התמריץ של רבי בוגיד

כדי לעודד את תלמידיו להעלות את חידושיהם על הכתב, היה הגאון הגדול רבי חנינא בוגיד סעדון זצ”ל (שיום הילולתו חל בשביעי של פסח), ממליץ להם לשלוח את חידושיהם ותשובותיהם בהלכה לרבנים ומורי הוראות או לצעירים בני גילם, כדי שיחוו דעתם, ועל ידי כך תרווח שמעתתא. ואכן, מחזה נפוץ היה זה לראות בג'רבא של אותם ימים, נערים ובחורים אוחזים בידיהם אגרות ומכתבים שקיבלו מרעיהם, או מרבנים אחרים, ובהם פלפולא דאורייתא על תשובותיהם וחידושיהם. וברבים מספרי חכמי ג'רבא, ניתן למצוא התכתבויות ארוכות בין החכמים. את החידושים וההתכתבויות המובחרות, היה רבי בוגיד מפרסם בירחון שערך בשם 'השושנה'. “כשהיינו רואים את חידושינו מופיעים מעל גבי הירחון”, נזכר בערגה תלמידו הגאון רבי ישראל כהן שליט”א (עורך ירחון “אור תורה”) “היה זה תענוג מיוחד ותמריץ עצום לעידוד הלימוד וכתיבת חידושים”.

בשבח ההתכתבויות, כתב רבי בוגיד עצמו בספר “מדות הרחמים” (עמוד ל-לא): “דבר אחד חשוב המנוסה אצלי, והוא חליפות מכתבים בדברי תורה עם תלמידי חכמים חשובים או אפילו עם חברים, דהיינו שיכתוב לאחד מהם תחילה איזה לשון ארוך שקלא וטריא על איזה סוגיא, ושכנגדו יעיין בו וישיב לו עליו וגם הוא ישיב עליו. וכאשר יהיה הויכוח רק בסברות בעלמא ואין כל חדש, יחזור לכתוב לו ענין אחר וכן על זה דרך. ועל זה אמרו “קנאת סופרים תרבה חכמה”. ואני ניסיתי זה לעצמי וכן בתלמידים שהיו לומדים אצלי, וראיתי שזה מביא תועלת מרובה בהתקדמות בעה”ו. ועל הכל שתהיה ההתווכחות בלשון של כבוד ולא בקנטור ח”ו, כי אז ח”ו מפסיד את המטרה וכמובן”.

הגאון רבי חיים ביתאן שליט”א (כיום רבה של תוניסיה), שזכה להיות מתלמידיו של רבי בוגיד, מספר בהקדמתו לספרו “המאיר לחיים” ח”ב, כי רבו הנהיג בכל ליל שישי, שכל אחד מהתלמידים יחדש חידושים בפרשת השבוע, ויביא אליו בכתב את אשר חידש, ורבי בוגיד היה מעיר ומתקן הסגנון והלשון.

לימים, חשב רבי בוגיד לפרוש מללמד תלמידים. רבו הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן שמע זאת, ומיהר לשגר לו מכתב מרגש, וכך כתב לו: “מה מאד שמחתי כאשר הוגד לי כי כת”ר נטל על שכמו לימוד התלמידים, שזהו התכלית הנרצה ללמוד וללמד… וראוי לשים לב לעמוד על המשמר ולהחזיר העטרה, ובמקום שאין אנשים וכו', ומגלגלין זכות ע”י זכאי, עוד בה שגם לכת”ר נר”ו מגיע תועלת גדולה כמ”ש ומתלמידי יותר מכולם. ואני בעל הנסיון בזה… וגדולה מזה ראיתי למורנו הגאון רבי יצחק לומברוזו ז”ל בספרו “זרע יצחק” בחידושים שבסוף הספר שהביא הקדמה נפלאה מהמקובלים ז”ל שיש מקום גבוה מאד בעולם הבא, ואפילו צדיקים גמורים וגדולי הדור אין זוכים לו ונקרא בשם “ישיבה של מעלה”, והוא מוכן רק למלמדי תינוקות דוקא…

“זכרתי ימים מקדם שהייתי בישיבה מלאה ספרים מכל מִן, ואני יושב ולומד וכותב לומד ומלמד לתלמידים הגונים וותיקים, ועתה בעוונותי הרבים היה לאין מחמד כל עין, צר לי מאד מר לי מר… ואין לי קצת נחמה רק בזכרי כי ב”ה גבר חסדו יתברך עלי ובימי חרפי רכשתי לי תלמידים יקרים, וב”ה הם לומדים ומלמדים דנים ומורים… ורק זה המקל את כובד עגמת נפשי…

“אך שוב הוגד לי כי כת”ר נר”ו רוצה לעזוב את לימוד התלמידים, וכמה נצטערתי וצר לי מאד מזה, ה' הוא היודע, למה בני תגרום לי צער גדול כזה?… למען ה' תעשה רצוני בזה!… אני מחכה ומה שתעשה רצוני ותמלא בקשתי… וזוהי הבקשה האחרונה בבקשה שלא תשיב פני ריקם…”.

ידוע כי מכתב זה אכן פעל את פעולתו, ורבי בוגיד השתכנע ושב ללמד התלמידים.