חיפוש הוא עמל?

בתקופה האחרונה, עדים אנו לתופעה מרנינה בתחום הספר התורני. מדובר בספרי העזר והליקוט שחוללו מהפך בזמינות הספרים, וקיצרו ללומדים את הדרך באופן משמעותי. אם בעבר לצורך בירור נושא מסוים, היה על הלומדים למלא את שלחנם בספרים מספרים שונים, ולבלות את זמנם בחיפוש מייגע אחר ספרים, ואם כבר נמצא הספר המבוקש, החיפוש בין דפי הספר גזל עוד דקות יקרות, עד שפעמים ארך החיפוש יותר זמן מאשר עצם הלימוד, הרי שבשנים האחרונות תהילות לה' יתברך הודות לספרי העזר והליקוט שיצאו לאור, נחסכו מן הלומדים אלפי שעות יקרות מפז.

אך השאלה היא האם מהפך זה חיובי הוא, או שמא החיפוש גם הוא חלק מעמל התורה?

ובכן, ידוע בשם החזון איש שהדפדוף והחיפוש בספרים, אינו נחשב יגיעת התורה, אלא היכי תימצי. גם הגר”י הוטנר זצ”ל התייחס לכך בדברי הקדמתו לאחד מכרכי “אוצר מפרשי התלמוד”, וכתב שאין ענין לטרוח בחיפוש, ועמל התורה הוא בשקידה והבנה, ולא בחיפוש בעלמא, ולכן הוא תומך בהוצאת 'אוצר מפרשי התלמוד'.

מאידך, שמעתי בשיחה מהגאון רבי משה הלוי זצ”ל שטען כי עמל התורה, גם כאשר הוא טכני ופיזי, ויש לו תחליף בקלות, כמו חיפוש ב'קובץ מפרשים' ושאר ספרי עזר, הרי זה מפחית מעמל התורה.

לעקרון זה הוא מצא ראיה מדברי הגמרא במנחות (דף ז' ע”א) המספרת על רבי אבימי שנשכחה ממנו מסכת מנחות, וטרח ובא בכבודו ובעצמו אל בית תלמידו רב חסדא כדי שיזכירו את המסכת אשר הוא עצמו לימדו. הגמרא שם תמהה מדוע הטריח רבי אבימי את עצמו להגיע עד תלמידו, ולא ביקש ממנו שיבוא הוא אליו. ועונה הגמרא שהוא סבר כי על ידי הטרחה, יחקק הלימוד יותר בזכרונו. ופירש שם רש״י: ״משום יגעתי ומצאתי״. והסביר הגר”מ זצ”ל כי יש כאן גם ענין רוחני, שכאשר רואה הקב”ה את עמלו וטרחתו על הדבר, הוא יסייע בידו שיגיעתו לא תהיה לחנם, ויעניק לו סייעתא דשמיא לזכור, כי “יגעת ומצאת תאמין”.

ראיה נוספת לתפיסתו זו הביא מהגמרא בסוטה (דף כ”ב ע”א) שם מבואר כי שמור שכר פסיעות למכתת רגליו לבית כנסת רחוק, גם במקום שיש בית כנסת קרוב. ומוכח שיש ענין להוסיף בעמל גם אם יש אפשרות למעטו.

וההסבר העומד מאחרי זה, כי לעמל טכני יש משמעות ערכית, שכן הדבר מבטא ומחזק את החשיבות והעניין של הלומד בתורה, ומראה כמה הוא מעריך וטורח כדי להשיגה. ואילו העזרים למיניהם, פוגעים גם במוטיבציה והרצון לזכור. עמל התורה ויגיעתה אינם איפוא רק מכשירי מצווה, אלא הם מעשה הקניין שעל ידם התורה נקנית לאדם.

בזמן בעל ה”תרומת הדשן” היה מקובל שלומדי התורה העשירים היו לומדים על שולחנות מסתובבים, ומי שהיה זקוק לספר בקצה השלחן, לא היה קם ממקום מושבו כדי לקחתו, אלא היה מסובב את השולחן ומקרב את הספר אליו. ובספר לקט יושר (ח״ב יו״ד עמוד ל”ט ענין ב') לר׳ יוסף בן משה תלמיד תרומת הדשן, כתב על כך בשם רבו כי ״אותם הבחורים העשירים המפונקים שעשו להם שולחנות כשיושבין במקומן הופכין השולחן לאיזה צד שירצו ועליו ספרים, לא טוב הם עושים. אדרבה, כשמבקש אחר הספר ובא לו בטורח גדול, זכור באותו מעשה מה שרוצה ללמוד״. ובספר 'טל ברכות' בהקדמה כתב שאפשר שענין זה שייך דווקא בתלמוד תורה, שקניין התורה הוא ע״י עמל ויגיעה, אך בשאר מצוות אין להימנע מלמעט הטורח.