פרשת ואתחנן – להיות בראש – לא בראש של משה

מהדגשת הפסוק בתחילת הפרשה “ואתחנן אל ה' בעת ההיא“, למדו במדרש (דברים רבה פרשה ב' אות ה') כי משה התפלל באותה עת שנתמנה יהושע, שנאמר “ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר”. ע”כ. כלומר, משה המתין מלהתפלל על עצמו עד אשר התמנה יהושע.

ותמה הגאון רבי משה לוי זצ”ל בספרו “תורת משה” (כת”י) מה ראה משה להמתין מלהתפלל עד למינוי יהושע, ולשם מה התורה מדגישה לנו זאת?

ויישב נפלא, שבאה התורה להשמיענו את זַכּוּת וטוהר כוונותיו של משה רבנו רעיא מהימנא וזהירותו מצל של נגיעה. אילו היה משה מתפלל לפני שהתמנה יהושע, ניתן היה לחשוב ח”ו כי חלק מרצונו להיכנס לארץ, נובע מכך שהוא חפץ להמשיך להנהיג את עם ישראל. ולכן המתין עד אחר שמינויו של יהושע היה מנוי וגמור, ורק אז עמד והתחנן לקב”ה שיכניסו לארץ. להורות שכל מטרתו לזכות להיכנס לארץ היא לשם שמים, על מנת לזכות במצות ישוב הארץ ובקיום המצוות התלויות בה, וכן כדי לבנות את בית המקדש ושלא ייחרב לעולם, וכמו שממשיך הכתוב “ההר הטוב הזה והלבנון” (עיין בפירוש רש”י), ולא שחס ושלום עינו היתה צרה שיהושע יהיה מנהיג.

ובזה מיישב מה שאמרו עוד במדרש: למה ואתחנן? כדי לכנוס לארץ. ע”כ. ולכאורה מה מחדש לנו המדרש, הרי פסוק מפורש הוא “אעברה נא ואראה את הארץ הטובה”? אבל לפי האמור מובן היטב, שבא להשמיענו שזו ורק זו היתה מטרתו של משה רבנו בתפלתו, ולא שהיה חפץ להישאר מנהיג.

ידוע המעשה על ארבעת השבויים מגאוני בבל שנשבו על ידי שודדי ים ונפדו בקהילות ישראל. בשולי המעשה, ישנה עובדה מרתקת המלמדת עד כמה שיקולים של כבוד ומנהיגות היו רחוקים מעולמם של חכמי ישראל:

השבויים רבי משה ובנו רבי חנוך, נפדו על ידי יהודים בעיר קורדובה שבספרד. יהודי המקום סברו כי יהודים פשוטים הם, ועל כן לא כיבדו אותם כיאה למעמדם, אלא הושיבום בשולי בית המדרש, מקום בו ישבו העניים ודלת העם. כה צנועים וענוים היו, שגם מצדם לא גילו לאיש על בקיאותם הרבה בכל מקצועות התורה. הם השתתפו בשיעורים שנמסרו בישיבה הגדולה של קורדובה, אך לא התערבו ולא הראו את כוחם, כך שזהותם האמיתית לא נחשפה.

בעקבות המרחק שהיה בין קהילת קורדובה לבבל, לא היו בני הקהילה בקיאים בדברי חכמינו ז”ל. במעט שידעו היו דורשים והופכים עד שלמדו כיצד לנהוג, ובמקרים קשים היו מריצים איגרות אל ישיבות בבל, אך זמן רב היה עובר עד אשר זכו לקבל מענה.

את הקהילה היהודית שבקורדובה הנהיג באותה העת הדיין רבי נתן שהיה חסיד גדול. באחת הפעמים בהן ישבו רבי משה ובנו רבי חנוך בפאתי בית המדרש, והקשיבו לשיעורו של רבי נתן, שנה רבי נתן את התוספתא ביומא פרק ג': “על כל הזאה טבילה”, ופירש שבכל פעם שהכהן הגדול מזה מהדם ביום הכפורים, עליו לטבול במקוה טהרה.

לאחר השיעור ניגש רבי משה – שהיה ידוע בקורדובה בכינוי “השבוי” – אל רבי נתן והעיר: “לפי דברי כבודו, הכהן הגדול טובל ארבעים ושלש טבילות ביום הכפורים, שכן הוא היה מזה ארבעים ושלוש הזאות, והרי מפורש בגמרא שהכהן הגדול טובל רק חמש טבילות ביום הכפורים!…”.

מצחו של רבי נתן נחרש קמטים. “אכן צודק 'השבוי'… אם כן, מה הכוונה על כל הזאה טבילה?”, התפלא בינו לבין עצמו.

“אם יורשה לי אומר לכבודו”, נענה רבי משה, “אנו קיבלנו שהכוונה שעל כל פעם שהכהן מזה, חייב טבילה, היינו לטבול אצבעו בדם, ולא מדובר בטבילת גופו במקוה טהרה”.

נרעש רבי נתן מגאונותו של רבי משה, והבין כי לפניו עומד אדם גדול בתורה. מבלי להתחשב בתפקידו הרם, הודיע על אתר בפומבי כי ברגע זה הוא מתפטר ממשרתו כדיין העיר, אחר שנוכח לראות שגאונותו של “השבוי” עולה עליו פי כמה.

המנהג היה כי בכל יום מחוץ לבית המדרש ישבו בעלי דינים מבני העיר והמתינו שרבי נתן יפסוק את דינם. כאשר היה מסתיים סדר הלימוד בבית המדרש, היו נכנסים בעלי הדינים ורבי נתן היה יושב בדין. באותו יום, פנה רבי נתן אל קהל הממתינים ואמר להם: “אינני דיין יותר, מהיום והלאה האורח מבבל, הוא רבי ומורי ואני תלמידו, ואתם מנוהו על קהל קורדובה לדיין”.

אט אט התגלתה גדולתם של רבי משה ובנו רבי חנוך כתלמידי חכמים מופלגים. תלמידי בית המדרש, החלו מרצים בפניהם את ספיקותיהם, והם היו פושטים להם אותם כלאחר יד.

יהודי קורדובה שמעו לעצת רבי נתן, ומינו את רבי משה לדיין וכיבדוהו בגלימה יקרה ובכרכרה כיאה לכבודו.

שמע גדולתם הגיע גם לשודד הים אשר שבה אותם, וכאשר נוכח לגלות כי היהודים שמכר לעבדים הרי הם גדולים מכפי שחשב, ביקש לחזור בו מהמכירה, ולדרוש בעבורם כופר גדול יותר, אך מלך ספרד מנע ממנו את מזימתו, כיון שראה מעלה וגדולה בכך שיהודי ממלכתו יוכלו לפסוק את פסקיהם בעצמם, מבלי להריץ עוד איגרות אל ישיבות בבל.

רבי משה השתקע בקורדובה, התחתן בשנית עם בת למשפחה מיוחסת, וגם לבנו רבי חנוך לקח אשה ממשפחה חשובה. שמו נודע בכל העולם היהודי, גדולי הדור שלחו אליו שאלות הלכתיות ועמדו עמו בקשר הלכתי הדוק.