קנאות – חיובי אבל מסוכן

ההבדל בין קנאי אמיתי לקנאי מזויף – אמר פעם הרב מבריסק זצ”ל – כהבדל שבין בעלת הבית לחתול.

לעכברים יש שני אויבים הרודפים אותם עד חורמה – החתול ובעלת הבית. החתול אורב עליהם לטורפם, ובעלת הבית מעוניינת להכחידם. אך הבדל גדול יש ביניהם: בעלת הבית לא רוצה בקיום העכברים ולכן היא רודפת אחריהם, ואילו החתול רוצה בקיום העכברים ושש לתופסם ולטורפם.

הקנאי האמיתי לא רוצה שיהיו עוברי עבירה ולכן הוא מוחה בהם, ואילו הקנאי בעל הנגיעות רוצה שיהיו בעלי עבירה שיהיה לו במי לקנא.

*מקץ ארבעים שנות הנדודים במדבר, מגיע עם ישראל לשיטים וחונה שם. בלק ובלעם מנסים ככל יכולתם לקלל את העם, אולם ה' מונע זאת מהם והופך את הקללה לברכה. כאשר בלעם מגלה שאין בידו לקלל את עם ישראל, הוא מייעץ לבלק להכשילם על ידי בנות מדין. בלק מאמץ את העצה ושולח את בנות מדין, אשר למרבה הצער מצליחות לפתות חלק מהעם לדבר עבירה.

פינחס מקנא קנאת ה', אוזר גבורה והורג את זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון יחד עם כזבי בת צור נשיא מדין. בכך הוא עוצר את המגפה שפשטה בעם.

כשכר על כך, מצוה ה' את משה לבשר לו על זכייתו הגדולה שהכהונה לא תמוש ממנו עד עולם: “לכן אֱמֹר הנני נותן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם”. והמדרש מוסיף: “אמר הקב”ה, בדין הוא שיטול שכרו”.

וצריך להבין מדוע היה צורך להדגיש ש”בדין הוא שיטול שכרו”, כאילו היתה איזו מחשבה שלא מגיע לו שכר, הרי אפילו על מצוה קלה אין הקב”ה מקפח שכר כל בריה?

כדי ליישב זאת, יש לעמוד על מהות המושג “קנאות”. אדם שאוהב את ה' יתברך, ומקנא לשם שמים, הרי זה דבר חשוב ונשגב, אך יחד עם זאת גם מסוכן, ואפילו מסוכן מאד. שכן קנאות צריכה להיות אך ורק לשם שמים, מבלי שתהיה מעורבת בה שום כוונה ושיקול אחר. קנאות צריכה להיות לשמה מתחילתה ועד סופה, ולא שייך בה הכלל “מתוך שלא לשמה בא לשמה”. אם יש בה נגיעה, היא הופכת לבומרנג – לא רק שאין מקבלים עליה שכר, אלא היא חוזרת כעונש למקנא. הכלל: או שמקנאים לשם שמים, או שלא מקנאים בכלל.

תמיד אנו יודעים כי על האדם להידבק במדותיו של הקב”ה ולהיות רחום וחנון וכו', אבל בשום מקום לא מצאנו שנדרש מהאדם להיות קנאי כמו הקב”ה, כי קשה מאוד להגיע לקנאות אמיתית.

מסיבה זו, ההלכה הקובעת כי “הבועל ארמית קנאין פוגעין בו”, לא נכתבה בתורה אלא נמסרה “הלכה למשה מסיני” (עיין סנהדרין פ”ב ע”א). ומדוע אינה מפורשת בתורה? כי דוקא “קנאין פוגעין בו”, ו”קנאין” הם כאמור אנשים החפים מכל נגיעה אישית ולוּ הקטנה ביותר, אשר פועלים מקנאת ה' צבאות לבדה. לפיכך, אין שייך להורות בזה הוראה לרבים, שכן הקנאי עלול לסבור שהוא מקנא לשם שמים, כשבאמת קנאותו אינה באה ממקום פנימי ואמיתי, אלא מקנאה שלילית שעליה נאמר “קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה” (שיר השירים ח, ו).

בנוסף, מבארים חז”ל (בסנהדרין פ”ב ע”א) שדין זה חל דוקא כאשר הקנאי אינו בא לשאול האם לעשות כך או אחרת, שכן אם הוא בא להימלך, אין מורים לו לקנא. וזאת משום שעצם הבירור מעיד שאין כאן קנאות אמיתית, כי קנאות צריכה להיות פעולה מיידית הבאה בטבעיות מתוך אי יכולת המקנא לסבול חילול שם שמים, ולוּ לרגע אחד! הדבר מדויק גם מהלשון “קנאין פוגעין בו”, שלא נאמר בלשון הוראה וציווי לפגוע בו, אלא כעובדה הנעשית.

במבחן זה של הקנאות הדק עד אין נבדק, עמד פינחס בגבורה עילאית. גדלותו של פינחס היתה שהתבונן לעומק נפשו, וידע כי כל אשר מניע אותו הוא אך ורק כבוד שמים ללא שום נגיעות אישיות.

וכצפוי, המעשה עורר עליו התקוממות גדולה. אותם אנשים שהיה נוח להם בהמשך מעשי ההפקרות, הוציאו עליו לעז וטענו כי המניע לפעולתו לא היה חף מנגיעות אישיות, ומאחורי מעשהו עמד רצון להתבלט ולהראות קנאותו! והיה להם סימוכין לכך מהגנים המשפחתיים: סבו (יתרו) היה עובד אלילים (וכמו שכתב רש”י: “שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל”).

אשר על כן, היה צורך בהכרזה מיוחדת ומפורטת מאת הקב”ה שתשלול את כל הטענות: תחילה מייחסו הקב”ה לסבו אהרן הכהן: “פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן”, כדי לשלול את הטענה שייחסה את מקור מעשהו לסבו יתרו. לאחר מכן משבחו הקב”ה על ש”השיב את חמתי מעל בני ישראל”, כשבזה הוא מטיח בפני המבזים: “אינכם מתביישים לבזותו? הרי רק בזכות מסירות נפשו נעצרה המגפה ואתם נותרתם בחיים!”.

ממשיך הקב”ה ומעיד על פינחס “בקנאו את קנאתי בתוכם”. רבנו האור החיים הקדוש לומד על קנאותו השלמה של פינחס מכל מלה במשפט זה: “בקנאו” – שקינא בכבודו ובעצמו, וסיכן את עצמו. “את קנאתי” – רבים הם המעידים על עצמם שקנאותם לשם שמים, ואיננו יכולים לדעת אם אמת בלבבם, אך כאן הקב”ה הבוחן לבות וכליות הוא שמעיד כי קנאותו של פינחס היתה “קנאתי” – לשמי. “בתוכם” – שלא היתה פעולתו נעלמת מבני אדם, אלא קידש ה' בתוך קהל ועדה, באופן שרק הפסד יכול לצאת לו מכך.

ובאמת, המתבונן יראה, שמכל צד לא יכול היה להיות לפינחס שום אינטרס אישי במעשהו. אדרבא, מבחינתו האישית, מעשה זה לא היה כדאִי כלל וכלל, ובקלות יכול היה להשקיט מצפונו ולהשתמט ממנו. מדובר היה בנשיא שבט שמעון ובת נשיא מדין, ולפי הטבע רוב הסיכויים שמעשה הקנאות היה עולה לו בחייו. אולם באהבתו הגדולה לבורא עולם ובראותו את המצב העגום בו שרוי עם ישראל, הסיט הצידה את כל השיקולים, וקינא קנאת ה' בעצמת טוהר נשמתו ובמסירות נפש ממש.

מעתה מובן מדוע “בדין הוא שיטול שכרו”, שכן קנאותו בשונה מרבות אחרות, היתה חיובית, ועל קנאות כזו מגיע בדין שכר גדול.

*שואלים: מפני מה על מעשה הקנאות שעשה פינחס קוראים בסוף פרשת בלק, ואילו על השכר שקיבל קוראים רק בפתח הפרשה הבאה פרשת פינחס? לא היה ראוי לצרף את ענין השכר לקריאת השבוע הקודם?

אלא, לימוד גדול לומדים מכאן: כשאדם עושה מעשה קנאות, אין למהר ולתת לו שכרו. יש צורך בבדיקה ממושכת על מנת לחשוף את המניעים האמתיים ואת צפונות הלב של הקנאי. שבוע שלם יש לשבת על מדוכה זו, ורק אחר כך אפשר להכריז, כי היתה זו קנאות לשם שמים ומגיע עליה שכר.

כשאמרו רעיון זה לרבי יואל מסטמר זצ”ל שהיה ידוע כקנאי גדול וכשנון גדול, חייך ואמר: “אדרבא, היא הנותנת, הרי מנהג ישראל שלומדים עם הילדים מדי שבוע את הפרשה, ומחמת האריכות בקושי מספיקים את החלק הראשון, ולכן כתבו את שכרו של פינחס בתחילת הפרשה הבאה, כדי שהכל ידעו מהו השכר של המקנא לה'…”.