פרשת ואתחנן – רק עוד תפלה אחת

ויאמר ה’ אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה (ג. כו)

“כל אחד מכם יספר על משהו מוזר שאירע לו לאחרונה”, נותן המורה משימה לכתתו.

אחד הילדים מצביע ראשון בהתלהבות ומספר: “אחד השכנים שלנו נפל לבור עמוק בחצר לפני שבוע”.

“אוי!” נחרד המורה. “ומה שלומו כעת? הוא בסדר?”.

“אני חושב שהוא בסדר”, מפטיר הילד באדישות, “אתמול הוא הפסיק לצעוק לעזרה”…

*

טרם פרידתו מהעם ומהעולם, מבטא משה רבנו בגילוי לב את תחנוניו להיכנס לארץ הנחשקת ואת הסירוב שקיבל.

רבותינו הקדושים מלמדים כי משה התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפלות (!) כמנין “ואתחנן”. אך משה מדגיש לבני ישראל “ויאמר ה’ אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה”. אם תמשיך להתפלל, לא עוד מאות פעמים, ואף לא עוד פעמים ספורות, אלא רק עוד תפלה אחת, הרי שתפלתך בהכרח תתקבל, ולכן רב לך, אל תוסף דבר אלי!

מדוע מספר זאת משה רבנו לעם ישראל?

מבאר הגאון רבי משה לוי זצ”ל (הובאו דבריו בספר “באמונתך”) כי קיים היה חשש שבני ישראל יחשבו שכאשר נגזרת גזירה, אין תועלת בתפלה, ולכן אמר להם משה רבנו: דעו כי תפלה ודאי מועילה, ומה שלא הועילה לי, מפני שהורה לי ה’ אל תתפלל יותר! לפני שביקש ממני הקדוש ברוך הוא לחדול מתפלותי, לא התייאשתי, והמשכתי להתפלל – לא תפלה אחת ולא שתיים, אלא חמש מאות וחמש עשרה תפלות, ואם ה’ לא היה מורה לי “רב לך אל תוסף”, הייתי ממשיך עוד.

אמנם, לאחר שאמר לו ה’ “רב לך”, חדל משה מלהפציר, כיון שידע כי אף שה’ ימלא בקשתו, לא יהיה הדבר לטובה. דומה הדבר לאב האומר לבנו: “בני, את זה אני מבקש ממך לא לבקש ממני, כי יודע אני שאין הדבר טוב עבורך, אך אם בכל זאת תבקש – אתן לך”. ובאמת, אמרו רבותינו שאילו היה משה ממשיך להתפלל, היה נענה, אבל אז היה נכנס לארץ, בונה את בית המקדש, והקב”ה לא היה מכלה חמתו על עצים ואבנים.

רבנו מנחם המאירי, מגדולי הראשונים, התבטא בקשר לתפלה (“בית הבחירה” יומא כ”ט ע”א): “ואפילו רואה אדם שאין תפלתו נשמעת – אל יתייאש ממנה, כי ברוב הימים ימצאנה”.

רבים מתייאשים מלהתפלל – סיים הגר”מ – אך מדוע להתייאש, וכי ה’ הפסיק אותך ואמר לך “רב לך”?! אולי דוקא עכשיו תפלתך תתקבל?! “אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים” (ברכות י’ ע”א). אפשר להתייאש מבשר ודם, אך לא מה’ יתברך, שהוא כאב המרחם על בנו על אף שמכעיסו. כדי לזכות לישועה, נדרשת מהאדם כמות מסוימת של תפלות, ועד שלא ישלים את חק תפלותיו – לא יקבל את מבוקשו. ועל כן גם אם התפלה אינה נענית מיד, המתן בסבלנות, תקן מעשיך והמשך להתפלל, אל תתייאש! כי מלבדו אין ממי לבקש!

מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר מאזוז שליט”א בספרו “בית נאמן” (בראשית יט, כב) לומד זאת גם מהצלת העיר צוער בעקבות תפלתו של לוט שבאה מעומק הלב, “שהרי אברהם לימד זכות בכל כחו ולא נענה אפילו על עיר אחת, ומלאכים אלו מלאכי רחמים היו ואפילו הכי לא יכלו להציל, ובכל זאת ברגע האחרון נמלטה צוער”.

לעולם אין להתייאש! כשנופלים ל’בור’ ומפסיקים לזעוק, זה בכלל לא בסדר…

*

הגאון רבי יצחק אלפיה זצ”ל בספרו “אור חדש וצמח צדיק” (דרוש א’) מסביר שכל תפלה פועלת במרומים, וגם אם נראה שעד עתה התפלות לא התקבלו, יש לדעת כי כל תפלה מצטרפת למשקל, ואפשר שהתפלה הנוספת תכריע את הגורל.

למה הדבר דומה? לאדם שבא לחנות ומבקש לקנות מדה מסוימת של מלח. מניח המוכר שקית ריקה בכף המאזנים, ואת המשקולת המתאימה על הכף השניה. נותן על השקית חופן אחר חופן במדה גדושה, עד שהכף זעה מעט. או אז מוסיף קורט אחר קורט, גרגר ועוד גרגר, עד שהכפות משתוות ומתאזנות.

והנה למראית עין, הגרגר האחרון הוא שהכריע את הכף, אבל כל אחד מבין, שלולי קדמו לו החופנים הגדושים, לא היה בכח הגרגר האחרון להכריע את הכף, ולא היה נחשב בפני עצמו למאומה.

ובזה יישב תמיהה: איך תפלתנו על הגאולה תועיל בעוד אבותינו ראשונים כמלאכים התפללו כל ימיהם על הגאולה בדמעות שליש ובכל זאת לא נענו?

אלא, אמנם אנו כגרגר לעומת אבותינו, אך תפלותיהם של אבותינו לא שבו ריקם, הן עלו לרצון, עלו והצטברו. כדי להטות את הכף, אין חסר עתה אלא כמה תפלות מעטות שאותן נשלים אנו בבקשותינו עדי יבוא לציון גואל.