ולולי שנתפשט הטעות בעיר, לא הייתי צריך להאריך בו, ומקום הניחו לי”.

מדוע התמהמה התשובה
בשנים הבאות כבר היה כותב תשובות בהלכה כבקי ורגיל. יום אחד, סימן ראש הישיבה רבי חויתה בעדינות לתלמידו מצליח לגשת אליו. “מצליח יקירי” פנה הרב בחיבה יתרה לתלמידו הגאון הצעיר, “לפני כשלושה שבועות נתתי לך שאלה לבירור בענין “מצוה לקיים דברי המת”, וטרם הגשת לי את פרי עטך בענין, מתפלא אני עליך, בדרך כלל זריז הנך, מדוע עתה מתמהמהת תשובתך?! חושבני כי אין להאריך בנושא זה יותר מארבעה, חמשה דפים…” סיים הרב בפליאה.

נגש מצליח בראש מורכן לשלחנו, שלף צרור דפים עבה והגיש לרבו. “רבי, כתבתי את כל זה וטרם השלמתי” אמר בענות חן. רבי חויתה לא האמין למראה עיניו, הוא טרם עיין בדברים, אך לפי האריכות הבין כי חידושים רבים ועמוקים טמונים בכתבי תלמידו…

באותם רגעים, לא ידע רבי חויתה כי עוד נכונה לו הפתעה רבה. עברו עוד ימים אחדים, ורבי מצליח הגיש לו שלש מאות עמודים (!) בענין. ובשקט אמר: “יש לי עוד להאריך בזה עד 500 דפים (!)”. אך לא אסתייעא מילתא. וכל השנים היה רבי מצליח מצטער שלא השלים הכתיבה בזה, וחבל על דאבדין.

במאמר שנקרא “כללי ההוראה” אותו כתב לימים רבי חויתה על לימוד ההלכה וכתיבת תשובות (נדפס לראשונה בסוף שו”ת הלכה למשה להגאון רבי משה מימון זצ”ל רבה של קרית אתא, ושוב נדפס בספר “דמות הכסא”) הוא רומז על אותו מעשה שהיה עם רבי מצליח, ומביאו כעידוד לכתיבת פסקים בהלכה, וכך הוא כותב: “יסוד הכל הוא השקידה וצמצום הזמן, למען הרבות זמן לקרוא ולכתוב. ואל יקוץ מריבוי הסברות ודברי הפוסקים, אלא ילמד בדברי כולם ויכתוב על דבריהם. תשמע! שאלה ותשובה אחת בדיני קדושין למדתי בה שלשה חודשים שלמים, וכתבתי בה קונטרס שלם [מחברת שלמה] בערך. רב אחד גדול בבחרותו כבן ט”ז וי”ז שנה כשהיה מתלמד בשו”ת, כתב שאלה ותשובה אחת בחושן משפט 80 דפים ותשובה אחת 150 דפים. עתה הוא כמעט יחיד בדורו, כותב פסקי דינים נחמדים כאחד מגדולי הפוסקים המפורסמים. כן ירבה וכן יפרוץ”.

בצעירותו, חיבר גם קונטרס עמוק בענין ברירה, ולא סיימו, והיה מונח על שלחנו ומצפה ליום שיתפנה לעיין בו ולהביאו לידי סיום. פעמים רבות היה רבי מצליח מביע צער על שהתחיל בכתיבת נושא מסוים, ובא ענין אחר דחוף יותר, ומכורח הדברים החל לעסוק בענין השני, וכך נותר קונטרס זה פתוח. בערוב ימיו, השקיע בכתיבתו שעות רבות וכמעט שסיימו, אלא שנותרו עוד מספר דפים לסיום… ובכל זאת נדפס בשו”ת איש מצליח.

בשיטה מיוחדת זו של כתיבת שאלות ותשובות, הגיע רבי מצליח במשך שבע שנים ומחצה למדרגות גבוהות בפסיקת ההלכה.

נעקוב אחריו…
שקיעותו בתורה והתמדתו באותם ימים היו הפלא ופלא. כאשר התקיימה בשנת התרפ”ו חתונתו של הגאון רבי בנציון מאזוז זצ”ל, בנו בכורו של דודו רבי מנחם, כל קרובי המשפחה והמכרים באו להשתתף בשמחה.

נגני העוּד והתוף השמיעו נעימות שמחות, והאוירה היתה חגיגית. בין הנוכחים נראתה דמותו של מצליח הנער בן הארבע עשרה. אף אחד לא עקב אחר צעדיו של הנער, אך לעתים די קרובות נראה כסאו ריק לדקות ארוכות.

יושב הוא בחתונה, אך לבבו ומוחו ככינור יהמו לסוגיות הש”ס והמפרשים שהיו שגורים על פיו וחרוטים בזכרונו. מדי פעם משתמט הוא ונכנס לחדר צדדי, פותח את פנקס חידושיו, ומעלה עלי גליון בקצרה למזכרת את אשר העלה במצודתו תוך כדי מחשבות. מיד לאחר מכן שב הוא אל מקומו, ומשתתף בשמחה. אם כך נוהג נער בן ארבע עשרה בחתונת בן דודו, מה יעשה הוא ביום חתונתו וביום שמחת לבו? ימים יגידו…

ולא רק את החתונות הקדיש הנער לתורה, גם את יום הפורים בו כל הנערים בני גילו, משתובבים ומטיילים, צוחקים ומשחקים בגורלות, ניצל הוא עד תום לתורה. את אחד מימי הפורים, בגיל ארבע עשרה, הקדיש לכתיבת מכתב עמוק וארוך בדין “שוחט שידיו מרתתות”, אותו שלח לגאון הגדול רבי משה שתרוג זצ”ל.

“כי נער אנכי”
עוד בהיותו נער צעיר לימים, היה מתכתב כבקי ורגיל עם גאוני עולם מצוקי ארץ מארצו, ואף מעבר לים. אחד מאדירי התורה אתם היה בקשרי מכתבים, היה הגאון הנודע רבי עובדיה הדאיה זצ”ל ראש ישיבת 'בית אל' ומח”ס שו”ת ישכיל עבדי. הפעם הראשונה בה התכתב עמו היתה בשנת תרפ”ח, בעודו נער בגיל 16 שנים בלבד. רבי מצליח שלח את מכתבו, ובו שאלה ותשובה הלכתית מעניינת בענין: האם מותר ללמוד לכתוב כתב לועזי וחשבונות בבית הכנסת?! וציפה במתח לתשובתו של הגאון.

האגרת ממדינת הים הגיעה לייעדה. בידו של רבי עובדיה נחה מעטפה ועליה בולים רבים מהאי ג'רבא שבדרום תוניסיה.

ראש ישיבת 'בית אל' שקע בקריאת השאלה והתשובה. ניכר היה במכתב הארוך כי שונה הוא משאר המכתבים. רבי עובדיה שֶׁלָמוּד היה בקבלת מכתבים מכל תפוצות העולם, היה מופתע הפעם מתוכן המאמר שנשלח. מהלך התשובה הוכיח בקיאות עצומה במרחבי הש”ס והפוסקים, והראה על ידע וגאונות מדהימה של הכותב. גם הלשון היתה בהירה וצחה בסדר מופתי. והכתב – נאה להפליא. רבי עובדיה הוסיף לעיין בהשתאות בכתב היד, ולא הפסיק להתפעל מהניתוח האומנותי של הכותב בנבכי הסוגיא, ומפירוק הבעיה לנתחיה בצורה מפליאה.

בעוברו על הדברים, ברור היה לו לרב מעל כל ספק כי לפניו אגרת מאת איש זקן וסב מזקני ארץ, מגדולי חכמי ג'רבא, אם לא הגדול שבהם. מיד שלף את הקסת והקולמוס ומיהר לשגר תשובה ארוכה ומפורטת אל כבוד הגאון רבי מצליח מאזוז.

להלן קטעים נבחרים מתוך התשובה לרבנו:

“שאלה: פה עירנו ג'רבא יע”א נוהגים משנים קדמוניות שהרב המלמד תשב”ר תוה”ק ביום שישי מלמדם חכמת כתיבת העכו”ם וחשבון…
“ע”כ תואר השאלה הנשלחת מתם מחד מנייהו, הוא ניהו החכם השלם, חריף ובקי, משנתו קב ונקי, כבוד קדושת שם תפארתו, מצליח בן כבוד מורנו הרב רבי רפאל מאג'וז שליט”א. והרב הנזכר האריך הרחיב למעניתו, בדברי הפוסקים רוא”ח [ראשונים ואחרונים], וזאת הלכה העלה בפלפולו, בכחא דהיתרא עדיף, שאין להם לזוז ממנהגם וכו'. ולהיות כי הרב הנזכר מיראי הוראה לא רצה לסמוך על דעתו והגיש את תשובתו…
“אורו עיניי, כל מעייני, באשר הופיע אור בציון במגילת ספר, אמרי שפר, ארוכה ורחבה מני ים, התלמוד הבבלי וירושלמי, הפוסקים הראשונים והאחרונים, בפלפול וסברא ישרה, דעת קדושים דעת עליון, אשר פתח לו פתח … לא הניח פינה וזוית, והסיר כל מכשול ועוית… ואען ואומר שלום איישר חיליה לאוריתא. קוב”ה חדי בפלפולא חריפתא”.
זמן רב ארכה לרבי עובדיה כתיבת התשובה, עד שסוף סוף סיים, מיהר להכניס למעטפה, להדביק בול ולשלוח. טרם שלשל את המעטפה ליעדה, עלה בדעתו רעיון נפלא, הן כותב המכתב מן הסתם מגדולי העיר ג'רבא הוא. תיכף שלה את המכתב והוסיף דף קטן: “אבקש מכבוד מעלתו לערוך מגבית כספית דחופה מאנשי קהילתו בתונס, לטובת ישיבת המקובלים בית-אל השרויה במצב קשה…”.

את התגובה המפתיעה למכתב הקצר הזה, לא ציפה רבי עובדיה לקבל באופן מיידי, אך היא נשלחה כצבי והדהימה אותו בתוכנה: “לא אוכל לערוך מגבית, כי נער אנכי, עודני בחור ויושב בישיבה, ואין דרכי לצאת ולבוא בין בני אדם…”…

באותם ימי נערות, הוגה היה בשקידה רבה בספר “פרי חדש” על חלק יורה דעה, ומרוב שנקשרה נפשו לחיבורו, חזר על הספר מספר פעמים. עד היום שמור ביד בניו ספר 'פרי חדש' על חלק יורה דעה עם הגהותיו מימי ילדותו, מלא על כל גדותיו. עוד בצעירותו רכש את ספר האשכול (מהדורת אוירבך) עם פירוש “נחל אשכול”, ובכמה שיטות שהעלה אותן הפרי חדש בעומק עיונו ונמצאו אח”כ בספר האשכול, היה מציין בגיליון הפר”ח: אפריין נמטייה שכ”כ רבנו אברהם אב”ד בספר האשכול וכו'.

תחביב מיוחד היה לו ליישב הערות שהעירו על הרב פרי חדש, והיה דוחק בחבריו: “הביאו לי את הקושיא החמורה ביותר על הפרי חדש ואתרצנה”. כמו כן חיבר בילדותו קונטרס “מגן וצנה” לתרץ כמה קושיות של גדולי האחרונים על הפרי חדש (אולם יש להדגיש כי למעשה היה פוסק ע”פ דעת מרן, כפי כללי ההוראה הידועים).

השידוך מתקרב
“לנכרי תשיך”, זו מצות עשה מן התורה על פי דעת הרמב”ם, ורבי מנחם מאזוז דודו של רבי מצליח עסק בהלואות בריבית לגויים שבג'רבא. בנקים לא היו אז, והיתה זו עבודה רִוְוחִית, אך כסף מזומן לא נמצא בהישג יד, האחד לווה, השני משיב את ההלואה ובא השלישי ולווה את ההלואה שהושבה זה עתה…

בערב אחד שב רבי מנחם לביתו כשחיוך עייף מרחף על שפתיו. “בתנו כמסאנה עומדת להתחתן!” קבע להפתעתם של בני הבית. “וכי הוצע לה שידוך היום?!” תמהו. רבי מנחם ענה בשלילה ואמר: “כידוע לכם, בעבודתי, לא מצטבר כסף מזומן, אלא עובר מאחד לשני, כדרכם של מלווי בריבית. והנה שמתי לב כי לפני חתונתו של בננו בכורנו, רבי בנציון, השיבו גויים רבים את הלוואותיהם ולא באו ללוות סכומים אחרים, וכך נותר בידי סכום הגון לעריכת החתונה בכבוד. כך היה גם לפני חתונתו של בני רבי שלמה… בורא עולם מסדר את הכל! ובכן, בתקופה האחרונה שמתי לב כי חובות שבים אלי ולא באים ללוות הלוואות חדשות… אם כן, אות הוא משמים כי השידוך מתקרב, וכי עלי לצבור כסף זה לנישואיה של בתי הצדקת!”.

למרבית הפלא, עוד באותו ערב בין מנחה לערבית ניגש רבי רחמים חי חויתה הכהן לרבי מנחם ובפיו הצעת שידוך מיוחדת – הגאון הצעיר רבי מצליח מאזוז בן אחיו החסיד רבי רפאל.

התואר השלם גדלות מיוחדת היתה בקשר נישואין זה. כמסאנה הצדקת היתה בתו של הדוד רבי מנחם ואחות לתלמידי חכמים גדולים, כך שזכתה ליחוס נפלא וגדלה בחממה של תורה. שלא כיתר בנות גילה בג'רבא של אותם ימים, שידיעותיהן הסתכמו בתפירה, רקמה וניקיון, ולא ידעו קרוא וכתוב, היא היתה גם בעלת ידע רב בכתובים. במשפחת מאזוז הקפידו שגם הבנות תדענה קריאה, ולכן אביה רבי מנחם ביקש מאחיה הגאון רבי שלמה מאזוז ללמדה קרוא וכתוב, והיא קלטה חכמה זו במהירות רבה. במרוצת השנים קראה ספרים רבים והיתה מרבה בתפלות.

לרבי מנחם אבי הכלה, לא היה צורך לברר אודות חתנו רבי מצליח. היטב ידע כי עילוי הוא וירא שמים מרבים, אך את רוב עצמת ערכו ורמתו הרוחנית לא שיער.

בג'רבא של אותם ימים, נהוג היה שלא לערוך חופה וקידושין מבלי לקבל מאת המרא דאתרא הגאון רבי כלפון משה הכהן זצ”ל תעודה המאשרת כי לאבי החתן אין חובות מסים לועד הקהילה. גם רבנו קיבל תעודה כזו מרבי כלפון לפני נישואיו.

והנה כאשר הגיע אישור זה לידי חמיו רבי מנחם, השתאה והתרגש על כי מצא שחתנו הוכתר בה על ידי רבי כלפון בתואר “החכם השלם”. ידע רבי מנחם כי רבי כלפון דייקן מופלג בתארים, ואין דעתו נוחה מריבוי תארים מופלגים ומוגזמים ופיזור שבחים חנם, ותואר זה הוא מעניק רק לאנשים שבאמת ראויים לו. “אם רבי כלפון כתב כך על חתני”, סח רבי מנחם באושר וסיפוק לאחיו רבי רפאל אבי החתן, “הרי שזכיתי ביהלום יקר המציאות, ועלי להיות מאושר שזכיתי בו כחתן לבתי”…

ובכן, כשחקר ודרש חותנו של רבנו, מנין לו לרבי כלפון על ערכו הרם של החתן הצעיר, נתוודע למקרה הבא:

בשנת התרפ”ז, בהיות רבי מצליח בן 15 שנה, הגיעה לבית דינו של רבי כלפון שאלה הלכתית סבוכה בדין שוחט שידיו מרתתות. כשהציע רבי כלפון את הנדון בפני עמיתו לבית הדין רבי חויתה על מנת שיחווה דעתו, נזכר האחרון כי גם תלמידו המובחר ר' מצליח מאזוז כתב תשובה ארוכה באותו ענין. רבי כלפון שכידוע היה ירא הוראה גדול, והיה מתייעץ ככל שיכול לפני כל פסק שהעלה ואף עם צעירים ממנו, הביע את רצונו לעיין בדברים, וביקשו כי יביא לו העתק מתשובת התלמיד (אז לא היה בנמצא מכונת צילום…).

כשהגיש רבי חויתה את התשובה לעיונו של רבי כלפון, העיף בה מבט קצר, ועוד בטרם קרא את תוכנה, נענע בראשו בארשת של אי שביעות רצון ואמר בתמיהה: הלא “יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ”, זהו התלמיד שאתה כה מעריכו?! איך הוא מטריח אותך להעתיק את התשובה?! כידוע כתב יד קדשו של רבי מצליח, היה דומה ותואם להפליא לטהרת כתב היד של רבו רבי חויתה, ולכן, כאשר קרא רבי כלפון את התשובה, סבר כי רבי חויתה הוא שטרח להעתיק את תשובת תלמידו.

חייך רבי חויתה והסביר לרבי כלפון את סיבת הטעות. “אילולא שמעתי זאת מפיך” התפעם רבי כלפון “לא הייתי מאמין, שכן הכתבים דומים להפליא” [בספר מובא צילום שני הכתבים במקביל]. בסקרנות מהולה בהתרשמות, נטל רבי כלפון את התשובה ועיין בה ארוכות, ואז נגלתה לפניו גאונותו של החתן במלוא הדרה, כאשר לא רק בכתב חיקה התלמיד את רבו אלא גם בתוכן! אכן, לא פלא כי כבר בגיל כזה העניק לו את התואר “החכם השלם”.

לאחר שהוסכם בין הצדדים על השידוך, וההורים החליטו כי “בת פלוני לפלוני”, שוב לא התראו החתן והכלה עד ליל החופה.

בג'רבא היתה הקפדה גדולה על כך. לפני כמאה שנה, ביום ה' בתשרי התרס”ג, ראו לנכון רבני העיר לחזק את הענין בחרמות, ועד עצם היום הזה נשמר הדבר, ומי שנכשל בזה, מודיע לרב העיר ומבקש התרה על שעבר על החרם לפני החתונה.

מכל מקום מאחר ואמרו חז”ל (קדושין דף מ”א ע”א): “אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה”, היו מזמנים לזוג פגישה “מקרית” ברחובה של עיר, עת הולכת היא בפקודת אמה לדודה רחוקה. ואז רואה אותה הבחור, בדרך כלל ישרה היא בעיניו, והם מקימים בית נאמן בישראל!

רק החתן לא הגיע
תאריך החתונה נקבע ליום רביעי ג' חשון התר”ץ. ביום המיועד הגיעו מכל קצוות העיר, אורחים וקרובי משפחה, רבנים חשובים וגדולי תורה כדי להשתתף בשמחת הנישואין שהתקיימה בבית החתן.

בשונה מהמנהג כיום, שהזוג נצב יחד מתחת לחופה, ברובע הגדול בג'רבא נהגו שהחתן עומד בחצר ליד החדר, וכל הגברים עמו, והנשים יושבות בחדר. על שלחן פנימי היתה יושבת הכלה, ולאחר ברכת הארוסין, נכנס החתן לחדר עם שני עדים, כדי לקדש את הכלה. לפני עריכת החופה, היה החתן מטפס מעל גג הבית ומשליך שני כדי חרס (שבורים וסדוקים – כדי לא לעבור על “בל תשחית”), וטעם מנהג זה “זכר לחרבן”, בדומה למנהג כיום לשבור כוס בחופה.

בבית משפחת מאזוז הכל היה מוכן לאירוע. הבית רוּקן מכל חפץ מיותר כדי לאכלס את האורחים הרבים. הכלה כ'מסאנה שהגיעה למקום החופה בתהלוכה גדולה, כבר יושבת בחדרה מול הפתח ומוכנה לחופה, כשסביבותיה נשים ובנות העיר, והן קוראות כמנהג המקום חרוזים המסוגלים נגד עין הרע, כשהן מניחות ידיהם על הפה, ותרועות ה'תזגרית' מתגלגלות בפיותיהם.

הכל מוכן אמרנו? אלא שהחתן… איננו. בני המשפחה החלו בחיפושים קדחתניים, וארשת דאגה על פניהם. היכן הוא החתן?! והלא יום חופתו היום?!

מיד ניגשו לרבו, רבי רחמים חי חויתה הכהן ושאלוהו: “רבי! היכן החתן? אולי לכבוד הרב יש השערה כלשהי היכן מקום הימצאו?!”. הרב שהכיר בנפש תלמידו המתמיד, ענה בחצי חיוך: “אינני יודע, אך מהיכרותי אותו, המקום היחיד בו יכול הוא להימצא זה בעליית הספרים בבית הכנסת “רבי אליעזר”, שם רגיל הוא לשקוד על תלמודו. פנו לשם ולבטח תמצאוהו…”.

ברגלים קלות דלגו על המדרגות הרחבות המובילות לעליית רבי אליעזר, והנה מצאוהו שם רוכן על ספריו. סביבו על השלחן ספרי קודש רבים והוא… פשוט שקוע בהוויות אביי ורבא, שוכח עולם ומלואו. “רבי מצליח!” קראו לעברו “החתונה! החופה כבר מוכנה… מאוחר! חיפשנו אותך בכל מקום אפשרי, מה אתה עושה כאן?!”.

“מה הענין?!” לא הבין החתן את המהומה שחולל, “אני מוכן ומזומן לחתונה. רחצתי וסכתי, התלבשתי והתארגנתי, ובאתי ללמוד, לנצל כל רגע. כאשר הכל יהיה מוכן, יקראו לי ואבוא…” הגיב בניגון של מה בכך.

מבחן על אם הדרך
במלוא המרץ עבר רבי מצליח לעיר הבירה תונס בשנת התר”צ כדי להרביץ תורה בישיבת “חברת התלמוד”. לא קלים היו ימיו הראשונים של רבנו בתונס. קבלת הפנים לבואו, לא היתה ברוח טובה ועין יפה. בכל צעד ושעל שעשה, ליווהו עיניהם של יהודיה, שעקבו אחר הליכותיו, ותהו אחר מנהגיו ואורח חייו של הרב החדש.

קבוצות יהודים התגודדו בין הדוכנים שבשוק, בפתחי בתי הכנסיות ובכל מקום התקהלות אפשרי, ובפיהם טענות ומענות, שהמשותף לכולם היה: “מה זאת?! כה צעיר הוא הרב מצליח! המבלי אין תלמידי חכמים מבוגרים ברחבי עיר הבירה תונס שהביאו לנו רב עול ימים שכזה?!

פרט נוסף שהוסיף על אוירת המבוכה, היתה העובדה שבתונס ענדו כל הגברים, החכמים והפשוטים כאחד, טבעת נישואין, ורבנו לא נהג כך כמנהג ג'רבא, בעקבות כך נטו לחשוב כי עדיין אינו נשוי, והיו אף שהגדילו והציעו לו שידוך…

ואז ביום בהיר אחד הסתמן שינוי והביא לרגיעה כללית. מפגש אקראי ומעניין מקופל מאחוריו…

הגאון רבי עזרא הררי זצ”ל פסע לאיטו ברחובות תונס כשהוא נשען על מקלו. זקן ושבע ימים היה וידוע כמופלג ובקי בש”ס ובפוסקים. עודו מהרהר בדברי תורה, הבחין במעלה הדרך ברב הצעיר שהגיע מג'רבא – רבי מצליח מאזוז, הפוסע לקראתו בשביל הכורכר. רטינות האנשים ותחושות ההחמצה ששמע בימים האחרונים, העלו במוחו תכנית מבחן לראש הישיבה החדש. הוא לחץ בחמימות את ידו ופנה אליו בשאלה: “יש לי קושיא בקטע מסוים של גמרא, אומר לך את המלים ואתה תבאר לי הענין”. מיד החל רבי עזרא להרצות בעל פה קטע כלשהו. רבנו הקשיב בשימת לב, ואז הרגיש לפתע על פי מטבע הלשון שהקטע מורכב מגמרא ומשנה יחד…

כשסיים רבי עזרא, תלה ברבנו עיניים בוחנות וציפה לתשובתו. נענה רבנו ואמר: “עד כאן לשון המשנה, מכאן ואילך לשון הגמרא הוא”.

הרב שניסה לאמוד ברגעים אלו את מדת ידיעותיו של רבנו, הופתע ושאל: “וזאת, מנין לך?”. כשבת-שחוק מלבבת על פניו השיב רבנו: “כבודו פתח בלשון הקודש וסיים בלשון ארמית”. התפעל רבי עזרא הררי, והכריז בקול תוך נקישות נחושות במקלו: “יפה אמרת! אני אודיע שבחך ברבים!”, וכך החלה נשיאותו של רבנו ברמה.

סגירת מעגל
עבור בני הגאון איש מצליח, הוצאת הספר “פטיש החזק” היוצא לקראת הילולת הארבעים (כ”א טבת), מהווה סגירת מעגל מיוחדת, שכן מלאכת כתיבת ועריכת הספר ארכה שנים רבות. למעשה, כבר בשנים הראשונות שלאחר פטירתו, נאספו חומרים להוצאת הספר, מלאכה שהתאחרה עד עתה בשל עיכובים שהיצר גרמן. מרוב החשיבות המיוחדת שראו הבנים שליט”א בהוצאת הספר, הם ליוו אותו באופן אישי, ועמלו רבות על הגהתו.

ברוב ספרי התולדות, הסיפורים מוכרים פחות או יותר לציבור, אלא שבא המחבר וקבצם לאכסניה אחת. כאן זה שונה. מדובר בסיפורים שנשתמרו בזכרונם של הבנים למעלה מיובל שנים, ורק כעת הם נחשפים לציבור, וכפי שכותב מרן ראש הישיבה בהקדמתו: “רוב הסיפורים על אמה”ג והסבא קדישא זצ”ל, הם ממה ששמענו ממקור ראשון או ראינו במו עינינו. לא הכנסנו בספר סיפורי מופתים שאין אנו יודעים כמה הם אמיתיים. דייקנו עד כמה שידינו מגעת, ודוקא מסיבה זו השתדלנו כיום להדפיסם, שלא יבואו בדורות הבאים ויוסיפו דמיונות מלבם. ואם לא עכשיו אימתי?”.

אחד הדברים שהופכים את יצירת הפאר הזו לבעלת ערך היסטורי רב, הוא התמונות והמסמכים הנדירים המופיעים בספר, מהם כאלה הרואים אור לראשונה. ניתן למשל למצוא בספר תמונה נדירה מאוד של הגאון רבי כלפון משה הכהן זצ”ל במעמד ניקור בהמה, תמונה שלא נחשפה עד עתה, ונחשבת יקרת המציאות מפני שכמעט ואין ממנו שום תמונה. או לדוגמא תמונה של הגאון רבי בוגיד סעדון זצ”ל רבה של ג'רבא, בבית הדפוס בו עבד לפרנסתו. ועוד ועוד תמונות מיוחדות מהווי החיים בתוניסיה.

מי שיקרא בספר, יכיר גם את רשמי התקופה ומאורעותיה, ואת גדולי התורה של אותו דור. כך למשל, ניתן לקבל בספר תמונה מקיפה וראשונית על תקופת השואה בתוניסיה. בפרק מיוחד שתופס חלק גדול מהספר, נחשפת לראשונה בפני הקוראים תכתובת נדירה מזמן השואה, בין רבי מצליח שהתגורר באותם ימים קשים בתונס לבין רבו המובהק מרן רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ”ל שהתגורר בג'רבא. הרב ותלמידו שהיו קשורים בעבותות אהבה כאב לבנו, הצליחו להעביר אותות חיים בימי המלחמה רק דרך חלופת המכתבים הזו. המסמכים יקרי המציאות, שהיו ספונים וטמונים עד היום בגנזי בניו של רבי מצליח, נחשפים בספר בפרסום ראשון לאחר כשבעים שנה, ושופכים אור מכלי ראשון על המאורעות הקשים שעברו יהודי תוניסיה וג'רבא בימות השואה, ומקפלים בתוכם סקירה מקיפה, עדות חיה ומצבת זכרון להפצצות, לרעב ובעיקר לתחושות הקשות.

“פטיש החזק” מעניק הצצה נדירה לעמל בתורה ודקדוק במצוות של אחד מגאוני הדורות הספרדים, וניתן ללמוד ממנו דרך שלימה בעבודת ה'.

את הספר ניתן להשיג בעמוד “חנות הישיבה”, ובחנויות הספרים המובחרות. הפצה ראשית: ספרי “אור החיים”.