מאיפה זה בא לי? מאיפה?!

הפרשה שלנו מלאה קללות, שלא הייתם רוצים לקחת בה חלק, כל מיני מרעין בישין, מעבר לבלאגן, למכות ולרוע שזורם, והחלק הכי משגע שאתה בכלל לא מבין מאיפה זה בא לך? מהו השורש של כל הקושי והרוע, למה הכל הולך כבד וקשה. נזכרתי בתשובה של הרמב”ם, שכשקראתי אותה בצעירותי, גרמה לי כמעט התמוטטות עצבים.
 
בקצרה הוא אומר, שיש מעט מאד בעיות שאפשר “להאשים” בהם את הבריאה, ואת עצם היותנו בני אנוש קרוצי חומר, כי הבריאה כמעט מושלמת, והראיה שהתינוקות כולם נולדים בתכלית השלימות, לא נמצא בעל מום, כי אם לעיתים רחוקות אחת מאלף, ואת רוב הבעיות בני האדם עושים אחד לשני, והכי הרבה אלו בעיות שאדם עושה לעצמו, “ולא ימצא מי שאינו חוטא בזה על עצמו, כי אם מעטים, כמו שנאמר: “מידכם היתה זאת לכם”.
 
שימו לב לעומק השינוי בחשיבה, הוא לא אמר העולם נברא מושלם, אבל אכלנו מעץ הדעת ולכן רע לנו, הוא לא אמר חטאנו בעגל, ועדיין לא סגרנו את התשלומים, הרמב”ם אומר שאנחנו אשמים כאן ועכשיו. שימו לב מה הוא מורח לנו על הפרצוף, חביבי יכול להיות גן עדן כאן ועכשיו, ואתם פשוט הורסים הכל.
 
ואני זועק מכאב וכעס רמב”ם תאשים את עץ הדעת, תאשים את העגל, תגיד שזה בגלל המרגלים, רק אל תאשים אותנו, בכל הרוע שמסתובב בעולם, איך בדיוק אתה מאשים אותי? תסביר לי למה אנחנו אשמים בכל העסק…
 
אם אתם עדיין לא רותחים מכעס ומזעם על הרמב”ם, כנראה שטרם הבנתם לעומק מה הוא אומר, אז אני אגיד את זה בשפה רחובית, בקיצור, לא עגל ולא עץ הדעת, כל זה זניח אפילו לא פרומיל, ובכל הצרות הוא מאשים אותנו, תוך כדי שהוא מדביק לכולנו תארים פסיכוטיים, סדיסטים שמרביצים, מפריעים והורסים אחד לשני, שזה לבד האשמה חמורה, אחרי זה אנחנו גם מזוכיסטים, כי אחרי שאנחנו גומרים עם כל האחרים, אנחנו הכי הרבה אוהבים להרביץ לעצמנו, הורסים לעצמנו את הבריאות, ויורים לעצמנו ברגליים, וזה רוב ככל הבעיות שאנחנו רואים בעולם. שזה כבר הדבקת סעיף נפשי לאנושות כולה, טוב שהוא לא הכניס אותנו לאשפוז כפוי…
 
קראתי את התשובה שלו עשרות פעמים, כשבכל פעם הכעס שלי עלה מדרגה, אמרתי לעצמי די, זה לא יכול שהוא באמת מאשים אותנו בכל מה שקורה כאן, מה באמת הוא חושב שהעולם כזה מושלם? ורק אנחנו הורסים פה כל חלקה טובה? זה ממש נשמע לי האשמת שווא, ובשם האנושות כולה זו עילה לתביעת דיבה!
 
שנים עם שאלה, ופתאום הבנתי חלק, רק חלק.
 
בפסח הזה קראתי על העיר שעריים שנחשפה על הר גבוה ונישא, לעיר חומה גבוהה ובצורה 6 מטר גובה, אגב החומה היא כפולה והיא מקיפה שטח של 20 דונם היא מורכבת משיני סלע ששוקלות 7 טון, וחיו שם סך הכל 500 איש.
 
הכל הלהיב אותי, זה מדהים, אבל הכי הרבה הפתיע אותי כל זה בשביל 500 איש, מה רמת הביטחון שזה נתן? כמה עבודה 7 טון כל שן של סלע? במעלה ההר אבן אחר אבן, 6 מטר גובה כפול 2 חומות, בשביל 500 איש? כמה השקיעו בשביל קצת בטחון מעורער ל 500 איש, כמה כוחות? כמובן שהמקום נכבש ונהרס כליל, על ידי בני אדם אלא מה, הרי עבמים וחוצנים עד היום לא הספיקו להרוס כלום.
 
ובדיוק חשבתי, אנחנו נמצאים בסך הכל ב 70 שנה של שקט יחסי בעולם, תראו כמה העולם התפתח, תראו כמה הוא התקדם, סך הכל 70 שנה של שקט יחסי, הכל יחסי, ובכל זאת פתרנו כל כך הרבה בעיות שהפילו את חיתתן על כל האנושות, דבר וכולירע ושאר מרעין בישין, התקדמנו בצורה שאבות אבותינו לא יכלו אפילו לדמיין, ועדיין המון כוחות מבוזבזים על ביטחון והגנה. מה יקרה אם נשתחרר לגמרי מכל זה לעוד מאה שנה? לאן נגיע? אולי באמת עד עכשיו באמת הרסנו אחד לשני, אולי אם נתפנה ונדע להשתמש כראוי בכל מה שהעולם מציע מבלי להרוס אחד לשני, מבלי להפריע, יהיה כאן גן עדן?
 
ברור לי עכשיו, עד כאב, החלק השני של הרמב”ם שאנחנו הורסים אחד לשני, אבל עדיין לא ברור לי בלב פנימה, מה זאת האשמה החמורה הזאת שאנחנו הורסים לעצמנו, שכל אדם הורס לעצמו, אני לא מצליח להבין, אבל אני מתפלל שאספיק להבין לפני שאהרוס לעצמי, כי כנראה שהרמב”ם יודע מה הוא אומר.
 
זה מפחיד לדעת שאנחנו קובעים כאן ועכשיו, אם העולם יהיה גן עדן או גיהנם אבל זה גם מעודד באיזשהו מקום, כי הכל כל כך זמין, זה כאן, זה עכשיו, זה בידיים שלנו, אז בואו נתפלל שנצליח לעשות שלום עם עצמנו ועם כל האחרים: עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו [עם עצמינו], ועל כל ישראל ואמרו אמן.