בדרך שאדם רוצה לילך

ויאמר אלוקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא (כב. יב). מקשים המפרשים, כיון שאמר לו הקב”ה בתחילה “לא תלך עמהם” בצורה חד משמעית, איך כאשר באה אליו משלחת שניה של שרים ונכבדים, נתן לו רשות ללכת, כמ”ש “אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם” (כב, כ), ההוא אמר ויתנחם? ועוד שאחר שניתנה לו רשות בפה מלא ללכת, מדוע נאמר “ויחר אף אלוקים כי הולך הוא” (כב, כב)?

וראיתי להגאון מוילנא זצ”ל בספרו “קול אליהו” שתירץ תירוץ נפלא, שיש חילוק בין תיבת “עם” או “עמו”, לבין תיבת “את” או “אתו”, שתיבת “עם” או “עמו”, מורה על שיווי בדבר המדובר, ופעולת שניהם על כוונה אחת ממש. ואילו תיבת “את” או “אתו”, יורה שאף שהם עושים את הדבר ביחד, מכל מקום אין כוונתם אחת ובלבם אינם שוים, שכל אחד יש לו כוונה אחרת. והנה כאן בתחילה כשביקש בלעם ללכת “עמהם” לקלל את ישראל, אמר לו השם יתברך “לא תלך עמהם”, דווקא “עמהם”, כי כוונתם היתה שילך ויקלל את העם, לכן הזהירו שלא ילך בכוונה לקללם, כי לא יצליח במטרתו להפיק את רצונם של שרי מואב – “לא תאור את העם כי ברוך הוא”, ואילו לאחר מכן שראה הקב”ה כי מתאמץ הוא ללכת, אמר לו “אם לקרוא לך באו האנשים”, ואתה סבור להשתכר בהליכתך אתם, אתן לך רשות ללכת “אתם” דווקא, כמ”ש “קום לך אתם”, דהיינו: כבר הזהרתיך שלא תלך “עמהם” בכוונה לקללם, אלא תלך “אתם”, שלא יהיה לבך דומה ללבם.

אם היה בלעם עושה כך, לא היה עליו חרון אף, אלא שבלעם ברשעותו לא עשה כך, אלא “ויקם בלעם ויחבוש את אתונו” (הוא בעצמו מרוב התלהבותו, שהשנאה מקלקלת את השורה), “וילך עם שרי מואב” – הלך “עמם”, בכוונה אחת, וכפירוש רש”י “לבו כלבם שוה”, כי חשב לקלל את ישראל, ולכן “ויחר אף ה'” וגו'. אמנם מה שאח”כ אמר לו המלאך: לך “עם” האנשים, זהו כיון שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, כמ”ש רש”י. עד כאן דבריו מצוף נעמו.

בספר “אורחות חסידיך” מסופר שבפרוץ מלחמת העולם הראשונה, נאלצו החזון איש ורעייתו לעזוב את העיירה ששכנה על גבול גרמניה ורוסיה שהיו יריבות ולעבור לעיירה סטויבץ. כשקרבה עגלת בני המשפחה על מטלטליהם לגבול, נפל פחד עליהם ביודעם את חומרת העונש הצפוי לנתפסים ללא מסמכים מתאימים בידיהם. באותה תקופה, כתב החזון איש את ספרו על עירובין. בני הבית החוששים מחציית הגבול, פנו אליו בדאגה, מה יעשו כדי לעבור את הגבול בשלום. החזון איש שקע בהרהורים עמוקים, ואז השיב בבטחון: “נחצה את הגבול עם מסכת עירובין”. ואכן, כך היה, והם עברו את מקום הסכנה בלי שאף פקח או חייל ידרוש מסמכים או ישאל שאלות, כי מי שהולך עם הקב”ה, אינו דואג, ככתוב בתהלים “גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי”.