להבין משל במליצה – נפשו בכפו

נער משרת היה לו למלך, פעם במלאכתו מעד לו ההלך. ובעת הסעודה, מתוך טרדה – מגש של תבשילים שפך על המלך הנכבד, כל כבודו ברגע אבד. עת בגדי המלכות, המצויינים בשיא הפאר והאיכות. הוכתמו ברוטב סמיך וחתיכות תבשיל, ומי את חרפתו מעליו ישיל.

ויקצוף המלך מאוד, על הפגיעה בכבוד וההוד. חמתו בערה בו, וגזר דינו נגמר בלבו, ומיד שלף את חרבו. ויהי לאות מעם המלוכה כי האיש חייב מיתה, ולא יועילו כל סליחה וחרטה. וירא המשרת כי כלתה אליו הרעה, ולהתנצלותו לא שעה, הפציר עליו רעים והרבה בתחנונים שישנו אצלו את הדעה, אולי יש תקוה וכשוך חמתו יבין כי טעה, ודמו עלה לראשו באותה שעה.

והנה לאחר הפצרות ותחינות, חוזרות ונשנות. גילה המלך רחמנות, ונעתר לתת למשרת הזדמנות. ובזאת תבחן מסירותו, ונאמנותו של משרתו. ויכפר בעדו, אם יאחוז כוס בידו, ויגישהו אל המלך בכבודו. ואם טיפה ממשקהו ארצה תזל, שיעור חייו אזל.

רעדה אחזתו וחלחלה, כי את חייו בידו המלך תלה. ותכסהו פלצות, תמונות חייו בראשו רצות, וישאל בחבריו עצות- כי הפחד מלבו לא מש, כי נפשו בכפו ממש.

כך המשילו והמחישו רבותינו את ההרגשה שצריכים אנו לשאת, ואיתה להיכנס ולצאת- בימים הנוראים, שבהם נזהרים ויראים, כי את נפשנו בכפנו אנו נושאים.