Menu

פרשת צו – פלאות תמים דעות

 

במסכת כריתות (ה' ע”ב) מבואר כי מלבד מה שיוצק השמן על ראש אהרן, יוצק גם בין ריסי עיניו. ומה הטעם ליצוק בין ריסי עיניו? הגאון רבי משה חורב זצ”ל בספרו “תורה מסיני” מצא טעם נפלא:

במסכת בבא בתרא (קכ”ג ע”א) פירש רב את הפסוק “ועיני לאה רכות” (בראשית כט, יז), שעיניה היו רכות (נוטפות דמעה, רשב”ם), כיון שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה. שתי בנות יש לו ללבן. גדולה לגדול וקטנה לקטן. והיתה יושבת על פרשת דרכים ושואלת: גדול, מה מעשיו? אמרו לה: איש רע הוא ומלסטם את הבריות. שאלה: קטן, מה מעשיו? אמרו לה: איש תם יושב אהלים. והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה. והיינו דכתיב “וירא ה' כי שנואה לאה” (בראשית כט, לא), מה הכוונה שנואה? אם נאמר שנואה ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב, בגנות צדיקים דיבר הכתוב?! אלא, ראה הקדוש ברוך הוא ששנואין מעשי עשיו בפניה, “ויפתח את רחמה”.

נמצא, כי ריסי עיניה של לאה נשרו לכבודו של ה', שלא תפול בחלקו של עשיו הרשע. ולפי שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה (פסחים קי”ח ע”א), לכן זכתה שייצקו שמן המשחה בין ריסי עיניו של אהרן שיצא מזרעה. כי כן היא המדה, “במדה שאדם מודד – בה מודדין לו” (שבת ק”ה ע”ב).

הברקה נוספת בענין שאין הקב”ה מקפח שכר כל בריה, מצאנו במקום אחר בספרו של הגר”מ “תורה מסיני” (ויקרא עמ' ק”ה):

במסכת דרך ארץ זוטא (פרק ח') מובא: אמר רבי עקיבא כך היה תחילת תשמישי לפני חכמים. פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי מת מצוה, ונטפלתי לו בארבעים מיל [נשאתי אותו על כתפי מרחק של יותר משלושים ושמונה קילומטר!] עד שהבאתיו למקום בית קברות וקברתיו. וכשבאתי והרציתי דברים לפני רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה, אמרו לי: כל פסיעה ופסיעה שפסעת, מעלה עליך כאילו היית שופך דמים! (משום שמת מצוה קונה מקומו. תוספות כתובות י”ז ע”א ד”ה מבטלין).

והנה כתבו התוספות במסכת בבא מציעא (קי”ד ע”ב): כשהיה אליהו הנביא קובר את רבי עקיבא, שאלו אותו: וכי אינך כהן? (פינחס הוא אליהו, כמבואר ברש”י שם ד”ה לאו כהן מר). ענה להם: צדיקים אין מְטמאין. והעירו התוספות כי אליהו הנביא דחה את השואלים בתשובה זו מפני כבודו של רבי עקיבא, ועיקר טעמו (של אליהו הנביא – שהיה כהן ונטמא למת) לפי שהיה רבי עקיבא מת מצוה, שהיו יראים לקוברו, שהיה מהרוגי מלכות. ע”ש.

ואפשר שכיון שסוף סוף היתה לרבי עקיבא כוונה טובה במעשה שעשה בצעירותו שנשא את המת מצוה, הקדוש ברוך הוא לא קיפח שכרו, ואחר שמונים שנה שילם שכרו מושלם, ששלח אליו את אליהו הנביא לחלצו מבית האסורים ולזכותו לקבורה. נמצאנו למדים: כי בזכות הטיפול המסור של רבי עקיבא במת מצוה, זכה שיטפל בו אליהו הנביא על אף היותו כהן, מטעם שהיה רבי עקיבא מת מצוה. והוא מפלאות תמים דעות! (וע”ע ב'אוצרותינו' שמות יג, יז).

הגאון רבי רחמים הכהן מלמד זצ”ל נהג לספר בהקשר לכך סיפור נפלא:

מעשה בעשיר אחד שהיה עוסק בגמילות חסדים בין לחיים ובין למתים. כל ימיו מלאים היו בצדקה וחסד, בהכנסת כלה ובלוית המת, עד שהגיע זמנו ונפטר בשם טוב מן העולם. בן יחיד היה לו, מפונק מנוער. לא השכיל הבן לשמור על ממונו, וחי עם משפחתו ברווחה ובפזרנות, עד שכלתה הפרוטה מכיסם.

בלית ברירה, החל למכור את תכולת ביתו, עד שלא נשאר בידו, כי אם שטיח אחד בלבד. הלך ומכרו בעשרה זהובים. חילק את הזהובים חצי לו וחצי לאשתו, ואמר לה: “הא לך חמשה זהובים להוצאותיך, וחמשה זהובים אקח עמי להוצאות הדרך. אלך לי לארץ אחרת, ואשלח ידי במלאכה ובמסחר. כאן, במקום שבו חייתי בפאר ובראוה, איני יכול להיות פועל פשוט”. בירכה אותו: “לך לשלום, ותצלח דרכך”.

הצטרף לשיירה שעשתה דרכה למדינת הים. שם החל לעבוד ולהתפרנס מיגיעו. במחצית ממשכורתו כלכל את עצמו, ואת המחצית השניה חסך לביתו. משצבר סכום נכבד, שלח ידו במסחר. הברכה שרתה בעמלו, והרויח הון רב. נזכר ברעייתו הממתינה בביתו וימיה כלים בעוני ובדוחק. נכמרו רחמיו, וגברו געגועיו. המיר כספו באבנים יקרות, ושם פניו למקומו ולארצו.

הצטרף לשיירה, והגיע לעיר אחת. משעצרו למנוחה, סר אל פונדק דרכים כדי להשביע רעבונו. אכל ושתה, וביקש חדר לפוש מעט עד צאת השיירה.

בשעה היעודה קם, וראשו כבד עליו, כל גופו דואב והוא קודח מחום. ראה האכסנאי שהוא חולה, והפקיד עליו משרת למלא כל מחסורו. למחרת, הכביד חוליו. הרופא שהוזעק, בדקו ורשם את תרופותיו, אך הניד בראשו בספקנות: “קשה המחלה ומסוכנת, מעטים הקמים ממנה”.

הבין החולה להיכן נוטים הדברים. ביקש ממשרתו נייר וקולמוס. רשם את שמו, שם אשתו וכתובתו. הושיט ידו לאבנטו והוציא את שקית היהלומים. טמן בה את הפתק, כדי שידעו מי הוא ולמי הכסף שייך, ולא תישאר אשתו עגונה ועניה כל ימיה. השיב את צרור היהלומים למקומו, ותוך כמה רגעים איבד את הכרתו. ראה המשרת שהחולה מחוסר הכרה, הסיר את השמיכה מעליו, פתח את אבנטו, נטל את שקית היהלומים – ונעלם.

עלה הפונדקאי לבקר את החולה, ומצאו גוסס. מיהר והזעיק את בכיר הרופאים. בא הרופא ושלח להביא תרופה חריפה שהצליחה לעוררו.

מיד שהתעורר, הבחין כי השקית נעלמה. חיפש אחר המשרת, ומיד הבין את אשר ארע. החל זועק ובוכה: “הצרור איננו, ואנה אני בא?! עמל של שנתיים עלה בתוהו!“. הפונדקאי חש עצמו אשם בכך שמשרתו גנב את השקית, והרגיע את האיש ככל יכולתו. עמד וטרח ברפואתו, עד שהעמידו על רגליו.

בינתיים, ברח המשרת מעיר לעיר, אולם מידו של הקדוש ברוך הוא, המשגיח על הכל ואין נסתר ממנו, לא יכול היה להימלט. ובמדה בה מדד – בה מדדו לו. בבית מלון בו שהה, חלה ומת. מצאו אנשי ה'חברא קדישא' במעילו את צרור היהלומים ואת הפתקה ובה שמו, שם אשתו וכתובתו. הבינו שהצרור והפתקה שלו הם, ושלחו הכל לאותה כתובת. קיבלה האשה את הבשורה המרה ואת צרור האבנים הטובות, התאבלה מרות, אך ימי עניה ומרודה חלפו.

בינתיים, שב החולה לאיתנו, והחליט שלא יחזור לביתו בידים ריקות. שב למקום שממנו בא, וחזר אף למסחרו הקודם.

מזל שנשא אליו פניו בעבר, שב והזריח לו פנים מאירות, והתעשר עושר רב. המירו ביהלומים והצטרף לשיירה שהלכה לארצו. עברה השיירה בעיר בה חלה, והאיש סר לפונדק לשלם את חובו למיטיבו בעל הפונדק. משם, המשיך במסעו עד שהגיע לארצו ולעירו.

בכל אותן שנים שנעדר מעירו, לא שקטה העיר על שמריה. רחובות הורחבו ובנינים נבנו, עד שלא מצא את הדרך לביתו. פגש בדרכו חכם אחד והחל לשאלו.

“מחילה”, התנצל החכם שהיה ממהר לדרכו, “אין לי פנאי. ממהר אני לסדר קידושין לאדם פלוני עם אלמנה פלונית. רצונך, בא עמי”.

הלך עם החכם והכיר את רובע מגוריו, הנה רחובו והנה חצרו וביתו. כשנכנס לחצר, ראה קהל רב, חגיגי ושמח. משראה את הכלה, חשכו עיניו והוא נפל מתעלף. נזעקו כולם לעוררו בדאגה.

כששבה הכרתו אליו, ביקש לקרוא אליו את החכם בדחיפות וביקשו: “אנא, אל תסדר את הקידושין, אשתי היא!“. ניגשה הכלה, והכירה שזהו בעלה. שמחה שִׂמְחָה רבה וקראה: “ברוך מחיה המתים! קיבלתי ידיעה שנפטרת וכספך נשלח אלי עם פתק בכתב ידך – והנה אתה חי לנגד עיני!”.

סח לה כל אותו מאורע שעבר עליו, ובסיימו לספר, אמרה: “תהא סעודה זו – מסיבת קבלת פנים לכבודך”.

שמחו הכל בשובו בריא ושלם, וביותר שמחו השניים על החסדים שגמל עמם הקדוש ברוך הוא. וידע מיודענו, שכל זאת בזכות אביו שהיה גומל חסדים עם הבריות, והקדוש ברוך הוא גמל לו ולזרעו.

למן אותו יום, שלח ידו במסחר, והִרבה לפזר ממונו לצדקה ולגמילות חסדים לכל נצרך.

לעוד מאמרים של הרב עובדיה חן
למאמר הבא
למאמר הקודם

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרב עובדיה חן

4
10
298

מאמרים חדשים

שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.
0
×
ArabicEnglishFrenchHebrew
דילוג לתוכן