rss

איתן מושבך...

מאת:      קטגוריה: כתבות | תאריך הוספה: י"ז כסלו התשע"ח | 43 צפיות | 0 תגובות

Article Image
"רחפו כל עצמותי, וניתקו כל מזמותי, יום רבו מהומותי, ואתה ה' עד מתי?  |  איתן מושבך, איכה נעתם אורך, בשנת שמח"ת חגך, אבדה כל תקותך  |  לבנו מאד ייתר, כיום חורבן ביתר, אל טר ואל מטר, למות הגאון רבי אלטר..." * כה קונן במרה שר התורה, מרן ראש הישיבה שליט"א, בפטירתו הפתאומית של בן דודו הגאון רבי אלטר מאזוז זצ"ל, רבו של מושב איתן * לרגל שלושים שנה לפטירתו, ישבנו לשיחה מרתקת עם בנו בכורו ר' ינון מאזוז הי"ו, בה שמענו ממנו גילויים חדשים ומפתיעים על אישיותו הגדולה של אביו * ממה התפעלו מפקחי משרד החינוך? למה היו צריכים לשים שומרים בליל שמחת תורה? מי עומד מאחורי 'פרוייקט התמונות' שבמדרגות ישיבת כסא רחמים? ולצורך מה התקשר אליו מרן הגר"ע יוסף זצ"ל? על כך ועוד בראיון חג מרתק!
| הרב תומר בוכריץ |

 



היה זה בעיצומו של חג הסוכות, ליל י"ט תשרי התשמ"ח. בבית סבתי מרת לואיזה מב"ת, נערכה מסיבת יום הולדת צנועה לאחד מנכדיה הקטנים. סבתא לא היתה רגועה, כל הזמן ישבה וקמה. כמו חנה בשעתה, 'ופניה לא היו לה עוד', שקועה במחשבות... לא ידעו מה מתרחש בלבה. למחרת בבוקר, כשהתגלגלה השמועה כרעם ביום בהיר "הרב אלטר נדרס למוות בפאתי מושבו", הובנה למפרע דאגתה של אחותו הגדולה, לבה הזך הרגיש במשהו המבשר רעות... אבל בל נקדים את המאוחר.
לקראת שנת השלושים של ההילולא הגדולה, שנערכת בחג הסוכות מדי שנה בשנה, בסוכה ענקית במושב איתן, בהשתתפות רבנים וחכמים ועמך בית ישראל, ישובים על שלחנות ערוכים בכל טוב, ישבנו אני ואחי ר' קניאל הי"ו, לשוחח עם בנו הבכור של הגאון הרא"ם, הוא רבי ינון מאזוז הי"ו.
המתבונן בו רואה בבואה של האב הגדול, אף חכמתו וזכרונו החד של אביו, ניתנו לו בירושה. תוך כדי גלגול שיחה, שולף הוא חידושים ורמזים שעולים לו 'מהרגע להרגע'. למשל, אמרתי לו שנולדתי ביום כ"ב אב התשמ"ח פרשת עקב, והנה הוא זורק לי: 'והיה עקב תשמעון' - גימטריא 'תומר בוכריץ נולד'. עברו שתי דקות, עולה לו עוד משהו: 'תומר בוכריץ' גימטריא 'ביום כ"ב מנחם אב התשמ"ח'. והכל ללא מחשב וללא דף ועט, ככה יורד מהשמים... מקורביו ומיודעיו מספרים לנו, על עשרות פנקסי חידושי תורה שנמצאים באמתחתו, 'זעיר אנפין' של אביו הגר"א מג'רבא.
ר' ינון הוא בכור בניו של רבי אלטר, ויש לו עוד שני אחים יונתן ועוזיאל, ושתי אחיות פנינה וגילה. בהמשך יספר לנו שאביו קרא לו בכמה שמות: "יוסף חיים ינון מנחם. יוסף חיים - על שם הרב בן איש חי, שאבא מאוד אהב והעריץ, ואני נולדתי בחודש אלול, שבו נפטר הבן איש חי. ינון - על שם 'ינון ואליה אני שולח'. ומנחם על שם הסבא של אבא, הצדיק רבי מנחם מאזוז זצ"ל".
מדת הענוה והצניעות של אביו הגדול, אף היא ניכרת לפנינו. מתחילת הדרך אמר לנו "איני רוצה להתראיין, אני יודע מה זה, שמים תמונות של המראויין ומפרסמים"... אך לאחר לחצים הסכים 'לכבוד בית אבא', "אבל אל תקראו לי רב" הוא מבקש. סוף כל סוף, ישבנו ודברנו.
ינון מוציא מאמתחתו דף ישן, ועליו כתב מוכר, נאה ומסולסל. "זה ההסכמה של הרב עובדיה לספר שו"ת של אבא הנקרא 'אם לבינה'. מרן הרב עובדיה העריך מאוד את אבא". סיפור ידוע מספר על תחילת היכרותם: היה זה לאחר שנפטר רבו הראשון של מושב איתן, הגאון רבי שושן הכהן זצ"ל. ממלא מקומו הטבעי היה רבי אלטר זצ"ל, שעוד בחיי הרב שושן היה שותף ומעורה בכל ענייני הקהילה: דורש ומוסר שיעורים, שוחט וחזן ותוקע ומלמד ילדים, וכמעט הכל נשא על שכמו.
אבל בשביל להיות 'רב רשמי' מהמועצה צריך תעודות, ועל כן שם פעמיו אל משרדי הרבנות הראשית בירושלים. כשהגיע לשם, מצא את הרב גורן, הרב הראשי האשכנזי, והחל לדבר עמו בענוה כדרכו. כשהבין הרב גורן מה רבנו רוצה ממנו, הביט אל מראהו שהיה לבוש בגדים פשוטים, ללא חליפה וכובע רבני, ודחהו מעליו. חשב שבאו להתל בו. לאחר מכן הגיע מרן הרב עובדיה, ותכף כששמע את שמו, נזכר בספרו 'אבות על בנים', שבו גילה רבנו טפח מבקיאותו באגדה וגם בהלכה, והחל לדבר עמו בדברי תורה ומצאו מלא וגדוש, ומאז נקשרו זה בזה.
"ההסכמה הזאת" מספר לנו הבן, "קיבלתי אותה כך, נסעתי אל הרב לירושלים לקבלת קהל שהיתה ביום שישי. כשנכנסתי אליו הראתי לו את גליונות הספר ואמר לי להמתין. חיכיתי בצד, ולאחר שסיים לקבל את כולם, הזמין אותי לנסוע אתו ברכב לביתו. אנחנו נכנסים לבית, דבר ראשון הרבנית אומרת לו: 'הרב, מהבוקר לא אכלת כלום...', וזה היה בסביבות ארבע אחר הצהריים. אבל הוא על המקום ישב על יד השולחן שלו עם הספר שהבאתי, עיין פה ופתח שם, לקח דף אחד חלק ומיד התחיל לכתוב את ההסכמה. כותב וכותב ומידי פעם הוא קם לפתוח איזה ספר, מעיין, ושב לכתוב. כשהרב גמר לכתוב הוא אומר לי: הנה מוכן! שבת שלום.
"אני זוכר פעם אחת שהרב עובדיה כנראה כתב ציטוט מאיזה שהוא ספר והספר לא היה בידו, אבל הוא קרא אותו מלפני הרבה שנים, אולי שבע עשרה שמונה עשרה שנים. הוא התקשר לאבא, שהיה לו את הספר הזה, ואמר לו: 'רק תקשיב, תגיד לי אם כתוב בדיוק אותו דבר'. הוא קורא, ואבא מקשיב. אחר כך הוא סיפר לי בהתפעלות, שהרב קרא מלה במלה בדיוק כאילו הוא קורא מתוך הספר".
איך הרב הגיע למושב איתן?
"מי שהביא אותו למושב איתן היה הגאון רבי שושן כהן זצ"ל. אבא הגיע לארץ עם בני משפחתו בסוף שנת התשט"ז, שמו אותם במושב שמאי בצפון. רבי שושן חיפש מי שיעזור לו ברבנות, שילמד את הילדים, ומי שיהיה שוחט, דרשן, ועוד שאר עבודות הקודש. רבי שושן היה כמו המנהל שמעל כל זה. וכשהוא שמע שאבא הגיע לארץ, התחיל לברר היכן הוא, כדי שיגור לידו".
תוך כדי הדברים נשלף לו מאי שם מכתב ישן, מתאריך ב' שבט התשי"ז, הממוען אל רבי אלטר, בו כותב לו רבי שושן בזה הלשון (בדילוגים): "כבר ידעת שמזה זמן אני מתעניין למען תקבע פה איתן עם משפחתך. עד היום לא עלה בידי מאיזה טעמים, וביחוד כי אין אתה כבר שוחט, וצריך אתה ללמוד. הצעתי לרבי חואתי בוכריץ הי"ו הנמצא רחוק מאתנו רק מעט, למען תלמד אצלו. ולפי דעתו לא צריך לזה יותר מט"ו ימים... דרך הנסיעה, לבוא לתל אביב ומשם תקח האוטובוס ההולך דרך פלוגות לבאר שבע, וזהו הדרך לאיתן... ממני ע"ה שושן כהן ס"ט".
ומזה היתה לו פרנסה?
"היה כנראה משהו מהמושב, ככה, לא משהו מיוחד, בכל זאת לא משרה תקנית. אבל היה להם משק ואדמות, הוא היה זורע כל מיני ירקות, ומגדל עופות ואפרוחים, זו היתה הפרנסה שלו. אמא ואבא היו קמים באמצע הלילה כדי להעביר 'קוים' ממקום למקום".
מה זה 'קוים'?
"הרי איך היו משקים את השדות? יש צינורות גדולים, ארוכים ארוכים מקצה השדה לקצה השני, ואי אפשר בו זמנית להשקות את כל השדה, אז את הצנורות האלו צריך להעביר ממקום למקום. ועושים את זה בלילה, כי ביום בשמש המים יתאדו".
בהקשר לזה, סיפר פעם הרב אשר שוורץ, רב קבוצת יבנה, באזכרתו של הרב, שרצה פעם לברר איזה ענין או מנהג הקשור ליהדות ג'רבא, והפנו אותו למושב איתן לרבי אלטר. זה היה לפני שכיהן כרב המושב. הגיע לבית וביקש את רבי אלטר, אמרו לו שהוא בחוץ במשק. הלך ונכנס ללול של התרנגולים, ראה שם מישהו מאכיל את האפרוחים, אמר לו: 'איפה הרב אלטר?'. ענה לו: 'תכף'. ה"פועל" סיים להאכיל את האפרוחים, ניקה את ידיו, והזמינו לבית. אמר לו: 'אני צריך את הרב אלטר'. לתדהמתו ענה לו: 'הנני! ברוך הבא'. ישבו ודברו מענין לענין, ובכל מקום ששאל, השיבו רבי אלטר בבהירות כיד ה' הטובה עליו, והרב האורח היה מחריש ומשתאה, על הגדולה ועל הפשטות...
משגיח מן החרכים
חג הסוכות ורבי אלטר, ידועים לכולם כקשורים תמיד זה בזה, מאז יום פטירתו. בנו מספר לנו שגם בחייו, היה לאביו מנהג מיוחד הקשור לסוכות. "בערב סוכות אבא היה עובר סוכה סוכה, עושה סיבוב בכל המושב, לעבור על כל הסוכות ולבדוק שהם כשרות. כולם היו מחכים למוצא פיו, יודעים שהוא צריך להגיע ולבדוק. וגם עם הזמן למדו כולם את ההלכות. בדרך כלל הסוכות היו בסדר, אבל בכל זאת היה עובר על הכל". מנהג זה הזכירו גם הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל בספרו 'מועד לכל חי' (סימן ט"ו אות נ"א) שהוא מנהג קדום אצלם, שעוברים שני תלמידי חכמים על כל הסוכות של בני העיר.
ינון ממשיך את דבריו ומקשר בין אביו לסוכות. "היתה לאבא סוכה שלו, וגם את הסוכות של כל בני המושב שהוא היה דואג להם, בסוף הוא נפטר בסוכות, ובאזכרה שלו בונים סוכה ענקית ומהודרת, שהיא סוכה כללית של כל בני המושב. כשאבא החל לכהן כרב, הוא דאג שיהיו כולם תחת הנהגה אחת, היו כעשר משפחות במושב מהעדה המרוקאית שהיו מתפללים לבדם, בגלל חילוקי מנהגים. אבא ביקש מהם להתחבר למנין הכללי, ונתן להם 'קצת' מנהגים, למשל שיקראו "לכו נרננה" אחרי שיר השירים בליל שבת, גם נתן להם להיות חזנים. ככה היו כולם מרוצים תחת סוכת שלום אחת".
עוד קשר בין הרב לחג הסוכות. בניגוד למה שהיה נהוג פעם שרובם היו מברכים על לולב של בית הכנסת, הרב היה דואג לארבעת המינים לכל בני המושב. והכל היה במחירי עלות, בלי להרויח פרוטה, כאילו זה חלק מהתפקיד הרשמי שלו. ינון מספר לנו מה שסיפר לו הרב בצלאל כהן, מתושבי קרית גת הסמוכה למושב: "שנה אחת היה חסר לו כמה לולבים, הלך לאבא לראות אם הוא יכול להביא לו, אז הוא הביא לו כל מה שנשאר. אומר לו: כמה אני צריך לשלם? אמר לו אבא: 'לא, זהו אני כבר מסודר, לא צריך לשלם'. אנשים רבים גם מהמושבים הסמוכים היו באים לקנות ממנו, כי היו סומכים רק עליו".
גם תלמידו הרה"ג הרב אשר חדאד שליט"א, היה מזמין ממנו כל שנה ארבעת המינים. בהספדו על ארונו זעק במרה: "מורי ורבותי! בערב חג הסוכות התקשרת אלי בטלפון, וכדרכך הטובה במלים טובות ויפות אמרת לי: 'הרי אתה זריז, ואיך עד עכשיו לא הגעת לקחת ההדס שלך?'. ואני עניתי לך ששלחתי את בני שיחיה, ואני אבוא בחול המועד לבקר. ובברכות חמות ולבביות נפרדנו מהשיחה. והנה עכשיו באתי בחול המועד למושב, כמו שהבטחתי, אבל לא לבית שלך! לא לסוכה שלך! באתי ללוות ולקונך עליך בנפש סוערה".
מלבד ההשגחה של הרב בחג הסוכות, גם לקראת חג פסח היה משגיח. "ר' שמואל קדמי החליט להקים מאפיית מצות במושב, אבל הבעיה שכדי למכור צריך השגחה. בסופו של דבר הוא הציע את אבא. ההשגחה שלו כמובן היתה חנם אין כסף, כדרכו. אדם שמשגיח בחנם לא מגיע לו מצות? אבל הוא לא. הזמין מצות שמורות ביחד עם כל הרשימה של בני המושב, כתב את שמו 'אלטר מאזוז', ושילם כרגיל כמו כולם. הם ידעו שאין מה להתווכח אתו, והוא כבר שילם, אז אמרו 'בא נכניס לו עוד איזה קילו בחבילה'. אבל הוא שם לב, אמר להם: 'או שאני משלם או שאני מחזיר'.
גם פעם אחת הוא היה בדרך מביתו למאפייה, פתאום עוצר לו טרמפ, בא להיכנס לרכב, הוא מסתכל רואה את הנהג, אומר לו: 'לא, לא, אני לא יכול לעלות'. למה? זה היה אחד מהעובדים במאפיה, ואם אני עולה אתך זה כבר שוחד...".
חנוך לנער על פי דרכו
דרך החינוך של הגאון רבי אלטר זצ"ל, ובכלל של כלל רבני משפחת מאזוז, מפורסמת לאות ולמופת, והפירות מעידים על העץ, כולם ב"ה יראי אלהים, אנשי אמת ושונאי בצע. ר' ינון שהוא בעצמו עוסק בחינוך ובהוראה, בוחר להתמקד על 'מאורעות' ימי החופש הגדול, שהיו במושב: "בחופש הגדול, לא היה ילד אחד מסתובב סתם בחוץ, בחופש הזה הם למדו יותר מכל מה שלמדו בבית הספר. מאחרי שחרית שהיתה בחמש וחצי בבוקר, עד השעה אחת בצהריים. כל ילדי המושב, יושבים בבית הכנסת ולומדים".
איך הוא היה תופש אותם?
"זה באמת היה פלא גדול, לא ריטלין ולא כלום. היתה משמעת, פשוט היו יושבים קבוצות קבוצות ולומדים ביניהם, וכל פעם קבוצה אחרת באה לפניו, מאל"ף בי"ת עד לימוד גמרא. אני מדבר על שמונים ילדים או תשעים, כל בית הכנסת מלא. זה פלא פלאים!
"ככה היו לומדים עד השעה אחת, ואחר כך באים שוב כולם בשעה ארבע אחר הצהריים עד למנחה, ואחרי מנחה קוראים תהלים, ומתפללים ערבית. ומה היו התלמידים מקבלים כעידוד? מיץ פטל. התלמידים המצטיינים היו מקבלים כרטיסים כאלה, שאח"כ היו מקבלים בעבורם מילגה. את הכסף אבא היה נותן ממה שקיבל עבור השחיטה, על כל עוף שהיו באים לשחוט, היו נותנים לו עשרים אגורות או משהו כזה, ואת זה היה שומר בשביל התלמידים".
בזכרונו של ינון חקוקה תמונה, שאביו יושב על השטיח בבית הכנסת במושב, ומלמד את הילדים הקטנים, כאב את בנו, ממש כמו בג'רבא.
מהאבא, ינון עובר לסבא הרב בנציון. "הייתי קשור אליו מאוד" הוא אומר, וזה ניכר מהסיפורים הרבים שיש לו עליו. "סתם ככה בכל ימות השנה, היו באים ללמוד אצל סבא שלי ילדי המושב, בעיקר ילדים קטנים, סבא אהב מאוד ללמד ילדים קטנים קטנים, הוא היה מלמד אותם אל"ף בי"ת ותחילת הקריאה, והוא הצליח בצורה בלתי רגילה, גם בילדים שהיו בעייתיים מאוד. כשעלו לכתה א' בבית הספר יסודי, כולם ידעו לקרוא שוטף, בניגוד לאחרים, ולא הבינו איך זה. באו מפקחי משרד החינוך למושב איתן, לראות מאיפה הילדים באים מוכנים טוב כל כך, מה ה'פטנט' שלהם? אבל הם ראו שסבא מלמד בצורה הכי פשוטה שיכולה להיות".
אז מה הסוד?
"כנראה היה לו מן תשומת לב, אנרגיות, לא יודע אי אפשר להסביר...".
הדבר ידוע שבניגוד לזמן ההוא שהיו מקיימים 'חושך שבטו שונא בנו' כפשוטו, רבי אלטר היה מחנך ללא מקלות ומכות. מה אתה בתור מורה ומחנך כיום, יכול לומר על 'שיטת' החינוך של אביך?
ינון עונה במילה אחת "שמחה". וממשיך להרחיב: "אתה יודע מה זה שמחה? זאת אומרת מה שבן אדם רוצה ללמוד שילמד, וכן הלאה. למשל שהיינו ילדים קטנים אהבנו ללמוד, גם מתוך סקרנות, בגיל שנתיים שלוש כבר ידענו לקרוא. כשעליתי לכיתה א' ראיתי כל מיני מלים באנגלית, ביקשתי מאבא שיקנה לי מילון, הוא קנה לי והתחלתי ללמוד".
ינון ממשיך לספר לנו על דרך החינוך של אביו: "במושב, ילדים הכי קטנים הרגישו כמו חברים שלו, הוא צוחק אתם, והם צוחקים אתו". לדוגמא אנו מציינים מה ששמענו מתלמידו מר אבשלום נעים, שמספר שהיו ילדים מביאים עופות אל הרב, לשחיטה, הרב היה אומר להם בחיוך: "בתנאי שאני מקבל חצי מה'ברודו' - המרק", וזה היה נותן להם תחושה טובה, לאהוב ולהתחבר לתלמידי חכמים ולתורה. על ה"עממיות" של הרב מציין ינון, שהם, בניו, תמיד מילדותם היו קוראים לאביהם בשמו "באבא אלטר" (אבא אלטר), אפילו בפניו, וזה לא היה מפריע לו.
אבל מספרים שבדרשות הוא היה 'מוכיח בשער' ללא משוא פנים?
"ברור ברור, זה לא סותר, כמו משה רבינו, איפה שצריך צריך. אומרים שהענוה צריכה להיות במקום הנכון, ולפעמים צריך להיפך". כל כך פשוט ונכון. "אבל בני המושב כל כך אהבו אותו והעריצו אותו, בכל ליל שמחת תורה, בסיום ההקפות והריקודים, היו מלווים את אבא עד לבית, בשירה ושמחה, היה זה מחזה מיוחד. אבא היה תמיד בורח מהכבוד הזה, אבל היו שמים שומרים שישימו עין עליו, לראות שהוא לא חומק פתאום לבית. וכשהיו מגיעים לבית, היה עושה להם 'מי שבירך' והולכים הביתה".
אומנות מאזוז
הבן ר' ינון, ידוע כאומן מיוחד בציור ועיצוב וגרפיקה ידנית, ומילדותו היתה לו המצלמה לאח צמוד, לא זזה ידו ממנה, בכל אירוע ובכל כנס שהוזמן הוא מתעד ומצלם, סתם ככה לעצמו. חמיו, הגאון רבי ינון חורי זצ"ל, לא היה אוהב שמצלמים אותו, אבל לחתנו היה מסכים, באומרו שהוא מצלם 'כד-כד' - מדויק, שהאדם נראה ויוצא טוב בתמונה.
על ההתחלה במלאכת הציור הוא מספר: "אני זוכר כשאבא ראה את הציורים, אמר לי בא נראה לך משהו, הוציא ספר שהיה בכתב יד של רבי מנחם מאזוז (הסבא שלו), והראה לי איזה שער יפה שצייר הסבא. אמר לי בחיוך: 'אתה חושב שאתה המצאת את זה? הנה תראה מאיפה קיבלת את זה...'. אח שלי עוזיאל, גם מתעסק בציור ואומנות, אצלנו נולדנו עם זה. אם אבא היה מצייר, בטוח שהיה זה משהו מיוחד, היה לו כתב יפה, אולי שהיינו קטנים הוא היה מצייר לנו, אבל כמובן שלא היה לו זמן לזה".
אם אתה לוקח עט ביד עכשיו, אתה מצייר אותי? אמרתי תוך כדי שאני מגיש את העט...
"כן" הוא עונה. אבל כפי הנראה שאין לי 'הבנה' בציור, וככה הוא מסביר לנו "לצייר 'דמות' זה משהו שונה. אתה יודע כל התמונות שיש היום בישיבת כסא רחמים, במדרגות, כשהיינו גרים בבני ברק עשינו את ה'מבצע' הזה, אני יחד עם רבי צמח. רבי צמח ידע שאני יודע לצייר, והוא הביא לי תמונות רבנים של פספורט, תעודת זהות, קרועים ומקומטים. אז דבר ראשון צילמתי אותם, צילום רגיל, וברגע שמצלמים, קודם כל אתה שומר על המקור ולא 'נוגע' בו. דבר שני איפה שקרוע אם אתה צובע הכל נשקע, אבל כשאתה מצלם הכל חלק. אבל היו תמונות שאני לא מכיר את הרב שמצולם, אם אני מכיר אני יכול לראות אם קלעתי למבט שלו, כי ציור אתה יכול לצייר בדיוק בדיוק, אבל המבט הוא בעינים, בעינים אתה 'משחק' עד שאתה מגיע למקור.
"אז הייתי מצלם את התמונה כמה פעמים, ובכל תמונה, בעינים הייתי עושה שינוי אחר, אני לא מכיר, אבל רבי צמח היה מסתכל על כולם ואומר לי 'האדה'. ככה זה היה פעם, היום אין סבלנות הכל במחשב".
עם כל מאות התמונות שיש לינון באמתחתו, השאלה המתבקש היא: למה אין תמונות של אבא או סבא בבית הכנסת, מלמד או קורא מגילה וכיוצא? הוא עונה לנו בפשטות: "במושגים של אז, היית מרגיש את הקדושה והיראה בבית הכנסת, ואתה פשוט שוכח שיש לך מצלמה".
בנוסף לזה, ר' ינון ידוע גם כסופר סת"ם מומחה. הוא מספר לנו שבהתחלה הוא פחד להתעסק עם שם השם והיה כותב רק מגילות, עד שלקחו אותו אל הגאון רבי כדיר צבאן, שאמר לו: "אם כולם יפחדו - אף אחד לא יכתוב. וגם עצם זה שאתה מפחד זה סימן שאתה צריך לכתוב".
האם היה קשר לאביך עם רבני הישיבה וראשיה, מלבד הקשר המשפחתי שהם בני דודים?
"ודאי, היה קשר הדוק, תדע לך, סבא שלי ואבא היו מאלה שאספו סכומי כסף מאוד מאוד נכבדים לישיבה. מרן רבי מאיר ורבי צמח ורבי רחמים שליט"א ור' שמואל עידאן זצ"ל, היו מגיעים לעתם תכופות למושב לאבא, והוא היה מסייע להם להתרים למען הישיבה".
אגב, תלמידו של הרב מהמושב, מר אבשלום נעים, סיפר לנו, שהוא זוכר מילדותו, כשהיו לומדים בבית הכנסת עם הרב, בא אדם אחד והודיע לו בלחש על הרצח של הרב מצליח בידי ערבי ארור בתונס. הרב צעק בתדהמה, ולא רצה להאמין, ואמר להם: "כולם ללכת כעת לבית"... וכשהחלו לצאת, אמר להם: "לא, תשארו ותקראו תהלים, אולי זה לא ממש". אבל כבר נגזרה הגזרה.
השבת האחרונה
בסיום שיחתנו אנו רוצים לעבור ולדבר על הפטירה הטראגית של רבי אלטר, שכידוע היתה פתאומית ומרעידה כל לב. הרב חזר לבדו בלילה, מכנס "הקהל" שנערך בבאר שבע, שם חילקו בין הרבנים את הפרשיות מחומש דברים שהיה המלך קורא בזמן הבית במעמד זה, ועל הרב אלטר שייצג את המועצה אזורית שפיר, נפל הגורל לקרוא את פרשת "שמע ישראל". כשירד מהאוטובוס וחצה את הכביש אל עבר מושבו, חלפה מכונית רנו ופגעה בו בעצמה. באותו רגע נאלם ונדם מפעל חיים שלם, והתברר למפרע שזה היה "שמע ישראל" האחרון שלפני המיתה.
באותן שנים, רבני ג'רבא שעלו ארצה הלכו לעולמם אחד אחרי השני, והותירו אחריהם מעט תלמידי חכמים בשיעור קומתם. רבים ראו ברבי אלטר כאחד שימלא את החלל הגדול שהותיר אחריו מרן רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל, אם בגדולתו בתורה, ואם בכח הנהגתו ובעמידתו האיתנה על משמר הדת, אבל עמקו מחשבותיו יתברך.
ניכר על הבן שלא קל לו לדבר על התאונה, הוא מנסה לדחותנו: "זה עזוב, לא מדברים על זה" הוא אומר. "אבל מה שכן, אני זוכר שכשהגעתי למושב, כי באותו זמן התגוררתי בבני ברק, אחרי שהבנתי מה קרה, שתי מלים הראשונות שיצאו לי הם 'הכל משמים'. למה? כי שני משפטים היו שגורים תמיד בפה של אבא: אחד 'הכל משמים' והשני בערבית 'דנייא הווה' - העולם שלנו זה אויר, כלומר הכל הבל הבלים"...
לפני זה היה משהו, הרגשתם עליו איזה רמז שהוא הולך לעזוב?
"לא, לא הרגשנו שום דבר. מה שכן, שבת אחרונה לפני שהוא נפטר, זה היה שבת חול המועד, כולם היו, כל המשפחה הבנים והבנות והנכדים וכולם, כאילו באו להיפרד. ועוד משהו, הנכדים שלו, הבנים של אחי יונתן, אבא הבטיח להם בחג אופניים, והוא הזדרז מאוד לקנות להם. אז יכול להיות שהוא הרגיש משהו והזדרז".
כיוצא בזה, סיפר הרב אשר חדאד שליט"א, שכשביקר אצל הרב אלטר בחודש אלול הסמוך לפטירתו, לפני שהוא יצא לחזור לביתו, אמר לו הרב: "תבדוק בספריה איזה ספרים ששייכים לך ותיקח אותם". כאילו ניבא משהו, ורצה להשיב לבעלים את מה שלא שייך לו.
מבין כל המסמכים והתמונות, ינון מוציא ומראה לנו תמונה, בה נראה הרב שותה מכוס של ברכה.
"מה מיוחד בתמונה הזאת" אנו שואלים. "זאת היא התמונה האחרונה של אבא" הוא משיב, וממשיך בחיוך: "לא בדיוק אחרונה, כי כל תמונה הייתי מצלם כמה פעמים... זה בהבדלה של מוצאי שבת חול המועד, שלמחרת, יום ראשון בלילה קרה מה שקרה, זה בעצם עשרים וארבע שעות לפני כן".
לאחר שהתחלנו לפתוח את הנושא, ניסינו לברר עוד בעדינות מכלי ראשון:
הוא היה בכנס הקהל בבאר שבע ומה הלאה?
"פה גם יש לנו סגירת מעגל שלא מזמן גיליתי אותה. אבא נולד ביום שבת פרשת ואתחנן (י"א אב התרצ"ב), וזה רמוז בתיבת 'ואתחנן' שהיא גימטריא 'בנציון ואלטר מאזוז', וגם גימטריא 'תפלה', כי היה מתחנן לה' על בניו שיתקיימו לו. כפי מה שהבנתי שהיו לו עוד בנים ונפטרו, רק אבא נשאר, ולכן הוא נקרא 'אלטר' - זה 'אל שמור'. ולא מזמן גיליתי שבעצם הקריאה האחרונה שהיתה לאבא במעמד הקהל, זה היה פסוק 'שמע ישראל', ואיפה זה כתוב? בפרשת ואתחנן. אז הנה המעגל נסגר".
ומה קרה כשהוא חזר?
"הוא חזר בלילה, ובזמנו הרחיבו את הכביש לשני נתיבים, ובגלל זה כל האורות שהיו שם לא עבדו. כשהוא חצה את הכביש הראשי, מהצד של אבן שמואל, כדי להכנס במושב, בא רכב ופגע בו".
ר' ינון מציין: "זה שפגע בו הוא לא סתם נהג, אלא הוא רופא, דוקטור, לא סתם ד"ר, זה ד"ר שמטפל בפגים, והיה לו שם באוטו ציוד החייאה, אבל שום דבר לא עזר. זאת אומרת 'הכל משמים'...".
פשפשתי ומצאתי בין הררי המסמכים שנותרו על שלחנו של הרב אלטר לאחר פטירתו, והנה מעטפה שכתוב עליה שם השולח בפשטות: "ינון חורי רח' קלישר 15 בני ברק". הוא הגאון הצנוע איש האלקים זצ"ל, מחותנו של הרב אלטר. במעטפה נמצאת ברכתו לקראת השנה החדשה, והתאריך הוא ערב חג הסוכות, והפלא שהיא פותחת בין השורות, בברכת "חיים ארוכים ומתוקנים...". ינון מציין בפנינו על חמיו רבי ינון חורי, שידוע כבעל מופת, שיתכן שראה או הרגיש משהו שעתיד לבוא, ועל כן כתב נוסח זה.
לקראת ההילולא השלושים, הוציאו חברי עמותת "קרני רא''ם" ספר חדש מגנזי אוצרותיו של הרב אלטר, בשם "אמרי נועם" ובו דרשותיו המופלאות על חומש בראשית שמות. הספר ערוך בטוב טעם ודעת ובניקוד מלא ומחולק לקטעים. הביאו ברכה זו אל בתיכם!
 
---------------------------------------------------------------------
לספר בציון
אביו של רבי אלטר מאזוז זצ"ל, הוא הצדיק החסיד הרב בנציון זצ"ל. אחיו הבכור של הגאון המפורסם בעיונו ובבקיאותו, רבי שלמה מאזוז זצ"ל. ופעם בהתבטאות נדירה אמר עליו, שבצעירותם היו לומדים הרבה ביחד, והיה כח עיונו של הרב בנציון גדול יותר משלו.
כאן בארץ התגורר במושב איתן בצריף פשוט, בסמיכות לבנו רב המושב, והיה נוטל חלק פעיל בהנהגת הקהילה ובעסקי הציבור. "בני המושב התייחסו אליו בכבוד אפילו יותר גדול מאשר לרב עצמו", כפי שמספר נכדו ר' ינון. בין תפקידיו היה מלמד תלמידים בביתו, וגם היה גזבר כספי בית הכנסת וקופות הצדקה. בזכרונו המדהים היה זוכר כמה חייב וכמה התנדב כל אחד, ובמוצאי שבת היה מעלה הכל על פנקס מסודר. "היה פוגש אותו אדם ברחוב, שואל אותו: כמה החוב שלי? אומר לו: כך וכך... זה משהו לא יאמן".
אם חשבנו שזה עבודה ככל העבודות בתשלום ומשכורת, טעינו. "באופן רשמי היה מגיע לו עשר אחוז מכל כספי הצדקה, אבל הוא מעולם לא השתמש בזה, הוא היה מעביר את זה הלאה, לגמ"חים ושאר מטרות צדקה", אומר לנו נכדו.
בגינה שסביב ביתו היו כל מיני עצי פרי, שם היו מברכים כל בני המושב בחול המועד פסח ברכת האילנות, מדי שנה בשנה. הנכד ינון מספר לנו שהוא זוכר שבשנת התשמ"ב, שנת פטירתה של הסבתא 'תרכונה מאזוז' (גימטריא תשמ"ב), הסבא בירך את ברכת האילנות, בכוונה רבה ובייחודים, שלא כהרגלו. וכנראה זה קשור לבירורי נשמות שעושים אז כידוע.
על חסידותו הגדולה, סיפר פעם הגאון הרב צמח מאזוז שליט"א, שסבו החסיד הרב רפאל מאזוז זצ"ל, אמר פעם לנכדיו: "אתם יודעים במי אני מקנא? בדוד שלכם הרב בנציון...". לשאלתם במה הוא מקנא בו? ענה: "על שהוא לא מדבר אף פעם דברי חולין בבית הכנסת".
תמונות רבות היה ינון מצלם את סבו, ביודעו שזה "תיעוד אחרון" של הוד קדומים שלא יהיה עוד. מבין התמונות, אנו מתבוננים בתמונה שבה נראה הרב בן ציון יושב ולומד בגינה. למי שתהה האם זה ברכת האילנות בישיבה? לא! "זה היה בנקיונות של פסח" הוא אומר, "סבא ישב בחוץ בחצר, ומעולם הוא לא ישב סתם ככה בטל, אז לקח ספר והחל ללמוד".
כשהתחיל נכדו ר' ינון להוציא את כשרון הציור שלו על הנייר, כולם ראו והללו את הציור הראשון שצייר, אבל "הראיתי את זה לסבא, הוא הסתכל ולא התפעל בכלל. אמרתי לו 'מה זה לא יפה?' הוא ענה לי 'כשיבנה בית המקדש ויצטרכו אותך, אז זה יהיה בסדר...'. ככה היתה ההסתכלות שלו, שכל דבר יהיה שייך לקודש".
הרב בנציון כתב בצעירותו הרבה חידושי ש"ס (ונדפס מהם כמה גרגירים על מסכת נדרים, בסוף ספר 'מדרשו של שם'), ולצערנו הם נאבדו וטרם נמצאו.
בספר הדרשות החדש של מורנו הרב רבי אלטר זצ"ל - 'אמרי נועם" שיצא לאור השנה לקראת ההילולא השנתית, הובאו מתולדות חייו ומדותיו של רבי בנציון זצ"ל, מפרי עטו של בנו בדרשה הראשונה של הספר. זכותו תגן עלינו אמן.
 
 
 
 
 

תגובות

  ...    
 
שים לב! השימוש באינטרנט מסוכן לרוחניות שלך ושל משפחתך, אם בכל זאת אתה חייב להשתמש בו, יש להתחבר רק דרך ספק אינטרנט כשר וברמת השמירה הגבוהה. והשם יעזור שלא ניכשל.